מחנה גירס / אסתר רמון

מחנה גירס / אסתר רמון

פורסם בתאריך: 05-06-2017

מחנה גירס – Gurs

הייחוד

לשם גורשו היהודים ב – 22.10.1940 מבאדן, פלץ וסאר (Baden, Saar, Pfalz). זה הגירוש היחיד של יהודים מערבה ולא מזרחה וזה כבר באוקטובר 1940, כ – 15 חודשים לפני וועידת ואנזה בינואר 1942 כשהוחלט על הפתרון הסופי של היהודים.

מחנה זה שונה מכל המחנות מכמה בחינות, הוא לא היה מחנה ריכוז אלא מחנה מעצר, הוא היה במערב בצרפת תחת שלטון ווישי, והוא היה בניהול השלטונות הצרפתיים והמשטרה הצרפתית. המחנה הוקם ב – 1936 עבור פליטים ממלחמת האזרחים  בספרד.

 

תיאור הגירוש

בבתי היהודים בשלושת האזורים הנ"ל הופיעו שני אנשי גסטאפו בלבוש אזרחי והודיעו להם שתוך שעה עליהם להיות מוכנים לנסיעה ובמזוודה ארוזה במשקל 50 ק"ג למבוגר ו – 30 ק"ג לילד. כל אחד יכול לקחת איתו 100 מרק. ההוראות מגבוה היו, "יחס הוגן, ביצוע בשקט בלי לעורר את תשומת הלב של השכנים". לא הופיע שום מידע על המבצע בעיתונות המקומית.

לפני יציאתם היה עליהם למסור לאנשי הגסטאפו את כל המזומנים, פנקסי חיסכון, ניירות ערך ותכשיטים. את הדירות היה עליהם לנעול ולמסור את המפתחות לגסטאפו.

לאחר כמה ימים נערכו חיפושים בדירות. מעניין שהוציאו בין השאר מסמכים גנאלוגיים שרוכזו במחלקה מיוחדת בגסטאפו, כי הם התעניינו בתולדות היהודים בלעדיהם. לאחר גמר המלחמה הם נמצאו בארכיון בעיר דרמשטדט והובאו ארצה על ידי אנשי הארכיון הכללי של העם היהודי ושם מצאתי את הספר שהכיל את רישומי המשפחות Homburger משנת 1722 בקרלסרוהה. זו המשפחה של סבי. נערכו גם מכירות פומביות של תכולת הדירות.

כל היהודים נאספו בתחנות הרכבת של הערים.

 

הנסיעה

התיאור של אלזה קורקובסקי, מזכירת הקהילה של קרלסרוהה.

בתחנת הרכבת נאספה כל הקהילה. בשעה 19.00 בערב הובלנו לרציף מספר 1 ששם עמדה רכבת צרפתית ארוכה מאוד. היהודים עמדו בשקט עם מטענם לפני הקרונות. לא נשמעו הערות. ברמקול הודיעו: "יהודים מרציף אחד לעלות לרכבת". היה מקום ישיבה לכל אחד. הייתי גאה על כל הקהילה. כל אחד עלה בשקט ולא נשמע דיבור בקול רם ולא ירדה דמעה. במתיחות חיכינו לתזוזת הרכבת. באיזה כיוון יסיעו אותנו? נשמנו קצת לרווחה כשזזנו בכיוון דרום ועוד יותר הוקל לנו כשחצינו את הנהר ריין לאלזס שבצרפת". "לפחות לא מסיעים אותנו ל – פולין" חשבו רובם. בגבול צעקו הרמקולים: "כל מי שנושא איתו יותר מ – 100 מרק יירה". לפני הגבול בין צרפת הכבושה וצרפת החופשית נצטווינו לסגור את כל החלונות ולהתרחק מהם. בתחנה הבאה גילינו שאנשי ה – ס.ס. עזבו אותנו והמשכנו לנסוע ללא ליווי. וכך נסענו בלי שמירה במשך ארבעה ימים עד אורלון שבדרום מערב צרפת.

 

מי החליט על הגירוש הזה?

על זה קיימים וויכוחים רבים. היטלר? הימלר? או אחרים? הידיעה המקובלת היום היא שעל הגירוש לגירז ציוו ה – Gauleiter Buerckel ומפקד נוסף בשם Wagner כנראה על דעת עצמם. הם רצו להיות הראשונים שאיזורם יהיה "נקי מיהודים". ולאחר המעשה הם קיבלו את האישור של הממונים עליהם.

 

הם הגיעו למחנה

כ – 6,500 יהודים מ – גרמניה הגיעו ל – אורלון מאוחר בערב בגשם שוטף (האיזור קרוב לאוקיינוס האטלנטי ולכן יורדים בו גשמים רבים) זקנים, מבוגרים וילדים. כולם היו תשושים ומלאי חששות.

המחנה היה מרוחק מהמחנה ב – 18 ק"מ והם הובאו לשם במשאיות שהיו בחלקן פתוחות.

התיאור של חנה שרם עצירה וותיקה במחנה

הימים הראשונים

ברגעים הראשונים הפרידו בין הגברים והנשים. הצריפים היו ריקים. לא היתה נפש חיה שתעזור להם להתגבר על הזעזוע ולהסתגל לתנאים. היו רק שוטרים צרפתיים שאת לשונם לא הבינו.

בבואם למחנה היו בו עוד כ – 700 ספרדים וכ – 4,000 נשים מגרמניה, ששהו עם פרוץ המלחמה ב – צרפת ורוכזו ב – גירס לפני – כן.

 

תיאור המחנה

המחנה כולו היה מוקף בגדר תיל ומחולק ל – 13 גושים שנקראו Ilots (אילו) שבכל אחד היו 25 צריפים, 9 לגברים ו – 4 לנשים. אורך כל צריף היה 25 מטר ורוחבו 5 מטר. לא היו חלונות אלא פתחים בגגות – הפח. אם פתחו אותם נכנס הגשם והקור וכשהיו סדורים היה חושך. בכל צריף גרו כ – 60 בני אדם. הזיכרונות של אמי אולינגר שהיתה בין המגורשים:

"איך ישנו? בהתחלה רק על השמיכות שלנו על הרצפה. יותר מאוחר קיבלנו קש ושק שלתוכו תחבנו את הקש. כך שכבתי במשך זמן רב עד שהצלחתי להשיג שני ארגזי תפוזים ריקים. ארגז שלישי אי אפשר היה להשיג. השכיבה על הארגזים הצליחה להציל אותי ממפגש עם העכברושים שהציקו לנו. החיסרון היה שהמשטח היה קטן מדי בגלל הרווח בין שני הארגזים כל שהשכיבה היתה מאוד לא נוחה. רק בשנה השנייה קיבלנו מיטות – קרשים עליהן שמנו את שק – הקש. היה קר בחורף, הרוח חדרה דרך הסדקים בקירות. גשם טפטף מהגג. מהגשם ניסינו להתגונן על ידי תליית הבגדים מעלינו לפני שהתעטפנו בשמיכה שלנו. שתי שמלות שירשתי נתתי למטרה זו".

כל גוש היה גם הוא מוקף גדר.

 

הפטירות

"בדצמבר 1940 מספר הנפטרים גדל מאוד. רבים חלו בשפעת או בשלשולים קשים. אלה שסבלו ממחלות לב נפגעו מאוד. בייחוד הזקנים נחלשו מאוד, איברי הגוף חדלו בהדרגה לתפקד והיה קשה לעזור להם. … בבית קברות קטן חפרו הספרדים קבר ליד קבר כשהמים הגיעו להם ע הברכיים".

עדות חנה שרם

בארבעת החודשים מתו 1,050 איש. ביניהם סבי, אבי אימי, פרדיננד הומבורגר בגיל 80.

מדוע היתה תמותה כה גדולה דווקא בחודשים הראשונים?

האנשים חיו עד לגירוש חיים בורגניים טובים, כי אז רק חלק מההגבלות על היהודים היו בתוקף והם בבת אחת הושלכו מבתיהם.

בגירס האוכל היה דל מאוד – מרקים דלים עם סלק ואחרי כמה חודשים עם דלעת או כרוב. עכברושים חדרו לצריפים. בהליכה לשירותים היו בצריפים מוגבהים במרחק גדול מהצריפים. העצורים שקעו לעיתים בבות עד הברכיים והנעליים נעלמו. אולם יותר מכל העיקה עליהם ההפרדה מבני הזוג. רק בתפילות ובהלוויות יכלו להיפגש. נמצאו פתקים עליהם כתבה אישה לבעלה "תעשה לי טובה או תענוג ובוא להלוויה הבאה". סבא לעולם לא היה בלי משרתים ובלי אישתו וכאן היה גלמוד בגיל 80 ואמור היה לדאוג בעצמו לכל צרכיו. הוא נפטר כבר בינואר 1941, כלומר חודשיים לאחר הגירוש.

 

השתפרות המצב

אחרי החורף השתפר המצב (עדיין שלטה במחנה צרפת החופשית).

נכנסו למחנה ארגוני הסעד למיניהם הצלב האדום, הכנסיות הפרוטסטנטיות (לא הקתולים), הקווקרים OSE שדאגו לתוספת מזון לילדים, לצריף מיוחד עבורם ובשלב יותר מאוחר העבירו אותם לבתי ילדים בצרפת ובשוויץ.

התקבלו חבילות ומכתבים משוויץ ומארצות הברית ואפילו גם משלוחי כספים. בעיתונים היהודיים בארצות הברית פורסמו מכתבים המבקשים עזרה.

לאט נעלמו הגדרות בין הגושים.

כ – 700 איש הצליחו לברוח (רובם דרך הפירנאים לספרד).

כ – 2,000 איש קיבלו וויזות לארצות הברית (ביניהם סבתי אחרי מות סבי).

 

העזרה העצמית

האנשים הצליחו להתארגן לשיפור חייהם.

הרופאים שהיו בין המגורשים טיפלו במסירות בחולים. נערכו קונצרטים וחגיגות.

נשארו מתקופה זו הרבה מאוד שירים, מחזות, הגדה ועוד שהתפרסמו בשנים האחרונות. דוגמא קטנה להומור

"היציאה לגירס היתה כמו בפסח, הלבוש כמו בפורים, המגורים כמו ביום כיפור".

שתלו גינות בין הצריפים בהן גידלו ירקות. בודדים הצליחו להגיע לכפרים הסמוכים וערכו קניות לפי הזמנה.

רבים התנדבו לעבודות השונות כדי להתגבר על החד גוניות וליהנות מחופש תנועה.

במחנה מתו 2,038 יהודים.

 

השואה

זמן קצר אחרי וועידת ואנזה ב – .18.07, ביקר קפטן ה – ס.ס. תיאודור Dannecker במחנה בשליחות אדולף אייכמן ומאז התחילו המשלוחים. ב – 05.05.1942 יצא המשלוח הראשון למחנה דרנצי שכלל 525 נשים ו – 475 גברים, רובם מעל לגיל 50 ומשם הם נשלחו ל – אושוויץ. עוד 5 טרנספורטים נשלחו יותר מאוחר. בסך הכול נשלו לאושוויץ 3,907 בני אדם.

ב – 31.12.1945 חוסל המחנה. נשאר רק בית הקברות ששופץ אחרי המלחמה על ידי הקהילות היהודיות בבאדן ועוד.

 

שלד הצריף העומד כזכר לקורבנות במחנה המעצר גירס, תמונה מאת Jean Michel Etchecolonea – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=3130894

אנדרטת הזיכרון במחנה גירס, שהוקמה ב-2007, מאת Jean Michel Etchecolonea – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=3130833

עצירים במחנה המעצר גירס, חלקם יהודים, ינואר 1941

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *