למי אנחנו מסייעים?

המפעל לעזרה הדדית סייע במהלך שנות קיומו לאלפי אנשים בקהילה, ומסייע מדי שנה למאות מבוגרים וצעירים, בנים ונכדים, בערים, קיבוצים, ומושבים, כולם מבני הקהילה שלנו. מקשישים סיעודיים, ניצולי שואה, אנשים המתקשים להתקיים כלכלית – ועד חולים כרוניים בעלי צרכים מיוחדים. המפעל לעזרה הדדית נחלץ לעזרתם של הנזקקים תוך זמן קצר, בסכומים גדולים יחסית, ולאורך זמן.

“בגיל המבוגר יש קשיים מיוחדים”, מסבירה עובדת רווחה מטעם הארגון בתל-אביב. “לעיתים מדובר באנשים מבוגרים, שהיו אמידים בעבר, אך איבדו את נכסיהם – אם בגלל מחלת הבנים, או טרגדיה אחרת, וכעת נעזרים בביטוח הלאומי להשלמת הכנסה. אחרים מגיעים לצמתי חיים הדורשים סיוע – ניתוח מיוחד, או ליווי צמוד של מטפל עקב מחלה. כך, למשל, אנחנו מממנים תוספת שעות וימים למטפל צמוד לניצול שואה יליד גרמניה שעבר ניתוח ירך מסובך. אפילו את המוניות שמסיעות את המטפלים בסופי שבוע אנחנו מממנים”. הצרכים הולכים רבים, ומשתנים בלי הרף – קשיש הזקוק לתקציב מיוחד לניתוח (קטראקט למשל), ומי שזקוק לתקציב נוסף לחימום בחורף; סבים והורים לילדים עם צרכים מיוחדים; כאלה הזקוקים לסיוע בתשלום לדיור בבית אבות – ואחרים, מבוגרים עריריים, הזקוקים ליד תומכת. “לעיתים לא מדובר בכסף בכלל, אלא בתמיכה מסוג אחר”, מדגישה אחת העובדות הסוציאליות, "חברת ארגון שלנו, אישה ערירית שאין לה בעיה כלכלית, פנתה וביקשה את עזרתנו במתן ערבות להלוואה לדיור בבית הורים. פשוט – אין לה מישהו אחר שיערוב לה. כמובן שסייענו”. במשך השנים נוספו למעגל הנתמכים גם בני דור שני ושלישי ליוצאי הקהילה, בדרך כלל חולים במחלות קשות, גוף ונפש, אשר המענה למצוקותיהם מטעם מוסדות המדינה איננו מספק.

כיצד הצלחנו לעשות זאת?

מודל ארגוני שעמד במבחן השנים – מודל ה”יזמות החברתית” של ארגון יוצאי מרכז אירופה, שהוקם עוד בשנות השלושים, הקדים את זמנו ועמד במבחן השנים: רשתות בתי ההורים במרכז הארץ ובחיפה, והמפעל לעזרה הדדית, הוקמו כתאגידים משפטיים נפרדים השלובים בארגון יוצאי מרכז אירופה ונדרשים כל אחד לניהול כלכלי עצמאי ואחראי משלו. בנוסף, המפעל לעזרה הדדית אינו נתמך כספית על ידי מוסדות המדינה – כל כולו בנוי על תמיכה של חברי הקהילה, מכספי הקהילה ולמען אנשיה.

ארגון “רזה” והתנדבותי – להוציא קומץ עובדים מקצועיים, כל בעלי התפקידים האחרים הם נבחרי ציבור מתנדבים. חברי הוועדות של המפעל רובם ככולם בנים ליוצאי הקהילה, עושים את עבודתם בהתנדבות מלאה, ללא תמורה. "אפשר לומר שזו הדרך שלנו להחזיר משהו לקהילה שממנה באנו, ולתרום באופן כללי לחברה", אומרת יו"ר המפעל. הדבר מאפשר ניצול מיטבי של כספי התרומות למטרה שלשמה נועדו – סיוע לנזקקים בקהילה.

”הפרדת רשויות” והתמקצעות – קיימת הפרדה מלאה בין הדרג הניהולי, לבין ועדת הרווחה המחליטה על מתן הסיוע לנזקקים.

הסיוע ניתן על פי קריטריונים מסודרים וברורים – כך, לדוגמא, נקבע כי הסיוע הקבוע למחיה לאדם יחיד יגיע עד מחצית מהשכר הממוצע במשק, ולזוג – עד %75 מהשכר הממוצע במשק. בנוסף, יכולים הפונים לקבל סיוע לצרכים ספציפיים – מטיפולי שיניים ועד מימון לניתוח, ממטפל נוסף בעת מחלה, ועד סיוע בהתקנת מעלית מיוחדת לנכה. הקריטריונים מתעדכנים מעת לעת.

• ניהול אחראי – בשעה שכספי עמותות אחרות (מלכ”רים) ירדו לטמיון עקב השקעות כושלות, השכילה הנהלת העמותה לשמר בתבונה ובאחריות את כספי התרומות והעיזבונות שהועברו לארגון. ההקפדה ה”ייקית” על סדר, ארגון ורישום מדויק באה לידי ביטוי גם בניהול כספי המפעל בנאמנות ובשקיפות, “כאילו היה זה כסף משפחתי”, כהגדרת מנהליו.

ערבות הדדית של בני הדור הראשון – רבים מבני הדור הראשון מקרב יוצאי מרכז אירופה נעזרו בארגון, הכירו אחרים שנעזרו בו, או הכירו בחשיבותו. מתוך הבנת חשיבות המפעל והכרת תודה, רבים מהם תרמו, איש על פי יכולותיו, והיו שהשאירו בצוואתם עזבונות שהוקדשו למפעל לעזרה הדדית, וכך סייעו להמשך קיומו משך השנים.