מסיפורי השומרון (של פעם…)/מאת רפאל טפליץ, הביא לדפוס: עמרם קליין

מסיפורי השומרון (של פעם…)/מאת רפאל טפליץ, הביא לדפוס: עמרם קליין

החמורים

ילדי המושב גן השומרון למדו בשנות ה-30 בביה"ס במושבה הסמוכה כרכור. כלי התחבורה לבית הספר היו חמורים. לכל ילד היו חמור או אתון משלו. המרחק מגן השומרון לכרכור היה 1.5 קילומטר. לכאורה דרך לא ארוכה אך מלאת מכשולים: בקיץ חולית והחמורים התנהלו בכבדות. בחורף הפכה הדרך לבוצית. לא אחת קרה שהחמור שקע והרוכבים נאלצו לחלץ את החמור ביש המזל מהבוץ. כתוצאה מכך היו התלמידים מאחרים ללימודים וגם זה גרם, כמובן, לאי נעימות. בדרך כלל רכבו הילדים על גב החמור ללא אוכף אולם בימי הגשם היו שמים שק מקופל על החמור כדי שהמכנסיים יישארו יבשים. אם השק היה נרטב, הוא הרטיב את גב החמור ואז זה בתגובה היה כורע תחת הרוכב. היה צורך לעצור את הרכיבה, לסחוט את השק ולייבש אותו ורק אז הסכים החמור להמשיך את דרכו (המסר של החמור היה, מן הסתם "אולי אני חמור אבל אני לא פראייר"…) בימים של גשם שוטף, היו ההורים המודאגים משאירים את הילדים בבית. מיותר לציין כי לילדי גן השומרון הייתה אז אורה ושמחה… ב-1936, פרצו המאורעות (המרד הערבי) ונוצרה בעיה ביטחונית: כל התלמידים הרוכבים היו מתאספים ביציאה מהמושב ושומר הכפר היה מלווה אותם דרך הפרדסים עד פאתי כרכור. בזמן הרכיבה בדרך הקבועה והמשעממת עסקו הילדים הפרשים בקרב מקלות אחד מול השני. היו מנסים להפיל איש את רעהו מהחמור ממש כאותם אבירים שהניפו רמחים בימי הביניים האגדיים. בינתיים קיבלו גם שיעור בהסברה מינית: לא פעם היה מנסה אחד החמורים המיוחמים להרביע את אחת האתונות. כך למדו הילדים את עובדות החיים – הישג לא מבוטל בהתחשב באווירה הפוריטנית ששררה אז בארץ ישראל הפשוטה והתמימה… בהגיעם לבית הספר היו הילדים קושרים את החמורים לגדר המוסד ונכנסים לשיעור. מדי פעם היה אחד החמורים משמיע שורת נעירות חזקות. שפת הדיבור של ילדי גן השומרון לעומת זאת הייתה גרמנית. ילדי כרכור, צאצאים ל"אוסטיודן", שדיברו, כמובן, רק עברית, לעגו לילדי הייקים והקניטו אותם. ילדי גן השומרון התגוננו כקבוצה מלוכדת וניסיונות הלעג של ילדי כרכור נהדפו ברמה. שנים מאוחר יותר, פגשתי בתושבת כרכור מאירה שלמדה איתנו באותם ימים. היא סיפרה לי כי הצברים הלועגים קינאו אז בסתר ליבם בילדי הייקים על שהוריהם רכשו עבור כל אחד "פרייבט" בצורת חמור וגם דאגו שהילדים יגיעו לביה"ס בלבוש מסודר טיפ-טופ… בשנים הראשונות לחיי הכפר לא הצליחו המתיישבים לספק לעצמם פירות וירקות. ערביי הסביבה זיהו את הצורך וסיפקו לכפר את המצרכים. הם היו מגיעים על חמוריהם כאשר שני ארגזי עץ מלאים כל טוב תלויים משני צדי אוכף החמור. מכל הסוחרים בלט בזריזותו נער בשם מחמוד תושב באקה-אל-גרבייה הסמוכה. כאשר ילדי הכפר ראו אותו מתקרב על חמורו, היו רצים לבתיהם בקריאה "Mutti ,Der kleiner araber kommt" (אימא, הערבי הקטן מגיע). לא עברו ימים רבים ומחמוד תפס את הפרינציפ: הוא עצמו היה מכריז בקולי קולות ומודיע על בואו "Mutti, kleiner araber!". לימים גברה שליטתו בשפה הגרמנית… ועלתה אפילו על שליטתם של מתיישבים רבים בשפה העברית… במושב גרו שלושה רופאים שעסקו בחקלאות. לשניים מהרופאים היו בנים בני אותו גיל אך שונים זה מזה באופיים. האחד הראה כבר בגיל צעיר כשרון טכני נמרץ ועצמאי והיה מקובל על חבריו. לעומתו, השני, טיפוס מופנם, הססן ולא אהוד ביותר על החבר'ה. יום אחד שאלו את הנער הנמרץ בעל החוש הטכני מה יעשה כשיהיה גדול. ענה בהחלטיות: "מכונאי או נהג". כאשר הוסיפו ושאלו אותו מה  לדעתו יצא מבנו המופנם של הרופא השני ענה בביטול: "בטלן כזה יוכל להיות רק רופא…" ואכן המציאות הראתה שאותו נער חזה את העתיד במדויק: הוא עצמו הפך להיות מורה למכונאות והשני היה לפסיכיאטר מצליח…

כותב הזיכרונות רפאל טפליץ נולד בהמבורג ב-1925, עלה עם משפחתו ארצה והגיע לגן השומרון ב-1935. הקים משפחה (רעייתו אולי לוי ילידת אסן וילדיהם גבריאל ודורית.) לימים שימש כפקיד בכיר במשרד הבריאות. כיום מתגורר הזוג בדיור מוגן "בבית בכפר" שבביתן אהרון.

מתוך ה- MB יקינתון – מרס 2008, אדר ב' תשס"ח, גיליון מס' 223.

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *