מְכוֹנַת הַדִּבּוּר בְּתוֹר מוֹרֵה שָׂפוֹת: פֹּה מְדַבְּרִים עִבְרִית/מאת שלמה יזרעאל

מְכוֹנַת הַדִּבּוּר בְּתוֹר מוֹרֵה שָׂפוֹת: פֹּה מְדַבְּרִים עִבְרִית/מאת שלמה יזרעאל

מְכוֹנַת הַדִּבּוּר בְּתוֹר מוֹרֵה שָׂפוֹת: פֹּה מְדַבְּרִים עִבְרִית/מאת שלמה יזרעאל

מְכוֹנַת הַדִּבּוּר בְּתוֹר מוֹרֵה שָׂפוֹת: פֹּה מְדַבְּרִים עִבְרִית
שלמה יזרעאל

זהו שמה של ערכת תקליטים ללימוד עברית שיצאה לאור בגרמניה בשנת 1934, וזוהי כותרתו של ספר שיצא לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת תל-אביב. עבורי זוהי נקודת סיום במרוץ שהחל לפני למעלה מרבע מאה, מרוץ מרתק בראשיתו, כושל בהמשכו, ומעניין ומלהיב בשבע שנותיו האחרונות.

בקיץ של שנת 1986 נהגתי לבקר בבתי ממכר לספרים ישנים. מדפיי היו אמנם מלאים וכיסיי ריקים, אולם קירות חשופים עוד נותרו בביתי, והתאווה למלאם בערה בי. בראשית אותו קיץ נשאוני רגליי אל חנות אחת, סניף חדש לבית ממכר ספרים ותיק. נכנסתי פנימה, וכהרגלי נשאתי את עיניי ימינה ושמאלה, מעלה ומטה. והנה מאחור, על הרצפה, נשענת אל ערמת ספרים קטנה, הבחנתי בקופסה מרובעת שלא נראתה כספר. קרבתי. אכן, קופסת קרטון. את עיניי צדה מיד שורה שבה נכתב: מְכוֹנַת הַדִּבּוּר בְּתוֹר מוֹרֵה שָׂפוֹת. ועוד שורה: פֹּה מְדַבְּרִים עִבְרִית. ובין שתי השורות האלה: שִׁשָּׁה תַּקְלִיטִים. זה הספיק. בת לווייתי קלטה מיד את התרגשותי, שכן מלמלתי: לא משנה כמה זה עולה – אני בלי זה לא יוצא מכאן! יצאתי מן החנות עם "זה", בניכוי יותר משליש ממשכורתי החודשית באותה עת, אולם נרגש ומאושר.
מְכוֹנַת הַדִּבּוּר בְּתוֹר מוֹרֵה שָׂפוֹת, פֹּה מְדַבְּרִים עִבְרִית. ואיפה זה פֹּה? פֹּה, התברר, אינו בארץ ישראל כצפוי, אלא בברלין או בשטוטגרט, שכן עוד קראתי: עַל פִּי הַסֵּפֶר "עִבְרִית לְעוֹלִם מֵאֵת הָרַב ד"ר אֶמִיל כֹּהן (בֶּרְלִין), מְעֻבָּד ע"י אָשֵׁר פְּלַבְנֶר (שְׁטוּטְגַרְט). וכן: Zentralstelle für das phonographische Unterrichten Otto Sperling, Stuttgart-S..
פתחתי את הקופסה. אכן, שישה תקליטים, ועמם חוברות מודפסות ועזרי לימוד אחרים. ממתי הם? ודאי ישָנים. חלק מן הקוראים אולי כבר האזינו להקלטות שבאתר האינטרנט הנלווה לספרנו זה. אני לא יכולתי לספק את סקרנותי כל כך מהר. בהיותי ילד צעיר בשנות החמישים כבר נוגנו בביתנו תקליטים ארוכי נגן, בני 33 סיבובים לדקה, ועמם תקליטים קטנים יותר, שהכילו רק שיר אחד מכל צד, בני 45 סיבובים לדקה. אולם רוב התקליטים שבביתנו – ודאי התקליטים עם שירי הילדים – היו התקליטים הישנים יותר, הכבדים יותר, שסובבו על הפטפון במהירות של 78 סיבובים לדקה. פטפונים מן הסוג הזה כבר פסו מן העולם בשנות השמונים של המאה הקודמת, והייתי צריך לעלות לבוידעם של קרובת משפחה זקנה כדי להוריד גרמופון ישן שבאמצעותו אוכל להאזין סוף סוף למציאה שנתגלגלה לידיי.
והאזנתי לתקליטים ועברתי על התמלילים. נפעמתי. תשובה מיידית לשנת הטבעתם של התקליטים הללו לא נמצאה לי בערכה עצמה, אבל רמזים ראשונים כבר היו בידיי: סוג התקליטים שאינו עוד בנמצא וכמובן – לשון כותרת הערכה: מְכוֹנַת הַדִּבּוּר בְּתוֹר מוֹרֵה שָׂפוֹת. הקולות מן העבר החלו לספק רמזים נוספים. הרמז הבולט ביותר עלה מן השִׂיחָה בֵּין תַּיָּר הַבָּא לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ וּבֵין תּוֹשַׁב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אומר התושב הוותיק לתייר:
לוּ אֲדוֹנִי בָא לִפְנֵי הַמִּלְחָמָה הָיָה מוֹצֵא אֶרֶץ שְׁמָמָה בִלְתִּי נוֹשֶׁבֶת
וַעֲזוּבָה, אַךְ הַיּוֹם הַדָּבָר אַחֶרֶת. יִרְאֶה נָא אֶת הַחַיִּים הַסּוֹאֲנִים
שֶׁבִּרְחוֹבוֹת תֵּל-אָבִיב!
כך: לפני המלחמה! הרי מי שאומר "לפני המלחמה" אינו יודע שעומדת לפרוץ עוד מלחמה… "לפני המלחמה" – הווה אומר: לפני מלחמת העולם הראשונה, והנה אנו נמצאים ברחובות תל אביב בין שתי מלחמות העולם!
אחר כך התלוויתי אל התַּיָּר העוֹשֶׂה טִיּוּל בָּעֵמֶק ועברתי עמו במכונָתו של הנהג אל כל "הנקודות שבעמק", ראיתי בעיני רוחי את חרתיה ואת עין-חרֹד, את גִ'נְגָ'ר ואת גֶ'דה. בירור מהיר העלה שנסיעה כזו עשויה הייתה להתבצע רק לפני 1935, היא שנת ייסודו של הקיבוץ שער העמקים שבאזור חרתיה, ולאחר שנת 1932, שנת עלייתו לאקרנים של הסרט "גרנד הוטל", או – כפי שהוא נקרא כאן – "בני אדם במלון". בירור נוסף העלה, שספרו של אמיל כהן, "עברית לעולים", אשר על פיו עובדו התקליטים, יצא לאור בברלין בשנת 1933. אם כן – עברית בגרמניה הנאצית!?
מי היו אפוא הנפשות הפועלות? על אמיל כהן, דמות מוכרת בתקופתה, לא היה קשה לדלות פרטים. כמה רמזים הביאוני אל ביתו של ברנהרד כהן, בנו של אמיל, בניו יורק, ואל פגישה עם בתו, מרים רוכלין, בביתי בתל אביב. אולם מי היה אשר פלבנר? כאן נצרך הבלשן לכישורי בלשות. חקרתי ובדקתי, בחנתי רמזים, הצלבתי מידע ואפילו ביקשתי את עזרת המאזינים בתכנית הרדיו של בני הנדל "חוגה" – לשווא. את אשר פלבנר לא מצאתי. נודע לי שאשר פלבנר נקרא גם אוסקר, חי בחיפה ונפטר בגרמניה. זה הכול.
חלפו שנים. בספרייתי נחה ערכת התקליטים ובצדה חומר רב ערך שהעליתי במחקרי בשנות השמונים, אולם הערכה לא זכתה לפרסום הולם, ובצפונותיה אוצר בלום שראוי למחקר ולפרסום בקרב יושבי הארץ. מצפוני ייסרני על כך. הלוא אין אנו יודעים כמעט דבר וחצי דבר על העברית שדוברה בארץ ישראל למן סוף המאה התשע עשרה ועד שנות החמישים של המאה העשרים, ותקופה זו היא התקופה שבה הפכה העברית ללשון חיה: לשונם הטבעית והתוססת של ילידי הארץ ולשונה הרשמית של מדינת ישראל. והנה לפנינו הקלטות מן התקופה ההיא, ובהקלטות עברית מדוברת השופכת אור על תקופה משמעותית בחיי העם והארץ, על חברה מתהווה, על תרבות חיה ושוקקת.
וקולות העולים לארץ מגרמניה בראשית שנות השלושים הדהדו שוב בחדרי, בשיחתם כשהם יושבים במסעדה "על שולחן אחד", בדברם על החיים העברים הסואנים בתל אביב ובצאתם מפנסיון נורדאו שבהדר הכרמל לטיול בעמק. והגברת קנתה כבד עגל מאת הטבח וביקרה אצל הרופא שיבהיר לה שאך עצבנית היא, והגרושים והשילינגים צלצלו בחיים מחודשים בעברם מיד ליד, והרכבת לירושלים צפרה, והמים שטפו מן הברזים, והיין נטעם במושבה, ואפילו ה"פַּלָּחִים" דיברו אליי מן ההקלטות.
אולם הנה שבה ונשאלה השאלה שלא זכתה אז למענה: מיהו אשר פלבנר? רבים ניסו לחפשו בעבורי במסמכים חבויים ובתאי זיכרון אפלים, ולא עלה הדבר בידם. מאז שנת 1986 הפך העולם את עורו, והמרחב הדיגיטלי שינה את חיינו לבלי היכר. אפשר כבר לקשור קשרים חובקי עולם בכהרף עין, אפשר להעלות מסמכים מן העבר בלחיצת כפתור. שלחתי הודעות בדואר האלקטרוני לפלבנרים רבים, בארץ ומחוצה לה. היו ביניהם חיפאים, אולם איש מהם לא הכיר את אשר פלבנר. גם לאחד יוסף פלבנר בשטוטגרט שלחתי הודעות. מענה לא קיבלתי. תלמידתי, נורית דקל, נחלצה לעזרתי. היא צללה אל מעמקי העולם הדיגיטלי, והעלתה את כתובתה של אחת אנֶה פלבנר משטוטגרט, אשר שלחה לפני שנים רבות מכתב לחנה ארנדט ואף זכתה לתשובה ממנה. בספר הטלפונים של שטוטגרט נמצאו מספרי טלפון של פלבנרים אחדים, ביניהם של אותו יוסף פלבנר שלא ענה על מכתביי, של אנה פלבנר, ואפילו של אחד אוסקר פלבנר שגר בכתובת שבה גרה אנה. מתברר שכישורי הבלשות של תלמידתי עולים על שלי. היא גילתה את שני ילדיו של אוסקר פלבנר, הוא אשר פלבנר משטוטגרט שעיבד על בסיס ספרו של אמיל כהן את השיחות והוציא לאור את ערכת התקליטים; הלוא הם אנה פלבנר, שולחת המכתב לחנה ארנדט, ויוסף פלבנר, שלא קיבל את הודעותיי הראשונות, משום כאן, להוותי, כשל האינטרנט כצינור אמין, בסווגו את הודעותיי כדואר זבל…
סוף טוב הכול טוב. ביקור מאלף ומרגש שלי ושל נורית בשטוטגרט הפגישנו עם אנה (זהבה) ויוסף פלבנר, וגם עם איל יעקב איזלר, היסטוריון ואוצר הארכיון של הכנסייה האוונגלית של וירטמברג, העוסק בחקר הקלטות יהודיות בגרמניה הנאצית. איל שמח לשתף פעולה הן בכתיבה והן באצירת תמונות ומסמכים לספר הזה. ואף בבילוש התברר כי רב כוחו: איל גילה – לאחר מאמצים מרובים – מיהו אוטו שפרלינג, האיש שהופקד על הפקת התקליטים. הוא נפגש עם שאריו, והעלה מתהום הנשייה דמות של איש יקר ורב פעלים, ממציא ורב תושייה.
בשנת 2006 ראה אור מאמר מפרי עטי על הערכה כתב העת "זמנים". הייתה זו אך טעימה מן העושר הצפון בה. כדי להרחיב את היריעה ראיתי לזמן מומחים מתחומים שונים, שהתלהבו כמוני מן האוצר הטמון בערכת התקליטים וראו את הצורך להגישו לציבור הקוראים בארץ – ואולי אף מחוצה לה, אם יסתייע הדבר – ולשתף פעולה בעיון ובלמידה, במחקר ובכתיבה.
לצד ההנאה האינטלקטואלית שצפן העיון בערכה וברקעה, חוויית העבודה המשותפת והלימוד עם עמיתיי וחבריי שהואילו לשתף עמי פעולה בהוצאת הספר הזה לאור לא תסולא בפז. לא רק הכתיבה הייתה מרתקת, אלא אף איסוף האיורים שמוסיפים חיות והעמקה לקריאה: ביניהם מסמכים מן התקופה, מכתבים, כרזות, תפריטים, פרסומות, איורים מתוך כתבי עת וספרים ישנים, ותצלומים: תצלומים בני התקופה ולצידם תצלומים עכשוויים שצולמו מאותה נקודה ומאותה זווית שממנה צולמו התצלומים הישנים. זו הייתה חוויה בפני עצמה. ראשיתה שיטוט בארכיון התצלומים של הכנסייה האוונגלית של וירטמברג בשטוטגרט בחברת האוצר איל יעקב איזלר. אחרי כן שיטוט בישראל היפה, לא זו שמציגה התקשורת בעינינו מדי יום. בני אורן, שנטל על עצמו את המשימה, תר עמי לראות בנופי הארץ, יישוביה ועריה, ולהעביר בצילומיו את חוויית הזמן שחלף. לחוויה זו נוספה חוויית התיור האינטלקטואלי לאיתור נקודות הצילום, ראשית עם גדעון ביגר ואחר כך בפגישות אין ספור עם אנשים טובים שלא חסכו מזמנם ופתחו דלתות לפנינו ברצון כן ובהתלהבות: בתל אביב ובירושלים, בחיפה ובעפולה, בשער העמקים, בעין חרוד, בסולם ובדחי, במרחבי העמק ובאתרים רבים אחרים.
פירות הלמידה החווייתית הזו מוגשים עתה בפני הקוראים בספר, שיצא לאור בתמיכת ארגון יוצאי מרכז אירופה, בתמיכת מכון לאו בק, משפחת זליגמן מלינץ שבאוסטריה ותורמים אחרים שחפצו בעילום שמם. יבואו כולם על הברכה.
מה בספר? פרק א פותח חרך הצצה צר אל המידע שאוצרת בקרבה ערכת התקליטים של אשר פלבנר. בפרק ב מציג גיא מירון את הרקע ההיסטורי והתרבותי לתקופה שבה הופקה ערכת הלימוד הזאת, ומראה כיצד עליית הנאצים לשלטון שימשה זרז להגירת היהודים מגרמניה, לעלייה לארץ ישראל ולהעצמת החינוך היהודי ולימוד העברית. בפרק ג מציג איל יעקב איזלר את הנפשות הפועלות: אמיל כהן, מחבר הספר שעל פיו הופקה הערכה, ואשר פלבנר, שהפיק את הערכה עם אחיו, דב-זאב ועם אשתו, הלנה. בפרק ד מגלה איזלר מי היה אוטו שפרלינג, האדם שהוציא לאור את הערכה, וכיצד הופקה הערכה בגרמניה שכבר נשלטה בידי היטלר. בפרק ה מחזיר גדעון ביגר לחיים את ארץ ישראל שאותה הכירו אמיל כהן והאחים פלבנר: היהודים העולים ארצה לבנות ולהיבנות בה, התיירים המגיעים לבחון אפשרות להשתקע בארץ והסובבים ותרים אותה, ופתיתים מחיי היומיום בארץ.
פרק ו משמש אתנחתא ספרותית. בראשיתו מכתב ששלחו שלושה חברים שכבר עלו לארץ ישראל אל חברם הטוב שנשאר בגרמניה. הם מציגים בפניו ללא כחל וסרק הן את הטוב והן את הקושי שבחיים בארץ ישראל. מכתב זה ממחיש ממקור ראשון את האווירה המשמשת רקע לערכת התקליטים שבמרכז ספר זה. הכותבים, משה קניוק, הרמן רייטלר וולטר כץ, הם גם גיבוריו של סיפור קצר מאת הסופר יורם קניוק, בנו של משה. קניוק דולה פכים קטנים מילדותו ומעמיד להם יד בסיפור "גדרה כמשל". גדרה אמנם אינה מוזכרת בערכת התקליטים, אולם היא הייתה מרכז החברותא של משה קניוק, ומשל היא להתיישבות יוצאי גרמניה בארץ בשנות השלושים.
צילה שלום פותחת בפרק ז צוהר ללימוד העברית בארץ ישראל ובגולה למן סוף המאה התשע עשרה ועד לנות השלושים של המאה העשרים. בפרק ח פורשת יעל רשף את הרקע להתבססות הדיבור העברי בתקופת המנדט. בפרק ט בודקת רשף את המקורות לחקר העברית המדוברת של התקופה, ובפרק י היא מביאה תיאור תמציתי של קווי הלשון שאפשר לדלות במחקר המקורות האלה. בפרק יא דן חיים א' כהן במסורת הלשון שבה צמחו אמיל כהן ואשר פלבנר, היא מסורת העברית האשכנזית שעיצבה את לשון הסטנדרט של התקופה ושל ימינו אנו, ודן בהשפעות הגרמנית על העברית המשתקפת בטקסטים הללו. בפרק יב בודק כותב שורות אלה כיצד צצים קווי הלשון המדוברת של התקופה ומתגלים מבעד למסך העברית הדידקטית של השיחות הכתובות. פרק יג, החותם את חלקו הטקסטואלי של הספר, מציג את התמליל העברי המלא של ההקלטות, מוער ומואר. עוד יבואו בו הפניות לדיונים בפרקי הספר האחרים, מעין אינדקס נושאִי לשאלות לשון ותרבות. קונטרס התצלומים, "נופי עבר והווה", מציג את נופי הארץ בשנים הפורמטיביות המתוארות בערכת התקליטים לעומת אותם נופים בימינו, העמדה הממחישה את חוויית הזמן שחלף.
אל אתר האינטרנט הנלווה לספר <taupress.tau.ac.il/dibur> הועלו כל ההקלטות של ערכת הלימוד ועמן גם עותקים של חוברות הלימוד ושל דפי הטקסטים. עוד באתר – בצד כל האיורים, התצלומים והמסמכים המופיעים בספר, גם דוגמאות מערכת לימוד העברית של דוד ילין ועמיתיו (שעליה מסופר בפרק ט), וקטעים מן הסרט "זאת היא הארץ" של ברוך אגדתי המאיירים שימושים לשוניים שנידונו בספר. בנוסף על כל אלה, תמצאו באתר גם שני ביצועים של "שיר העמק" על ידי התזמורת של האגודה היהודית לתרבות (Jüdischer Kulturbund) בניצוח זיגמונד פטרושקה, האחד מושר בפי חנה קיפניס עם (1935) והשני בפי מרדכי רוט (1936).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *