לילי זידנר/ מאת דר' מיכאל זידנר

לילי זידנר/ מאת דר' מיכאל זידנר

Holde Lili, warst so lang
All meine Lust und all mein Sang.
Bist, ach, nun all mein Schmerz – und doch
All mein Sang bist du noch
.

לילי זידנר נולדה בברלין ב-1915, למשפחה מבוססת, שירדה מנכסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. כבת לאם ציירת ואחות למוסיקאית, אהבה לילי שירה גרמנית ובייחוד את גיתה, אומנות וטבע. אהבת האדם, שהיתה טבועה בה, משכה אותה ללימודי רפואה, אך עקב ההגבלות שנבעו מעליית הנאצים לשלטון, לא יכלה לממש את שאיפותיה ולמדה בביה"ס לאחיות היהודי בברלין. לאורך שנות נעוריה הרבתה לילי לקרוא, לצייר ולכתוב. היא ניהלה יומן שבו תיארה את רשמיה מהספרים שקראה. כבר כנערה דבק בה רעיון הציונות ועל אף שאמה היגרה לארה"ב ואחותה לצרפת ומשם לאנגליה, בחרה לילי לעלות לבדה לארץ,לקיבוץ הזורע. לאחר תקופה קצרה ומאכזבת בקיבוץ עברה לתל אביב ועבדה בתחילה כאחות חדר ניתוח ראשית בבית חולים דנציגר, במשכורת זעומה, שם הכירה את בעלה לעתיד (אבי) האורולוג דר' אריך זידנר. אהבתם לבלבה עד למותו בשנת 1979. לאחר מכן עבדה בבתי החולים דג'ני ואסותא (שם ילדה אותי, בנה היחיד, בשנת 1956), ובהם לימדה רבים מראשי המחלקות הכירורגיות והאורולוגיות כיום את יסודות המכשור הכירורגי. ידע זה שירת אותה מאוחר יותר, כשהפכה יד ימינו של אבי במרפאתו הפרטית. במהלך מלחמת העצמאות טיפלה בביה"ח דנציגר בלוחמי המחתרות והתנדבה לצה"ל כשהיא בת 33. בשנותיה המאוחרות יותר התנדבה אמי במוסד לביטוח לאומי.

לאורך ילדותי, עד להסכם השילומים ששיפר מעט את מצבנו, חיה משפחתנו הקטנה בצמצום כלכלי אך ברווחה ועושר תרבותיים: את השפה הגרמנית העשירה של הורי ינקתי מיום היוולדי ועד היום אני נוהג לחשוב, להביע ולחלום בה. אבי, בעל קול הטנור-בריטון היפה (שהזכיר את דיטריך פישר דיסקאו), נהג לשיר כשהוא מלווה על-ידי המלחין פרנץ שליצר בַפסנתר שאותו הביא מברלין, שירים של מוצרט, שוברט, שומאן, שטראוס ואחרים. "ידיד משפחה" נוסף ואהוב היה גיתה, שעם שיריו הרדימו אותי בלילות. הרבינו לטייל ולאסוף לביתנו בעלי-חיים. משחקי הילדות והסיפורים שהמציאה אמי היו עתירי דמיון ופתחו בפני צוהר לעולמות ומימדים שונים ומרגשים.
הוריי היו מופת בעיני ובעיני חברים ובני משפחה לזוגיות הרמונית, שידעה לכבד ולהוקיר את האדם שבאחר, לתמוך, לעודד, לקבל ולהכיל.

האנושיות באמי, שניתבה אותה לעיסוקה המקצועי, אפיינה אותה גם ביחסיה ובקשריה עם חבריה הרבים. לכל אדם הקדישה תשומת לב, בכל אחד מצאה ייחוד. באלה שסבלו ממגבלות גופניות או מקשיים כלכליים, תמכה יותר מכל. "אני קיימת גם עבור אחרים", נהגה לומר לי. "פה הממשות שלי". מטבעה היתה אופטימית ושִמחת החיים שבה היתה מדבקת. היא היתה אדם מלא הומור, שמח בחלקו, ובעל כוחות וחיוניות מרשימים. קל היה להעלות בת צחוק על פניה הנעימים. גם בגיל מבוגר היתה בה תאבת ידע וסקרנות כשל ילדה והיא לא הפסיקה ללמוד ולחדש את ידיעותיה בכל נושא. במשך חייה למדה תרגום, ערבית, ארכיאולוגיה, תנ"ך במועדון של יוצאי מרכז אירופה. התעניינה במיוחד בארכיאולוגיה ובהיסטוריה מצרית. חייו ואישיותו של אלכסנדר מוקדון ריתקו אותה. בזכות אהבתה לטבע האירופאי הרבינו בנסיעות. היא נהגה להאזין למוסיקה קלאסית ופקדה בקביעות את אולמות הקונצרטים וההצגות, אהבה את קולם של אדית פיאף ויוסי בנאי ואת ההומור של הגשש החיוור.

לילי זכתה לשלושה נכדים אהובים ואוהבים: יונתן, תום ויובל.
לאורך חיי, עד למותה ב- 16 בפברואר 2007, גילמה אמי את מהות האמהות עבורי. היא ניחנה ביכולת נתינה אינסופית, בלתי נדלית ובלתי מותנית. הירושה התרבותית שקיבלתי מידיה האוהבות ממלאת אותי ומלווה אותי כשאני מנגן בפסנתר הישן של אבי, כשאני מטפח את הצמחים בביתי (שחלקם צמחו במרפסתה) וליד קברה, כשאני קורא שירה, בשוכבי, בקומי, בלכתי בדרך חיי. זכות גדולה היא לי להיקרא בנה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *