ליברליזם רדיקלי בקהילה היהודית של ברלין בצל האיום הנאצינל-סוציאליסטי, 1933-1930/ד"ר גבריאל א. אלכסנדר

ליברליזם רדיקלי בקהילה היהודית של ברלין בצל האיום הנאצינל-סוציאליסטי, 1933-1930/ד"ר גבריאל א. אלכסנדר

הרצאה בכנס, "זמנים גרמניים – פרספקטיבות ישראליות"

כנס לכבוד פרופ' משה צימרמן

האוניברסיטה העברית בירושלים, 19-18 ביוני 2012

 

 

אבקש להקדיש את דבריי לאליעזר דומקה ז"ל,

אשר הכרתי במסע המשותף לעבר תואר הדוקטור,

הוא על יהודי המבורג, אני על יהודי ברלין,

ושלא זכה להיות עמנו היום.

 

בפרפראזה על שירו של אמיר גלבוע, נשאלת השאלה, מדוע פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש כי הוא "חכם" ומתחיל ללכת לעבר תואר הדוקטורט, בפרט כאשר האקדמיה אינה מטרה בחייו. זכור לי, שפרופ' יהושע אריאלי ז"ל שאל אותי באותם ימים רחוקים, בשביל מה אתה צריך את זה? איני זוכר את התשובה אבל יתכן שהתגובה שלי הייתה – כי כך אני רוצה.

 

אין ספק, כי במפעל המחקר תולדות הקהילה היהודית של ברלין בימיה של רפובליקת ויימאר, הכותרת של הדיסרטציה שלי, היתה לפרופ' צימרמן השפעה רבה, לתחילתו של הפרויקט, לאי נטישתו במהלכו, ומעל לכל לסיומו. פרופ' צימרמן אף העניק לי הערת שוליים, אשר אני מקווה, כי בהתאם לתקדים של הפרופ' אליעזר שקולניק תזכה אותי בבוא העת בפרס ישראל. וכך כתב בספרו משנת 1997, Die Deutschen Juden, 1914-1945 , ע' 111:

"Bisher liegt uebrigens noch keine Monographie ueber die Geschichte der Berlin Jundenheit im 20. Jahrhundert vor. Gabriel Alexanders Dissertation ueber die Berliner Juden waehrend der Weimarer Republik ist in diesen Zusammenhang wegweisend".

wegweisend בעברית – חלוצי.

 

תודה למחמאות. אך, חלוץ לא בקשתי להיות. העדפתי לשבור שבר בקרן קיימת לישראל אשר אתגרה, העריכה, מעריכה את עבודתי וגם פינקה אותי, מאשר להישבר במלחמת הקיום האקדמית ולהיאבק ובחמדנותם של מוציאים לאור.

במהלך הכנת הרצאתי הסתבר לי שהפרוידיזציה אשר הצעתי למארגני הכנס באשר לדיון בליברלים בקהילה היהודית של ברלין, היינו השנים 1933-1930, רחבה מדי לסד-הזמן בו אנו נתונים. על כן, על אף הדרמות אשר התרחשו בברלין ובמוסדות הקהילה היהודית ערב כינונו של הרייך הגרמני השלישי, צמצמתי את התייחסויותיי לחודשי הסתיו של שנת 1930.

 

תולדות היהודים בגרמניה בכלל ובברלין בפרט תפסו מאז אירועי נובמבר 1989, רוצה לומר "נפילת חומת ברלין", מקום של כבוד בשיח הכללי והאקדמי. אנו, הסטודנטים בחוג להיסטוריה כללית בגבעת רם בשנות השבעים של המאה העשרים עוצבנו  על בסיס אידיאל המחקר והכתיבה ההיסטורית של Leopold von Ranke לאמור, שעל ההיסטוריון לשאוף לעבר, "was es eigentlich gewesen [ist]" או "הדברים כפי שהיו בהווייתם", על פי התרגום של ארנסט עקיבא סימון.

 

במרחק השנים, קיומה של מדינה גרמנית אחת ומעל לכל התגבשותה של ברלין למטרופולין וליעד תיירותי ישראלי שכיח, עוררו ומעוררים כתיבה פסדו-היסטוריוגרפית וספרות של מעין זיכרונות, יצירתיות באשר לתולדות היהודים בגרמניה ובברלין גם יחד. בפועל קורה, שיצירתיות זאת היא תעשיה בלתי נדלית של פנטזיות, אשר הקשר ביניהן לבין הריאליה ההיסטורית אשר התקיימה בברלין במהלך המאה ה- 19 והמחצית הראשונה של המאה ה- 20 מקרי בהחלט. במילים אחרות, אלה במקומותינו המעסיקים עצמם, אם לצרכיי פרנסה ואם מתוך תחושת שליחות, בתולדות היהודים במרחב התרבות הגרמני  אינם מבקשים לחקור "איך הדברים היו בהווייתם" אלא "איך הדברים היו צריכים להיות בהווייתם".

 

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. במבט "פלשתינוצנטרי", או על פי ניסוח מארגני הכנס, בפרספקטיבה ישראלית, "המנצחים" הם אלה מקרב יהודי גרמניה אשר נתפסו להגות ולמעש הלאומי-יהודי, היינו הציוני, או אלה אשר הצליחו לעזוב את גרמניה טרם השואה והתפזרו בעולם. מי שדבקו בערכיה של היהדות הליברלית הגרמנית, מי שביקשו לראות עצמם כיהודים חלק מהאומה הגרמנית, נתפסים עד ימינו אלה, כ”טועים"/כ"שוגים", כמי שהיו תלושים מהמציאות, יהודים אשר בטיפשותם הביאו על עצמם את אסונם, את הכחדתם הרוחנית והפיסית.

מי היו יהודי ברלין בתקופת רפובליקת ויימאר ומהי הקהילה היהודית של ברלין היא ה- Jüdische Gemeinde zu Berlin? בהתאם למפקד האוכלוסין הכללי היחידי אשר נערך בתקופת ויימאר בשנת 1925, מכלל 4,025,165 תושבי "ברלין רבתי", היו 172,672 יהודים, היינו כ- 4,2% מכלל אוכלוסיית העיר. מרביתם של יהודים אלה היו חברים ב"קהילה היהודית של ברלין". הכיצד?

ענייניהם של היהודי ברלין וקהילתם הוסדרו על פי הוראותיו של הפרק השני בחוק מה- 23 ביולי 1847 "בדבר מעמדם של היהודים [בממלכה הפרוסית], Gesetz über die Verhältnisse der Juden [in Preussen]. חוק זה נשאר בתוקפו לאורך כל תקופת ויימאר והרבה מעבר לה. סעיף 37 בחוק הפך את הקהילות היהודיות למעין "תאגיד ציבורי", Körperschaft des öffentlichen Rechtes. סעיף 35 בחוק קבע, ש"כל היהודים המתגוררים בתחום מחוז הקהילה (Synagogenbezirk) ישתייכו לקהילה אחת כזו."

 

היינו, כל יהודי חייב היה להשתייך מתוקף לידתו כיהודי או עקב קביעת מקום מגוריו לקהילה היהודית שבמחוזה התגורר. המשמעות הייתה, שלקהילה לא הייתה הסמכות לברור את חבריה אלא החברות נקבעה מתוקף השתייכות טריטוריאלית. כל אשר השתנה בתקופה הויימארית, היא הקלה מנהלתית באפשרות לפרוש מהארגון הקהילתי, אפשרות שיהודים בודדים ניצלו אותה. שכן, על פי האתוס של יהודי ברלין, ואין לכך שום קשר לסוגיית הנישואין או השקפת העולם הדתית-היהודית, אין פורשים מהקהילה היהודית.

הקהילה היהודית ניהלה את ענייניה באמצעות שני גופים עיקריים:

  1. אסיפת הנבחרים, Repräsentantenversammlung, הוא הפרלמנט הקהילתי;
  2. ועד הקהילה, Gemeinde Vorstand.

הפרלמנט הקהילתי, ה- Repräsentantenversammlung התכנס לישיבותיו הפומביות (עד 1933 מרבית ישיבותיו היו פומביות) בבניין המבוא של ה- Neue Synagoge הוא המבנה אשר שופץ ועומד שוב במלא הדרו עם כיפת הזהב ב- Oranienburgerstrasse במרכז ברלין. האולם שרד את מלחמת העולם השנייה; בית הכנסת נפגע והריסותיו פונו במהלך שנות החמישים.

במקביל להתפתחויות בזירה הגרמנית הכללית, כך גם החיים הציבוריים בקהילה היהודית בברלין עברו בתקופת ויימאר תהליך של קיטוב פוליטי. עצם הנתונים המספריים משקפים תהליך זה. בשנת 1913 התקיימו מה שהיו בדיעבד הבחירות האחרונות ב"סדר הגרמני הקיסרי הישן" לאסיפת הנבחרים. המועמדים השתייכו לשלוש מפלגות. בשנת 1920 התקיימו הבחירות הראשונות לאסיפת הנבחרים בתקופת הויימארית. השתתפו בהן חמש מפלגות; סה"כ נמנו 14,457 קולות. בבחירות בשנת 1926 השתתפו 6 מפלגות ונמנו 50,433 קולות (התוצאות של הבחירות הללו אושרו רק בשנת 1928); בשנת 1930 התקיימו מה שהיו בדיעבד הבחירות האחרונות לפני השואה. התמודדו בהן 10 מפלגות ונמנו 77,962 קולות.

בני התקופה היו מודעים לתהליך הפוליטיזציה של החיים הקהילתיים. היו ביניהם כאלה אשר פעלו להאצתו. בתקופה הויימארית הוחלפה שיטת הבחירות לאסיפת הנבחרים משיטה הרובנית, בה זכות הבחירה הייתה נתונה לגברים משלמי מסים בלבד, בשיטה כללית, שווה, סודית, ישירה ויחסית בה נתנה זכות הבחירה לכל חברי הקהילה, נשים וגברים כאחד, אשר מלאו להם 21 שנים; שאלת האזרחות של חבר הקהילה לא היוותה נתון כדי להיכלל בספר הבוחרים. במרכזה של שיטת הבחירות החדשה הועמדה ההתארגנות וההשתייכות המפלגתית.

 

בדיעבד היו מי שסברו, שהשיטה המפלגתית הייתה לאם כל חטאת והיא שהביאה למאבקי הכוחות ברחוב היהודי בברלין. היה מי שהעיד על כך בכותבו,

"העבודה קהילתית המורכבת, (…) בוצעה בצל מאבקים מפלגתיים מרים ותמידיים, ששלטו בכלל החיים היהודיים ושקרעו ופיצלו את החיים הציבוריים, מקצותיה העליונים של ההיררכיה הקהילתית עד לתאים האחרונים של האורגניזם היהודי."

 

עניינינו כאן, כאמור, בהתארגנות המפלגתית בקהילה היהודית הגדולה ביותר בברלין טרם השואה –   היא האגודה הליברלית. ההחלטה לייסד את האגודה הליברלית לענייניה של הקהילה היהודית של ברלין היא המפלגה הליברלית או ה- Liberaler Vereins für die Angelegenheiten der Jüdischen Gemeinde zu Berlin נפלה בשנת 1888. הרקע המיידי נעוץ היה ביסודה של מפלגה אורתודוקסית יריבה. אך מעבר לכך, בראשית שנות התשעים של המאה ה- 19 התפתח בגרמניה גל אנטישמי אשר הנחיל אכזבה ליהודים אשר ביקשו להאמין, שאחר מאבקי דורות הם הוכרו סוף-סוף הלכה למעשה על ידי סביבתם כחלק מהאומה הגרמנית.

 

בפועל קיים היה קשר בין יסוד "האגודה המרכזית של אזרחים גרמניים בעלי האמונה היהודית", ה- Centralvereins deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens, הוא ה- CV, לבין יסוד האגודה הליברלית. האגודה הליברלית אמורה הייתה להיות המקבילה היהודית הפנימית למה שה- CV אמור היה להיות בזירה הכללית.

 

אך יש להדגיש ולהבהיר היטב, האגודה הליברלית לא הייתה כלי בידי ה- CV, היא לא היוותה פן נוסף לפעילותה ומעולם לא התקיים קשר ארגוני בין שתי האגודות הללו. האגודה הליברלית הייתה מפלגה פוליטית אשר ביקשה לשלוט בגופיה של הקהילה היהודית של ברלין ובדרך כלל שלטה בהן (היוצא מהכלל הם השנים 1930-1928 כאשר הקהילה נשלטה על ידי מפלגת העם היהודית, התארגנות פוליטית יהודית-לאומית ציונית); ה- CV הייתה קבוצת אינטרסים ברמה הכלל ארצית אשר מעצם טבעה ומטרותיה לא העמידה עצמה לבחירה במסגרת כלשהי. ב- CV היו חברים, אף הובילו אותה אנשים, אשר ערכיה של היהדות הליברלית היו להם לזרה.

 

לצד התגובה על האנטישמיות והחשש המחודש מערעור שוויון הזכויות האזרחי, התארגנה האגודה הליברלית גם מהחשש להתעוררותה של תנועה יהודית לאומית. הסיכוי שהציונות תשתלט על יהדות גרמניה בכלל או על הקהילה היהודית של ברלין הייתה בשלהי המאה ה- 19 מזערית. אולם, עובדה היסטורית היא, שהליברלים ראו איום בחברי הקהילה שאימצו לעצמם השקפת עולם יהודית-לאומית, כל זאת טרם כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון, והתארגנותה הפורמאלית של האגודה הציונית של ברלין (ה- BZV) או הסתדרות ציוני גרמניה (ה-ZVfD).

 

מה ראו היהודים הליברליים בגרמניה של לפני מלחמת העולם הראשונה, בגרמניה הוילהלמינית, ב"יהדות הליברלית"? היהדות הליברלית הגרמנית צמחה מתוך תנועת הרפורמה ביהדות. מנהיגיה של "היהדות הליברלית" סברו, שהיא מבטאת התאמתו של הסדר האנושי לתבונה, לקיומה של המדינה למען הפרט, מדינה בה נשמר חופש המצפון והסובלנות הדתית, כאשר המסורת והדת חייבים לעמוד במבחן ההיגיון והביקורת. אגב, הצרוף בין רעיון פוליטי – "ליברליזם" לבין דת – "היהדות", יתכן שהיווה המצאה ייחודית יהודית.

 

בגרמניה של שלהי המאה ה- 19 שאפו "הליברלים היהודיים" לסינתזה בין קיום מנהגים יהודיים מסורתיים לבין הרגלי הסביבה, מתוך תקווה, שזו (רוצה לומר חברת הסביבה) תעניק להם בתמורה הכרה כאזרחים מכובדים "תרבותיים" ותצדיק את מעמדם החוקי והחברתי בגרמניה. על כן, המצע הרעיוני והפעילות הציבורית הפוליטית של האגודה הליברלית נגזרו באופן מוחלט מהאמונה העמוקה, שכאזרחים גרמניים עליהם להיות נאמנים לדתם היהודית, למולדתם הגרמנית ולחוק המדינה. מכאן הם נטלו לעצמם את החרות למחוק מהכרתם הדתית והפוליטית כל אלמנט לאומי יהודי אתני.

 

בניתוח והבנת ההתפתחות האידיאולוגית שהאגודה הליברלית עברה במהלך השנים 1933-1919 אין להתעלם מהגורל המר אשר פקד את המחנה הפוליטי הליברלי הגרמני, התפתחות אשר חיזקה את תחושת היתמות הפוליטית בקרב אלה מקרב יהודי ברלין שהזדהו מבחינה פוליטית-כללית ויהודית כליברלים. הנאמנות למדינה הגרמנית, הביאה את תומכי האגודה הליברלית לבטא נאמנות מוחלטת למשטר הרפובליקני ולחוקת ויימאר, לעקרונות הדמוקרטיה הגרמנית, לאחדות הלאומית הגרמנית ולמחיקת הנאמנות לשלשלת הקיסרית.

 

בשנות העשרים של המאה ה- 20 נתפסה גישה זאת כהשקפת העולם הריאלית הראויה והנכונה, שונה במהותה מהחזיונות על קומונות אוטופיסטיות חלוציות בין גמלים ועצי תמר בפלשתינה השסועה, "המפגרת", הלוהטת והמיושבת ערבים.

 

על-כן, היהדות הליברלית הגרמנית קבעה בבסיס הגותה, שהיות הקהילה ארגון דתי והיות היהודים הגרמניים חלק מהעם והאומה הגרמית – חד הם ואין להפריד ביניהם. במילים אחרות, מכיוון שהיהודים בגרמניה זכו לאמנציפציה, עברו בהצלחה תהליך של אסימילציה לתרבות הגרמנית והוכיחו במהלך הדורות האחרונים, ודאי ב"מלחמה הגדולה" (היא מלחמת העולם הראשונה) את נאמנותם למולדת הגרמנית, מוטלת עליהם החובה שארגונם הדתי, היינו הקהילה היהודית של ברלין, ישמור את אופיו הדתי, והדתי בלבד.

 

נקודת מוצא זאת הביאה את הליברלים היהודיים בברלין למאבק בלתי מתפשר כנגד כל אלה בחברת הסביבה אשר הטילו ספק בהיותם חלק מהאומה הגרמנית, מהעם הגרמני, ובסביבתם הפנימית, בכל מגמה לאומית יהודית. לגבי הליברלים היוו הציונים "סדין אדום", נושא שבעצם הזכרתו רבים מהם איבדו את "איזונם הנפשי".

 

הנאמנות לרפובליקת ויימאר, לתרבות, לעם ולמולדת הגרמנית, היו ל"נושא מנחה" (Leitmotiv) של "היהדות הליברלית". כל רעיון, השקפת עולם, נושא מאבק או תחום פעילות, נגזרו מנושא מנחה זה. הגיעו דברים לידי כך, שבתקנון המפלגה, אשר נועד להסדיר נושאים שבנוהל בלבד, נאמר בסעיף המבוא,

"מטרת האגודה [הליברלית] לקדם את ההתפתחות הדתית בתוך הקהילה היהודית של ברלין ברוח היהדות הליברלית ולפעול כך שהקהילה תנוהל בהתאם לעקרונות הליברלים תוך חיסול (unter Auschaltung) המגמות היהודיות הלאומיות."

 

מאז ראשית ימיה ועד שלהי קיומה של רפובליקת ויימאר חשו עצמם חברי ותומכי האגודה הליברלית מאיומים. פעמים אין ספור חוזרות בפרסומיהם המילים "איום" או "להיות מאוימים" (Bedrohen או Bedrohung). מעל לכל הם חשו עצמם מאוימים מהציונים אשר ביטלו את הנחת היסוד, שהיהודים הגרמניים הם חלק מהעם הגרמני. ה"היהודים הליברליים" חשו עצמם מאוימים על ידי החוגים הלאומיים הגרמניים, ודאי הלאומנים הגרמניים והנאציונל-סוציאליסטים, אשר שללו את שייכותם של יהודים לחברה ולעם הגרמני, אשר סלדו משאיפות ההתבוללות של היהודים הגרמניים. הם חשו עצמם מאוימים מהסוציאליסטים, לא יהודים ויהודיים, אשר ביטאו השקפות אנטי-דתיות. הם חשו עצמם מאוימים על ידי האורתודוקסיה היהודית, אשר מושג הקדמה ביהדות הייתה לגביה מינות. הם חשו עצמם מאוימים על ידי היהודים שפרשו מהקהילה ובכך הפחיתו את כוחם בה, וודאי שהתנגדו לקהילה הפורשת האורתודוקסית עדת ישראל אשר גם פרשה מהקהילה, ובכך פגעה בערך המקודש של "הקהילה האחידה" וגם ביטאה גישה יהודית הפוכה לזאת שלהם.

 

מהעבר האחר, מנהיגיה של התנועה הציונית בגרמניה, וודאי פעילים בזרוע הקהילתית שלה, מפלגת העם היהודית (ה-Jüdische Volkspartei ) הטילו ספק, אם "ליברליזם יהודי" מחויב להיות אנטי-ציוני. בהקשר זה ראוי להזכיר – מנהיג הזרם היהודי דתי הליברלי בגרמניה הויימארית הרב ליאו בק, תמך הלכה למעשה בציונות, אף כי לא הגדיר עצמו ציוני. לטענתם של הפעילים הציוניים, לא מעט ציונים היו מקורבים מבחינת השקפותיהם הדתיות ליהדות הליברלית ולא מצאו כל סתירה בין ציונות לבין ליברליזם-יהודי.

 

רצה הגורל, ומה שהיו לבחירות האחרונות לאסיפת הנבחרים של הקהילה היהודית של ברלין נקבעו ליום ראשון ה- 30 בנובמבר 1930. היה זה, אחרי הבחירות הקטסטרופאליות לרייכסטאג אשר התקיימו ב- 14 בספטמבר 1930. תוצאות הבחירות הללו העניקו למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית את פריצת הדרך ההיסטורית שלה, מ- 12 ל- 107 נציגים בפרלמנט הגרמני. ב- 13 באוקטובר 1930, באותן שעות בהם התכנס המושב המכונן של הרייכסטאג החדש, אליו נכנסו נציגי המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית לבושים במדיהם, התפרעו חברי מפלגה אחרים ברחובותיה של מרכז ברלין, ניפצו חלונות ראווה ושדדו מה שהם תפסו כחנויות יהודיות. בפרט נפגעו חנויות הכל-בו שהיו בבעלות יהודים לאורך ה- Leipzigerstrasse. כותרת ה- CV Zeitung מה- 17 באוקטובר 1930 הייתה, Zertrummerte Fensterscheiben (חלונות ראווה מנופצים).

 

רבנים בקהילה היהודית של ברלין ביקשו לבטל את הבחירות באמצעות גיבושה של "רשימה מוסכמת". היוזמות הללו הוכשלו על ידי עסקנים ב"אגודה הליברלית" ובראשם Bruno Woyda אשר בין יתר תפקידיו היה עורך הביטאון הליברלי, ה- Juedisch-liberale Zeitung. Woyda ועמיתיו סרבו לכל פשרה אשר תמנע מהם להביס את הפעילים הציוניים בקהילה, אשר שלטו במוסדותיה מאז 1928. מבחינתו,

"זה היה חסר כל הגיון לחסוך את הוצאות מערכת בחירות, אם בו בזמן מוצאות הוצאות גדולות בהרבה על מטרות שלקהילה היהודית אין שום קשר להן."

 

את חיציו כיוון Woyda בפרט לעבר מוזס וולדמן, אחד העורכים של הביטאון הציוני, Juedische Rundschau. וולדמן התבטא לעתים שכיחות מעל דפי הביטאון הציוני, בזכות ההכרה שהיהודים הם עם בפני עצמו. למקרא דברים אלה, איבד Woyda את שלוות נפשו. בזעמו העלה על הכתב את המשפט, "הוא [וולדמן] אינו גרמני שלם, בחציו או ברבעו. (…) ועם עמדה כזאת לא תתכן כל פשרה."

 

אף ניסיונו של הרב ליאו בק להביא לביטול הבחירות, נכשל. הרב בק הטיל למערכה את כל יוקרתו האישית, יוקרה שהייתה גבוה מאוד בקרב יהודי ברלין הויימארית. שוב, ראשי האגודה הליברלית דחו את יוזמתו. הרב בק הפגוע כתב לאלפרד קליי, מראשי המחנה הציוני בקהילה היהודית של ברלין ,

"אני מרשה לעצמי, להביא לידיעת אדוני, שהצעת הפשרה שיצאה ביזמתי למפלגות, ושנתקבלה על יד המפלגות האחרות, נדחתה לצערי העמוק ביותר על ידי המפלגה הליברלית."

 

אכן, הבחירות לאסיפת הנבחרים של הקהילה היהודית של ברלין התקיימו ב- 30 בנובמבר 1930. מכלל קרוב ל- 79,000 קולות הבוחרים הוענקו קרוב ל- 42,000 לאגודה הליברלית.

 

מהעיתונות היהודית של ראשית בדצמבר 1930 עולה בבירור, שהמחנה הליברלי בקרב יהודי ברלין היה שרוי באיפוריה. סוף-סוף זכו יהודים ברלין לרגעים קטנים של נחת להם היו זקוקים אחר מפח הנפש מהאירועים הפוליטיים בזירה הכללית. Woyda הבטיח מעל דפי ה- Juedische-liberale Zeitung נקמה, ב"מנהיגי [Fuehrer] 'מפלגת העם היהודית' [ההתאגדות המפלגתית היהודית-לאומית ציונית בקהילה], אשר מאז התוצאות העגומות של הבחירות של 1926 הוציאו לפועל טרור בלתי נסבל בחיים היהודיים בברלין." הכותרת ב- CV Zeitung מה- 6 בדצמבר 1930 הייתה, "Sieg des CV Gedankes" (ניצחון רעיון ה- CV).

 

קורט בלומנפלד, מנהיג ציוני גרמניה הויימארית הכתיר את מאמרו ב- Juedische Rundschau ב- 2 בדצמבר 1930 במילים, "Es ging um die zionistische Sache" (זה הלך על העניין הציוני). בלומנפלד העיד שם, שחלה רדיקליזציה בהצבעה היהודית, שהחלוקה בין המחנות הפוליטיים היהודיים הייתה על פי נושא אשר במובהק לא היה שייך לתחום פעילות הקהילה היהודית של ברלין היינו, עתידו של המפעל הציוני בארץ-ישראל. השאלה, האם ניתן להקים מחדש בית-לאומי לעם היהודי, לא יכולה הייתה מעצם מהותה להיות מוכרעת באולם המליאה שב- Oranienburgerstrasse.

האגודה הליברלית הייתה מפלגה יהודית, שההתפתחויות ההיסטוריות טפחו על פניה. ההתפתחויות הפוליטיות במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה ה- 20, בדיעבד, המחישו את כישלונה האידיאולוגי. ערכים דמוקרטיים, הומאניים, האמונה בסימביוזה יהודית-גרמנית ובהצלחתו הבלתי ניתנת לערעור של התהליך האמנציפציוני, היו למורשת בעייתית, שהרתיעה לאחר מלחמת העולם השנייה מהעיסוק הפובליציסטי, ההיסטוריוגראפי, אולי אף הביוגראפי, בתולדותיה ותולדות פעילי האגודה הליברלית לענייניה של הקהילה היהודית של ברלין . זאת, על אף שמרבית יהודי ברלין לפני השואה השתייכו והזדהו עם הזרם היהודי הליברלי. כך קרה, שמהמיתוס של תולדות היהודים בברלין טרם השואה, נמחקו הפרקים "הלא ראויים" או אלה אשר אינם תואמים את "מיתוס המכובדות הייקית", אשר אמורים היו להתמודד עם המאבקים הרעיוניים, הפוליטיים והאישיים בין עסקני הקהילה היהודית של ברלין.

 

ברם אולם. במבט של שמונים שנה לאחור, על רקע המאבקים האידיאולוגיים, החברתיים, הערכיים והפוליטיים העכשוויים במדינת היהודים, מהעבר האחד, ותהליכי ההתחדשות שהישוב היהודי בברלין עובר בעשורים האחרונים, מהעבר האחר, הייתכן, ש"היהודים הליברלים" בברלין של ראשית המאה העשרים לא שגו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *