האם גם הצאצאים של הייקים, אלו שנולדו וגדלו בארץ, צמחו בעברית אך שמעו גרמנית בבית, הגם הם בעלי זהות ייקית? כיצד הם תופסים את זהותם? כיצד רואה אותם החברה? יש הגורסים כי בני הייקים הם עדה לכל דבר עקב המטען התרבותי והערכי אשר ספגו מהוריהם וכי זהותם מוגדרת וניתנת לזיהוי אישי וקבוצתי בתוך התצרף העדתי בישראל. אך יש אחרים הגורסים כי בני הייקים הם ישראלים לכל דבר וכי אין כל צורך להגדירם ולתייג אותם בתווית זיהוי חברתית המבדילה אותם ולו במשהו מהחברה בישראל.
על-כך בדיוק שוחחו סופרים בני הדור השני לעדת הייקים בישראל, ברב-שיח שאורגן על-ידי סניף ירושלים של ארגון יוצאי מרכז-אירופה. השתתפו הסופרות ג'ודי טל, רות אלמוג ונאווה סמל, הסופר והעיתונאי רוביק רוזנטל והמבקר הספרותי של "הארץ" בני ציפר. הנחה את הרב-שיח העיתונאי (ועורך היקינתון) מיכה לימור.
ראה מאין באת
מנחה הרב-שיח מיכה לימור פתח וסיפר כי אביו, יליד בוואריה, ואמו ילידת העיירה האם בווסטפאלן, הגיעו לירושלים באוגוסט 1933. אמו מילצרה בקפה זיכל ברח' בן יהודה ואביו בא לשם לשחק שח-מט וכך נפגשו ונישאו. רות אלמוג, שספרה האחרון "זרה בגן-עדן" זוכה לתהודה גדולה, נולדה בפתח-תקווה לזוג רופאים. אביה נולד בכפר קטן ליד פולדה ואמה בקמניץ ליד לייפציג. ב 1 באפריל 1933 לא נתנו לאמה להיכנס לבית החולים בו עבדה כרופאה והיא לקחה את האב לקליניקה הפרטית ואמרה לו: "מתחתנים ועוזבים, אין עתיד כאן". לאחר שהתחתנו בלייפציג הפליגו מטריאסט לפלשתינה.
גו'ודי טל שכתבה ספר ביכורים בשם "השד מברלין" בת להיסטוריון שהגיע ב-1939 בגיל 13 מברלין בעליית הנוער, נקלט בבן שמן. הוריו "נתקעו" באמסטרדם ומשם הועברו לברגן-בלזן, והגיעו מאוחר יותר בטרנספורט 222 –תכנית לחילופי שבויים שיצאה לפועל ב1944, בין טמפלרים ליהודים נושאי סרטיפיקטים. נאווה סמל הציגה עצמה כ"כבשה השחורה" מצ'רנוביץ. שני הוריה בוקובינאים ששפת אימם ותרבותם, גרמנית. סב סבו של בעלה היה הייקה הראשון בארץ ישראל, שמו היה עזריאל זליג גרוסברג, שהגיע בשנת 1842, בגיל 17 בגפו, מדיסלדורף והקים כאן את כולל הוד (הולנד אונד דויטשלאנד) בירושלים. כשהגיע לכאן הקייזר שימש לו מתורגמן. ספרה הנודע ביותר, "צחוק של עכברוש" זכה לביקורות נלהבות. רוביק רוזנטל, הנחשב לאחד המומחים ללשון העברית, כתב את הספר "רחוב הפרחים 22", סיפר על אביו, האנס רוזנטל שהיה משורר וסופר בלתי ידוע יליד שטטין, בן למשפחה דתית ענייה שהיה לקומוניסט והגיע לישראל ב 1933. אמו נולדה בהאלה אנ דר זאלה. הוריו הכירו ב 1944 ואביו לא ידע עד יום מותו מילה עברית. בני ציפר, העורך הספרותי של עיתון "הארץ", הגדיר עצמו כמי שבא משוליים נידחים אף יותר מאלה של נאווה סמל. אביו וסבו חיו באיסטנבול והיו פקידים בשגרירות האוסטרית. אימו למדה רפואה באוניברסיטת איסטנבול ופגשה את האב ביריד המזרח באיזמיר. נישאו ועלו לקיבוץ.
הדייקנות אצלי בד.נ.א
רות אלמוג פתחה בציטוט משיר של יהודה עמיחי: "כשאדם מת, אומרים עליו 'נאסף אל אבותיו'. כל זמן שהוא חי, אבותיו נאספים בו. כל תא ותא בגופו ובנפשו הוא נציג של אחד מרבבות אבותיו, מכל הדורות".
בני ציפר: צאצא הייקים החשוב ביותר הוא דניאל כהן בנדיט, שעזב את גרמניה לצרפת, שם עשה את מהפכת מאי 1968. הסיסמא הראשונה הייתה אז "כולנו יהודים גרמנים". נתנו לו את הלגיטימציה להיות מנהיג הסטודנטים בגלל שהיה בן של ייקים. יש לו, לבני ציפר, רתיעה מנוסטלגיה והוא מתחבר לדניאל כהן בנדיטים שבקרבנו: ליגאל תומרקין, שאינו מתאים מבחינת הנימוסים לייקיות, אבל יש בו משהו מאד ייקה – הגסות, הבוטות, הישירות. לסופר יצחק לאור, "אחד הפרובוקטורים הגדולים ביותר שקמו בספרות" , לאורי אבנרי, ייקה שבלעדיו העיתונות בישראל לא הייתה מה שהיא. ג'ודי טל: כשהייתי בת 17, עם כל הכרוך בגיל הזה, אבי לקח אותי ואת אמי לטירה מבודדת מחוץ לאוקספורד, באנגליה, כדי שברגע האחרון, לפני הגיוס, אקבל קצת חינוך אירופאי "כמו שצריך": "הייתי אז מדריכה בצופים, היה לי חבר, בקיצור, בחורה ישראלית שמחה ובריאה, ואז מצאתי את עצמי בטירה המנוכרת הזו. ערכנו ליל סדר כמו בבית באווירה של ליברליזם, הומניזם, פלורליזם. הזמנו לא יהודים לליל-הסדר, ואבי הסביר למה אסור לומר "שפוך חמתך על הגויים". זה היה היקה שבו.
רוביק רוזנטל הוסיף ואמר כי למרות היות קבוצת הייקים הפרובוקטורים מאד "ייקית", נטו רוב יוצאי גרמניה למיינסטרים, למרכז. המונח "ייקה" הודבק להם, שלא על דעתם. "בספרי השתמשתי במונח יהודים גרמנים, מונח שאינו מובן מאליו כי היום, כשמשתמשים במונח יהודים ערבים, זה מקומם מאד. לדעתי, זה משקף את הזהות העמוקה שלהם. אומר זאת בצורה קשה: רוב רובם של הייקים אף פעם לא הפנימו וקיבלו עד הסוף את העובדה שהם פה, שזה המקום שלהם.תמיד הייתה השאלה "מדוע אני פה", וכשנתקבלה סוף סוף החלטה "אני פה", היא נעשתה בדרך מאד ייקית, כי העקרות שלהם מכאן נבעה תמיד מזה שהם ראו בעצמם כשייכים לתרבות הגרמנית, ולמעשה כמובילים שלה. מה מזה נשאר אצלי? לעשות את מה שאתה צריך לעשות עד הסוף, הצורך להיות כפוף לתכניות שלך, לגמור את מה שהתחלת, הוא אצלי בד.נ.א. הדיוק בזמן הוא רק דוגמה. ישנו יהודי בכפר-סולד, שאומר: נו טוף, הייקים היום כבר לא מדייקים. אני כופר בזה. השעון הפנימי הוא כזה, שאם אתה מתעורר בלילה, אז אתה יודע מה השעה, שאסור לך לאחר וגם אסור להקדים. קשה להסביר זאת, זה משהו מאד עמוק.
סדר פסח מתחיל עם מוסיקת באך
רוביק רוזנטל:"קבלתי אהבה עמוקה לתרבות הקלאסית. אבי נפטר כשהייתי ילד קטן. קבלתי מהמשפחה מעט מאד. המשפחה המורחבת, היא זו שממנה ינקתי את רוב התרבות. כילד, אני זוכר את עצמי בביתו של סבא, מרגיש כמו בביתו של רב, עם כל הקירות מכוסים בספרים, של היינה, גתה ושילר. סדר הפסח בקיבוץ כפר-סולד נפתח כל שנה בקטע של באך, ומבחינתי, זה היה ממש כתוב בהגדה, שכך מתחילים סדר. על הבמה יושבים נגנים, כולם מבני המשפחה. הזהות שלי היא קודם כל גאווה ותחושת שייכות לקבוצה, שאינה דומה לישראליות הממוצעת. גם לי יש לפעמים תחושות של לפעמים איני במקום הנכון. ואילו לפעמים, כשאני מגיע לגרמניה, יש לי תחושה קמאית שאני במקום הנכון, למרות שידוע לי כי זו אשליה".
סבתה רבא הייתה זונה
כשנאווה סמל נשאלה כיצד חלחלה התרבות הגרמנית לכתיבתה, ענתה: להתבשם ממגוון התרבויות זה נפלא. לעקירה, עזיבה, גם מתוך אידיאולוגיה, יש מחיר. חוויית הילדות העמוקה שלי הייתה, כשסבתי, שידעה להגיד בעברית רק את המלה "אוכל", הייתה שולחת אותי להחליף ספרים בחנות בבן-יהודהשטראסה, הכרתי את הספרים לפי העטיפות, עדיין לא ידעתי אותיות לטיניות. היה עלי לבחור מהר ולברוח, כדי שלא יראו אותי בחנות ספרים בגרמנית, עוד יגידו שאני ילדה "משם" וכתם הגלות עוד ידבק בי. בספרים שאנו כותבים היום נמצא איזשהו מעקב, איזשהו מרדף אחרי הזהות הישראלית. הזהות הישראלית ממילא חמקמקה. משתנה בכל פעם שמגיעה עוד עלייה. באוסטרליה, עשיתי מסע תרמילאיות עם בני. שהינו בקומונה של ביטניקים, בבריסביין, מושבה שהמייסדים שלה היו סוהרים או אסירים. קיימת שם ספריה ובה חדר ענק לחיפוש שורשים, עם תמונות של כל האניות שהגיעו לשם מאנגליה ורשימות נוסעים. כל האולם מלא במבוגרים וצעירים המחפשים את שורשיהם. הספרייה התנהלה בדומיה עד שאיש מבוגר, קפץ לפתע מגדרו, כמו ארכימדס באמבטיה. ניגשתי אליו מסקרנות והוא אמר לי My great grandma was a hooker! אזוי א ייכאעס! מה אני אעשה אם אצטרך לעזוב את הארץ, כמו שההורים ב-1938? מה אני יודעת לעשות, חוץ מלכתוב וספונג'ה?
להיוולד ייקה דתי
רות אלמוג הזכירה פן אחר של צאצאי הייקים: "שפת האם שלי היא גרמנית. עד גיל 3 לא ידעתי מילה עברית. כשאמי הביאה אותי לראשונה לגן, בכיתי כי לא הבנתי מילה. הורי החליטו ללמוד עברית בבית הספר שבמעלה הרחוב, כשהייתי בת שנתיים. לא היה אז מושג של בייביסיטר. זכור לי היטב איך עמדתי במיטת התינוק, מחזיקה במוטות וצורחת כמו משוגעת 'פאפה' 'מאמא'. השכנות היו באות לחלון ומנסות להרגיע אותי ולא הבנתי מה הן אומרות. המבטא הגרמני דבק בעברית שלי וניסיתי להיפתר ממנו במסגרת המאבק על ההשתייכות הישראלית. פן מיוחד נוסף של הזהות שלי הוא הקשר לקהילה, שהתאספה בערב שבת ובבוקר שבת, כשהייתי הולכת עם אבי לבית הכנסת. בכל פעם שפגשתי את יהודה עמיחי הוא היה אומר: אני זוכר את אבא שלך טוב מאד, כי הם התפללו באותו בית כנסת. הקהילה הייתה ייקית דתית. פרופסור יעקב לוינגר, מומחה למחשבה יהודית, בא לשיעור שלי באוניברסיטת תל אביב, לבדוק אם אני מלמדת בסדר. אחרי השיעור הייתה לנו שיחה והוא אמר לי: "תדעי לך, הדבר הגרוע ביותר בעולם, הוא להיוולד ייקה דתי". לא שאלתי אותו למה, אבל הבנתי טוב מאד מדוע הוא אומר את זה.
נסעתי לגרמניה להכיר את אבי
ורות אלמוג ממשיכה: בעלי ואני למדנו בבית ספר להורים במכון אדלר, כי לא ידענו איך להיות הורים. הייתה קבוצה קטנה עם מנחה. היה זוג נוסף, מבוגר מאיתנו. הגבר נראה מוכר, היה לו שפם דק. הוא שתק בדרך כלל, ופעם אחת דיבר על הבעיות שיש לו עם בנו. לאחר מכן ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "מר ניר, אתה מפולדה?" הוא כמעט התעלף. ידעתי לזהות זאת לפי המבטא, שפת הגוף וכאלה. ציטטה נוספת מעמיחי, אשר פותח את אחד משיריו במשפט: "והגירת הורי לא נרגעה בי". המצב של הייקה הנלעג מול הישראלים הוותיקים, בכל מיני מצבים בהם ניצלו את יושרו, תמימותו, בקיצור את הייקיות, כל אלו היו חוויות ילדות מאד קשות, כי הורי דיברו על הדברים הללו, ושמעתי, בין אם רצו או לא. העניין של המחויבויות באמת נטוע בד.נ.א. לא ייתכן שלא תגמור מה שהתחלת, לא יתכן שלא תגיע בזמן, וכן החובה לעזור לזולת ולעשות רק טוב. זהו עול די מכביד. הורי היו צדיקים ולא יכולתי להתחרות איתם. כל זה הוליך אותי לגרמניה.
אי היכולת שלי להתמודד עם הדמויות הסופר אידיאליות של ההורים, שהקדישו את כל חייהם לעזרה לזולת: אבי מעולם לא לקח כסף מפציינט עני, ולפעמים אף נתן תרופות במתנה, ואם לאישה כאב הגרון הוא נתן לה צעיף לעטוף בו את גרונה. אבי מת בגיל מאד צעיר, לא הספקתי ממש להכירו. נסעתי לגרמניה, כדי לבקר בכפר הולדתו, ואולי כך לענות על שאלות רבות. כמובן שבעקבות הנסיעה נפתחו שאלות נוספות. בלילה בו הגעתי ברכבת מבאזל לגרמניה נכנסו הרוסים עם הטנקים לפראג. אמי הייתה בטוחה שפרצה מלחמת עולם שלישית ושלא תראה לעולם את בתה שוב וחלתה מאד. נדרתי נדר לא לחזור יותר לגרמניה. ב 1968, הנאצים עדיין היו חיים ותפסו עמדות חשובות, בתקשורת, בהנהלות הציבוריות. הצעירים דאגו להצביע עליהם בפנינו, היה להם עם הנאצים חשבון משלהם. שאלת השואה וגורל היהודים באירופה ובעיקר זה של בני הדור השני העסיקה אותי ברוב סיפורי. ב 1990 הוזמנתי לגרמניה ולא ידעתי מה לעשות. אמי שהייתה עדיין בחיים אמרה שאני יכולה לנסוע. מאז, הרביתי בנסיעות. הניסיון שנצבר מ 1990 עד היום בא לביטוי בספר 'זרה בגן עדן'. הספר הראשון, "בארץ גזרה", נכתב בעקבות המסע הראשון, אז הייתה זו בשבילי ארץ גזרה. כעבור 30 שנה, זה כבר "גן עדן". הרגשתי מאד אשמה על הרגשת ה"בבית" שלי שם ב1990, כשכולם סביבי דברו גרמנית, וזה היה בשבילי כמו להיות הילדה שהייתי בבית הכנסת בפתח תקווה.
מדינה יהודית בטירינגן, גרמניה
בני ציפר : "יהדות גרמניה הינה הפזורה היהודית היחידה שלמעשה אף פעם לא התנתקה מגרמניה טכנית. אין עוד ארץ בעולם שכל כך רצתה שהיהודים יחזרו אליה כמו גרמניה. הפולנים רק לאחרונה התחילו לחזר אחרי היהודים. חבל התבור עם גרמניה אף פעם לא ניתק. לדור הצעיר יש נוסטלגיה אדירה לגרמניה והוא מנסה לעשות הכל כדי לחזור אליה באופן פיזי, מה שאנחנו לא העזנו אפילו לחשוב לעשות. לפני שנתיים בערך, בן של ייקים שלמד בגרמניה בשם רונן גידלמן, יזם פרויקט שנקרא מדינת ויימאר, שמטרתו להקים מדינה יהודית בגבולות טירינגן, מדינה שכמעט התרוקנה מתושביה בזמן האיחוד עם גרמניה. הוא תכנן למדינה הזאת כבר סמל, דגל, המנון, חוקה וכללי הצטרפות למדינה. אפשר לקרא על פרויקט זה באינטרנט והוא דובר רבות על ידי הממשלה הגרמנית. אל תחשבו שאני תומך במדינה כזו, מספיק צרות יש כבר למדינה היהודית בישראל, אבל זה מעניין שדווקא הצעירים, הרבה פחות קשורים לישראל ורואים עצמם כאירופאים ויש המחפשים את מזלם באירופה.
האבא הייקי
מיכה לימור שאל איך זה שכולם מדברים בעיקר על האבא הייקה וגם בספרים שנכתבו על-ידי הצאצאים, האבא הוא תמיד הדומיננטי. ג'ודי טל: "כל אחד שהיה לו אבא כמו שהיה לי, היה מקדיש לו לפחות ספר אחד. נסעתי לברלין כדי לסגור מעגל, ומה שקרה בעקבות הנסיעה זה בדיוק ההיפך, מעגלים הלכו ונפתחו, ובמקום לעשות סדר נכנסתי לכאוס לא קטן. נסעתי בעקבות סיפוריה של דודתי, שנסעה בזמנו לברלין בניגוד מוחלט לאווירה שהייתה אצלנו בבית. אבי היה היסטוריון, שעסק הרבה בהיסטוריה יהודית של העת החדשה, בגרמניה, ברייך השלישי. הוא נסע לברלין אך ורק כדי לשבת בארכיונים, ולא הוציא משם את אפו, לא כדי ללכת לבית קפה אפילו, ובטח שלא לאופרה או לבית קולנוע. בית בו גדלתי לא הסכימו לומר מילה אחת על גרמניה. כשניסיתי להבין את חייו, את מותו ואת דמותו, הייתי מוכרחה לנסוע לברלין. הבנתי שהתקופה המכוננת בחייו הייתה שם, למרות שהייתה קצרה. הייתה זו עבורי חוויה מאד קשה. הייתה לי כתובת שבה הוא גר ובית קפה בו ישבו עם סבתא שלי ודיברו ציונות. הגעתי אחרי כמה ימים שלא העזתי להתקרב לשם, ממש פיזית, לא הצלחתי להביא עצמי לשם. תחילה הגעתי לבית הקפה, שתיתי כמה לגימות וברחתי, גם בגלל ששחזרו אותו בדיוק רב. האווירה והמאכלים היו כמו שדמיינתי אותם. ספגתי בין השתיקות, בלי שדברו על כך, איזושהי תחושה של אהבה נכזבת ועלבון מאד גדול. אבי היה ילד בברלין בתקופה הזוהרת שלה, לפני מלחמת העולם השנייה. ברלין בגדה בו והפנתה אליו את הגב. הוא בא לארץ כנער נעלב ושבור-לב. גם לי הייתה שם תחושה של "בבית". האינטונציה, הנימוסים, ההתנצלויות הקטנות.
פלשתינה – ארץ נוכרייה
רוביק: חלק חשוב מהזהות הייקית שלא מרבים לדבר עליו, היא העובדה שזאת התפוצה היחידה באירופה שהיה לה את האפשרות להחליט ולעזוב. אלו שעזבו, החליטו לעזוב, ולכן הייתה זו הגירה של אנשים גאים. השואה לא הייתה חלק מהזהות של הורנו ולכן גם לא שלנו הצאצאים. הבנתי מאוחר יותר שהשואה לא פסחה על חיינו. מבחינה זו, יהודי מזרח-אירופה נקלעו לשואה ביום אחד ולא יכלו להחליט על גורלם. מבחינתי, לחזור לגרמניה זה להשלים את הפאזל הפרטי שלי. דברתי כילד גרמנית. אני מבקר לעתים קרובות בגרמניה. בשבילי ללכת בברלין, זה כמו ללכת במקום שאליו אני שייך. לשבת מול החדר בו אבי עבד, זו חוויית התחברות שאיננה קונפליקטואלית עבורי. הרגע בו נקלעתי בצירוף מקרים מטורף היה בשבוע בו נפלה חומת ברלין. התהלכתי לאורך החומה, ואני מתאר רגעים אלו בספר שלי. אבא שלי הוא סיפור אחר לגמרי. לא פורצלן, ולא כדורגל. אני לא יודע על אבי שום דבר פרט לספר בשם "פרדס", על חייו כפרולטר עברי. השילוב של לאהוב מאד אדם שמת לפני שהספקת להכיר אותו, זאת אהבה מאד עמוקה. גיליתי שיר שהוא כתב ב-1943: ביום אשר תהי גרמניה חופשייה, תיתם גם גלותי בארץ נוכרייה (הכוונה לפלשתינה). סיפרתי את הסיפור בספר. התקשרה אלי דורית לויטה, אוצרת המארגנת בגרמניה תערוכה לעברים החדשים (Neue Hebraeiers) והיא רוצה את השיר בכתב ידו, לתערוכה. יכולתי לכעוס, להסתייג, להרגיש אשמה. אני חושב שלקראת מותו, הוא התחיל להיפרד מגרמניה ולהרגיש שהוא כן שייך כאן למקום הנכון. לפני כשנתיים או שלוש, נסעתי לפתיחה של התערוכה, כי הרגשתי שאני חייב ללוות את אבי בדרך חזרה, למקום שאליו המשיך להתגעגע כל חייו.
עיסוק אובססיבי בייקיות
מיכה לימור סיכם את הרב-שיח ואמר כי המשותף לכל היושבים בפאנל הוא שהם נולדו וגדלו בארץ, וכולם מרגישים איזושהי זיקה, עמוקה יותר או פחות, הן לייקים הן לשפה ולתרבות הגרמנית. החברה הישראלית היא תצרף (פאזל) שניתן לראותו כשלם רק כאשר כל החלקים מונחים במקומם, אך כול חלק חד וברור כשלעצמו. חלקם של בני הייקים הוא כמו של כל חלק אחר בתצרף. רק אם נכיר כל חלק מהתמונה בבהירות, אזי תתבהר התמונה השלמה. מכאן ההצדקה והחשיבות לעיסוק במורשת הייקית, עיסוק שהתעורר בצורה מאד אינטנסיבית בשנים האחרונות.
מתוך ה- MB יקינתון – ינואר 2009, שבט תשס"ט, גיליון מס' 230
תגובה אחת
רוביק רוזנטל כותב על האפשרות של יהודי גרמניה לעזוב, השאלה היא לאן ? לאבי לא היתה ברירה נאלץ לעזוב והקהילה היהודית ארגנה לו סטריפיקט לארץ עם הכשרה כחלוץ, רק העשירים עזבו חלקם להולנד ושם ניספו,וחלק אחר לארצות הברית או אמריקה הדרומית.
צעירים שהיו בתנועות נוער הגיעו לארץ