מאיר ראובן -ריכרד, ד"ר – סיפור חיים

מאיר ראובן -ריכרד, ד"ר – סיפור חיים

עלה ארצה מברלין ב-1933, התגייס לצבא הבריטי, ועם תום המלחמה חזר ארצה והיה ממקימי השירות הרפואי בצפון לקראת מלחמת השחרור. שרת כרופא צבאי בירושלים של שלהי הקרבות. רעייתו, יהודית, היתה מפקדת בארגון ב' ופעילה במשמר העם.

מזיכרונותיו של ד"ר ראובן ריכרד מאיר כפי שהתפרסמו באתר  מוטק'ה

שרות רפואי בירושלים

שתי חטיבות הגנו על ירושלים, הששית (עציוני) והשש-עשרה. רופא הפיקוד היה ידידי רודי וֶרט ובפניו התייצבתי למחרת בואי. הוא מסר לי את הסידורים הרפואיים בעיר אחרי הטבח של כשבעים רופאים, אחיות וחולים שנרצחו בדרכם לבית החולים ’הדסה‘ על הר הצופים, כאשר קלגסי בווין הרשע מנעו מאנשי ההגנה לבוא לעזרת הנתקפים. אחרי עזיבת הבריטים הפעיל ארגון הדסה בתי חולים נטושים של המיסיון בעיר. מלבד זה פעל ’שערי צדק‘ בו עבדו יומם ולילה ידידי ניסל והאחות זֶלְמָה עם צוותי עובדיהם, ו‘ביקור חולים‘ שם פעל גיאורג וולפסון בן ה70- עם עוזריו באזרחים שנפגעו. ידידי יששכרי, רופא גדוד יפתח של הפלמ”ח, הקים בית חולים שדה בתחנת המשטרה של אבו-גוש ועשה שם עבודה מצויינת. עלי הוטל להילוות אל יחידות לוחמות במשך לילות אחדים ואחרי כן לקבל את הטיפול הכירורגי בחיילים פצועים שיגיעו ל‘ביקור חולים‘.
בלילה הבא נלוויתי ליחידה שעמדה לכבוש את שכונת מוסררה. נפגשנו בשעה 2300 במנזר נוטרדאם ההרוס למחצה. התקדמנו בזהירות, צמודים לקירות הבתים הנטושים, עד הבניין בו שוכן היום משרד החינוך. באחד הבתים הנטושים מיקמתי את תחנת העזרה הראשונה, אך שכונת מוסררה נפלה לידינו ללא קורבנות ולא היו פצועים. הפעולה הבאה התבססה על שכונת פאג”י במטרה לכבוש את שייך ג‘ראח אשר חלש על הדרך להר הצופים. המבצע נכשל ומקום חשוב זה נשאר בידי האויב עוד 19 שנים, עד 1967.
אחרי פעולות אלה הורה לי דר‘ וורט לעבור ל”ביקור חולים” ולטפל בפצועים שיגיעו לשם. בית חולים זה היה מוכר לי היטב משנות השלושים, בהן עבדתי כעוזרו של דר‘ וולפסון שניסה לפתֵח שירות כירורגי. הציוד היה בלתי מספיק לחלוטין ובזמן המצור עבדנו בתנאים הפרימיטיביים ביותר. חשמל לא היה ולא ניתן להפעיל מכשיר רנטגן. חדר הניתוח היה בקומה שנייה ומצויד לעבודת מְיַלדות; מטעמי בטחון עבדנו בפרוזדור הרחב של קומת הקרקע, וכאשר ניתחתי עמד לידי אלכּס כַּץ המנוח, הרופא הפנימאי שהיה גבוה מאוד, והחזיק את מנורת הנפט. הצבא סיפק מזון, ולפצועים ולעובדים היה מה לאכול. לא פעם, כשלא נתקבלו פצועים חדשים, רצתי אל בית גיסי להביא למשפחה פרוסות אחדות של לחם.

סיפורו של רופא קרבי

היחידה שלנו עבדה יומם ולילה, אך כבכל הפעולות הקרביות לא היתה אפשרות להציל את כל הנפגעים. אחדים הגיעו אלינו ללא רוח חיים ואחדים – כארבעה – נפטרו בתוך מרפאתנו, אחד על שולחן הניתוחים. וכאן עלי לדבר על נסיון חדש לגמרי: רגשותיו של רופא צבאי ישראלי שלא הצליח להציל חיי חייל ישראלי שנפצע בקרב למעננו.

אחרי שנפסקה כל התנגדות ולא היתה סיבה לצפות לנפגעים נוספים, נכנסתי גם אני לתוך העיר וראיתי את המתרחש שם. בפעם הראשונה ראיתי חיילים שיכורי נצחון בעיר כבושה. למען הדיוק, טרם היינו חיילי מדינה עצמאית אלא מחתרת; אפשרויותיו של ארגון מחתרת לאמן את חבריו ולהשליט משמעת היו מוגבלות; לא היתה לנו מסורת צבאית; איימו עלינו צבאותיהן של שש מדינות שמטרתן המוצהרת היתה השמדתנו המוחלטת; השלטון המנדטורי העויין השתדל עד רגע קיומו האחרון למנוע את הכנותינו לקראת המאבק; זה היה הרקע הנפשי של צעירינו שניצחו כוחות עויינים מצויידים היטב באמצעים פרימיטיביים ביותר, והצליחו להגן על האיזור שעליו היו מופקדים.

שכרון הנצחון של החיילים הוא ניסוח בלשון המעטה. לדעתי היו בחורינו במצב של פסיכוזיס ולא ידעו את אשר עשו: הרס חסר הגיון של רהיטים, בגדים ורכוש אחר בבתים עזובים וקריעת ספרים ומחברות בחדרי הילדים. יכולתי רק לחשוב איך נעמוד בפני הילדים האלה כשישובו לבתיהם בבוא השלום. בהרהורים אלה הלכתי לבית החולים הממשלתי כדי להגן על הציוד הרפואי שהיה כל כך נחוץ לנו. במחסניו מצאתי אחת עשרה קופסות חלב משומר והצטיידתי בהן לעתיד לבוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *