'ליל הבדולח': חוויות אישיות של מי שהיה שם/ מאת עפר אדרת

'ליל הבדולח': חוויות אישיות של מי שהיה שם/ מאת עפר אדרת

עפר אדרת,  עיתונאי בעיתון הארץ, חבר מערכת MB יקינתון מביא את עדויותיהם של חברי ארגון יוצאי מרכז אירופה אודות ליל הבדולח

חנה מלמד

ב-9 בנובמבר 1938 חגג אביה של חנה מלמד, תושבת תל אביב בת 76, את יום הולדתו. ערב קודם לכן, חנה, אז בת שש, הכינה לו מתנה, שתכננה לתת לו בבוקר. אלא שבשעה 6:00 בבוקר נשמעה דפיקה בדלת ביתם שבווינה, ושלושה חיילים נאצים עצרו את אביה לחקירה. אמה של מלמד מיהרה להתקשר לדודה, וביקשה שיבוא לביתם. כשהגיע למקום ופתח בתפילה, נשמעו שוב דפיקות בדלת. החיילים חזרו. הדוד מיהר להימלט לחדר השירותים, אך הטלית שלו נתפסה בדלת, והציצה החוצה. למרבה המזל, הנאצים לא הבחינו בכך, והוא ניצל ממעצר.
אמה הלכה אז לתחנת המשטרה כדי לחפש את בעלה, וחנה הושארה אצל שכנה. את המראה שניבט לנגד עיניה מחלון הבית היא זוכרת היטב עד היום. "העיר כולה הייתה אפופת להבות. אש וענני עשן היתמרו מעלה", סיפרה. עד היום, לדבריה, חוזרים לנגד עיניה המראות ועולים באפה הריחות של החרוך והשרוף. בית הכנסת, שם למדה חנה עם 30 חברות, נשרף כליל. אביה, שנשלח למחנה הריכוז דכאו, שב משם כעבור שלושה חודשים, כשהוא צמוק, רזה וקירח. ב-1939 עלתה המשפחה לישראל.

מיכה פז
"אצלנו בבית התחיל אותו יום ככל יום רגיל", סיפר מיכה פז, בן 84 מתל אביב, שבליל הבדולח התגורר עם משפחתו בברלין. "אבי יצא מוקדם כתמיד למתפרה שלו, אחותי הלכה לבית הספר, אמי הביאה את אחי לגן הילדים ואני יצאתי לבית הספר", נזכר פז, שהיה אז נער בן 14. בדרך הבחין במחזה חריג: חנות התכשיטים שהייתה בבעלותה של משפחת חברו לכיתה היתה מנופצת. "חשבתי שמדובר בפגיעה נקודתית של בריונים, והמשכתי בדרכי", הוא נזכר. אלא שאז הבחין בחנויות נוספות שהיו פרוצות והרוסות, מול המקום בו שכן אז מטה המשטרה של ברלין, באלכסנדר פלאץ. "כשהתקרבתי לבית הספר ראיתי עשן שחור עולה מהחצר. המוקד שלו היה בבית הכנסת ששכן במתחם", נזכר. חזן בית הכנסת, אותו הכיר מיכה באופן אישי, סיפר לו שהנאצים הכריחו אותו לפתוח את בית הכנסת, כדי שיוכלו לבצע את זממם.
 
"חזרתי הביתה וניסיתי לקרוא ספר, כדי לשכוח את אירועי היום, אך כעבור שעה קלה שמעתי קולות רעש בוקעים מהרחוב, מתחת לבית", הוא נזכר. מהחלון הוא ראה ערמות של ספרים וחפצים שנזרקו מהדירה בקומה הראשונה לתוך מדורה, בלוויית צעקות "יהודים מלוכלכים, יהודים החוצה".

מאוחר יותר נפרצה גם הדירה בה גרה משפחתו. "לא תארנו לעצמנו גודל הרס כזה, שרק חיות פרא מסוגלות לחולל. הם שברו רהיטים, כלי מטבח, כלים סניטריים ולהשלמה זרקו לכל עבר בכל החדרים אבני פחם שאגרנו לחימום התנורים בחורף", נזכר פז. "את הכינור שלי מצאתי שבור לשני חלקים ומנופץ. הרגשנו כאב עמוק והבנו שמעתה גם בביתנו אנחנו כבר לא בטוחים יותר". אביו, אמו ואחיו של פז נרצחו בידי הנאצים. הוא עצמו עלה לישראל ב-1941 וכעת משלים כתיבת ספר זכרונות בנושא
אליעזר גינטר רוברג

"הפוגרום התחיל כבר בשעות הבוקר המוקדמות. חנויות נבזזו, דירות נהרסו, גברים יהודיים נאסרו", נזכר אליעזר גינטר רוברג, בן 87 מקרית ביאליק. רוברג, שהיה אז בן 17, עבד כשולייה במאפיה בבעלות יהודית בעיר האנובר, וקם למשמרת הבוקר שלו. "עמדתי בפינת הרחוב עם תרמיל הלחם על גבי, וראיתי כיצד בית הכנסת הגדול עלה באש ונהרס", סיפר. בקרבת מקום התגוררה משפחתו של הרשל גרינשפן, הפליט היהודי שהתנקש יומיים לפני כן בחיי הדיפלומט הגרמני בפאריס, ארנסט פום רט, ושימש בעיני הנאצים כעילה לפרעות ליל הבדולח. "הכרתי את המשפחה, כי הבאתי להם לחם כל יום, אז החלטתי לסור לביתם", המשיך רוברג.

"הבית היה מלא באנשי גסטאפו. ברחתי משם, עליתי על הרכבת ונמלטתי לאמי, בעיר דיפהולץ. בבית הכל היה הרוס, כל אנשי הקהילה נעצרו ונחקרו תחת האיום.

משה פטר רון

התעוררתי באמצע הלילה מהרעש של שבירת הזכוכיות ומהצעקות", נזכר משה פטר רון, בן 81 מקריית ביאליק, בליל ה-9 בנובמבר 1938. "אמי ואחותי נדחפו לחדרי בפיג'מה. אבי נכנס מאוחר יותר, כשהוא מדמם בפנים ובראש", הוא הוסיף. סיפורו של רון, שהיה בן 11 בליל הבדולח, הוא חלק מ-20 עדויות שנאספו בחודשים האחרונים על ידי ארגון יוצאי מרכז אירופה, ויעלו בקרוב לאינטרנט, לרגל שנת ה-70 לפוגרום, שהפך לאחד מסמליה המובהקים של רדיפת היהודים על ידי הנאצים.

רון ומשפחתו – הוריו ואחותו הבכורה – התגוררו בעיר רמשייד שבגרמניה, בין קלן לדיסלדורף. 250 יהודים מנתה הקהילה המקומית, שסבו של רון היה אחד ממייסדיה. אחרי שהשקט שב על כנו, יצאו בני המשפחה מהחדר ולא האמינו למראה עיניהם. "כל יתר החדרים היו הרוסים לגמרי. כריות ושמיכות פוך חתוכות, הכיור באמבטיה מנותץ. רהיטים שבורים, תמונות חתוכות וארונות עם כלי זכוכית וחרסינה הפוכים ושבורים", נזכר רון.

"ליל הבדולח היה ההתחלה של הסוף של ההיסטוריה הארוכה והאומללה של יהדות גרמניה. בן לילה הפכו החיים מנסבלים בקושי לבלתי נסבלים", סיפר.

קלמן גבעון

 ב 9.11.1938 נכנסו השכנים, לא יהודים, והזהירונו לבל נצא לרחוב, כי הנאצים עורכים פוגרומים ביהודים ושורפים את בתי הכנסת. התברר שהרסו בתי עסק יהודיים  ושברו הכול, החל מחלונות הראוה אף השחיתו מה שהיה בפנים.  המנוולים נכנסו גם לבתי-יהודים
F0_0200_0000_kalptr2פנימה, הוציאו את הגברים לרחוב,  הכו אותם והשפילו אותם לעיני כל.  אמי  המאמצת אסרה עלי לצאת לרחוב או ללכת לבית הספר. אבל מאוד רציתי לראות מה עושים לנו הנאצים בעיקר  ה S.A.. הייתי נער סקרן, סך-הכול בן 14. ברחתי מהבית דרך חלון אחורי בחדר המדרגות. רצתי ברחוב האחורי לכוון בית הכנסת אני זוכר כאילו אירע אתמול. גרנו בפרנקפורט. באחד מימי סוף אוקטובר 1938 הגיעו שני לובשי מדים, מהגסטאפו, והודיעו שלפי צו הממשלה הנאצית כל נתיני פולניה או אזרחים ללא נתינות יגורשו לפולניה. בין שני אנשי הגסטאפו היה אחד במדי  ה ס.ס. שהיה מוכר לי,. שמו היה קרל והוא שיחק איתנו לפעמים, בחור גבוה וחזק. כנראה שזה הספיק כדי להתקבל לס.ס. ליחידות הנאציות האלו. שאלתי אותו: "מה אתה רוצה מאיתנו? לא עשינו שום דבר לאיש" הוא רק ענה: Befehl ist Befehl  "פקודה היא  פקודה !" הסתכל עלי והמשיך לתת הנחיות מתי כולם חייבים להתייצב, ואיפה ממתינות המשאיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *