"מסע אל החופש"/אהוד גבע

"מסע אל החופש"/אהוד גבע

וינה, אוסטריה. בצעירותו יוסף היה אחד בין מאות צופים יהודים אוסטרים אשר דנו במרץ על אידיאולוגיה של הסוציאליזם שתתאים ביותר לבניית מולדת חדשה – ישראל.

סימני האנטישמיות הגואה באוסטריה הניעו את יוסף לשקול ברצינות את עתידו. בסופו של דבר הוא רצה לשלב אידיאלים סוציאליסטיים, ועליה לפלסטינה תוך רכישת נסיון חקלאי בהולנד שיתרום לבנית המדינה שבדרך. לשם כך עבר לחווה בהולנד בשנת 1937.

 

לאחר פלישת הגרמנים לאוסטריה, יוסף שכנע את אחיו והוריו לברוח ולעבור להולנד שם הוא מצא להם משקים חקלאיים שבהם הם יכלו לחיות ולעבוד. הוריו של יוסף, מקס וגיזלה גרינברגר, הצליחו לטוס לאמסטרדם אבל לא היה להם כסף לכרטיס לרכבת המקומית. זוג הולנדי ראה אותם בוכים בתחנת הרכבת ונתנו להם כסף לרכישת כרטיס הנסיעה.

מעשה זה היה הראשון ממעשי החמלה של העם ההולנדי שבו הם נתקלו . בהמשך הם הסתייעו גם בעזרתה של המחתרת ההולנדית.

 

אחיו עלה לפלסטינה הבריטית בספינת מעפילים לא חוקית, כשהם נחתו בלילה על חוף מחוץ לטווח הראייה של המשמרות הבריטיים. הוריו של יוסף, לעומת זאת, נשארו בהולנד במהלך המלחמה, מתחבאים במרתפים של שני בתים נפרדים השייכים לאנשי המחתרת ההולנדית, בזכות פעילותו של יוסף ועזרתו למחתרת.
בהולנד אב המשפחה דיבר עם כל המשפחה ותכנן להפגש אחרי המלחמה בישראל. הוא ביקש שאחרי המלחמה כל אחד יכתוב מכתב לקיבוץ יסוד המעלה וכך יוכלו לדעת אחד על השני.
שני האחים הגיעו בשנת 1945 לקיבוץ ושם מצאו מכתב מההורים שנשלח מהולנדמודיע על מקום המצאם.

כך נסגר המעגל וכל אחד ידע שכולם נשארו בחיים. כעבור מםפר שנים ההורים גם כן עלו ארצה .

לאחר פלישת גרמניה להולנד ב 10 במאי 1940 רוב החקלאים ההולנדים התנגדו לצעדים שננקטו על ידי הנאצים, וגילו סולידריות עם היהודים. כדוגמא: בזמן נסיעתו של יוסף באוטובוס, הולנדי ויתר בהפגנתיות על מקום ישיבתו לטובת יוסף שענד טלאי צהוב, לעיני שני חיילים גרמנים . ההולנדים שנאו את המיליטריזם הפרוסי הגרמני שהוצג בארצם.

בוקר אחד, בשדה כשהוא חולב את הפרה, ראה יוסף חיילים צרפתים שנמלטו ממחנה שבויים. הם פחדו ממנו אך הוא הרגיע אותם בצרפתית הבסיסית שלו שהוא רוצה לעזור להם. הם ניסו לשכנע את יוסף להצטרף אליהם בבריחה רגלית לצרפת אך הוא הסביר להם שהרעיון נראה לו אך בגלל הוריו הוא לא יכול לעשות זאת מיידית.

יוסף שכנע את האיכר שאצלו הוא התגורר שישנם חיילים שזקוקים לעזרתם באוכל ובבגדים וכך הביא להם לשדה סיר מרק גדול ומשביע. הביא אותם למסוף הרכבת באופן אישי רכש להם כרטיסי נסיעה ועיתונים מקומיים, כדי להסתיר את זהותם כזרים.

יוסף היה פעיל בהתנגדות של המחתרת ההולנדית לגרמנים, ועל פעילות זו הוא סירב לספר אפילו אחרי שנים רבות כשנשאל על ידי בנו.

 

יוסף לקח את הבריחה של החיילים הצרפתים כרעיון לבריחתו העתידית. חלק מחבריו היהודים נעלמו בן לילה מחוות שכנות וארבע מאות צעירים יהודים נלקחו מבית הספר החקלאי הסמוך בלילה אחד. אירועים אלה הדליקו נורה אדומה בראשו של יוסף והוא ביקש מכמה חברים בחוות שכנות לברוח איתו לשווייץ, אך כמעט כולם סרבו בחושבם שהבריחה מסוכנת יותר מאשר הסתתרות בחוות החקלאיות. לבסוף רק חבר אחד, הנס, הסכים להצטרף אליו; שני אלה יהיו הניצולים היחידים מאזור זה.

יוסף והנס עזבו את החווה, עשו את דרכם לתחנת הרכבת הרחוקה כדי שאנשים מקומיים ועובדי הרכבת לא יכירו אותם. הם הסירו את הטלאי הצהוב מבגדיהם. למרות זאת, היו כמה הולנדים מקומיים שהכירו אותם וראו אותם אך שמרו על שתיקה.

זו היתה תחילתה של האודיסיאה של שלושה חודשים, דרך הולנד, בלגיה וצרפת. תוך חציית שלוש גבולות, תוך הליכה בלילה ביער ובשדות גם בגשם, כשהם מסתתרים ביום, אוכלים מכל הבא ליד בתנאי שדה.

הם חצו את הגבול לבלגיה דפקו על הדלת של בית חייט. זוג קשישים האכילו אותם, כבסו וגהצו את הבגדים המלוכלכים שלהם ונתנו להם לישון במשך יומיים, ורכשו להם כרטיסי רכבת לבריסל לביקור אצל קרובי הנס. בבריסל, הם כמעט נתפסו בדירת קרוביהם על ידי המשטרה.

בדרך לגבול צרפת בבית קפה נפגשו בשתי נערות שעיינו במפת בריחה ושכנעו אותן להסתיר את המפה. בסופו של דבר הצטרפו שתי הבנות אליהם להליכה משותפת בשדה לכיוון הגבול הצרפתי. על הדרך הם ראו שני ז'נדרמים בלגיה מתקרבים על אופניים. יוסף הציעה להתחבק עם הבנות כזוגות נאהבים ככיסוי לבריחתם, אחד החיילים העוברים נשמע אומר: "ויוה ל 'אמור!" כשעברו על ידם. אירוע זה שימש אזהרה שארבעה זו קבוצה גדולה המושכת תשומת לב ולכן אחרי חציית הגבול הם נפרדו מהבנות והמשיכו לדרכם לבד.

יוסף והנס המשיכו ללכת בשדות וכשהתעייפו אחרי מספר ימים הם החליטו לקחת נסיעה קצרה ברכבת. ברכבת הופיעו חיילים גרמנים לבדיקת מסמכי הנוסעים ולהם לא נותרה בררה אלא לטפס על גג הקרון תוך כדי נסיעה ולהאחז בפתחי האיוורור של הקרון תוך כדי נסיעה במנהרה כשראשם קרוב מאוד לתקרת המנהרה.

לאחר אירוע זה, הם ירדו מהרכבת בתחנה הראשונה והמשיכו בהליכה רגלית עד שוויצריה.

מעבר הגבול לשוויץ היה מסוכן כיוון שהיו בו פטרולים גרמניים בסיוע כלבים.

לאחר חציית הגבול הצרפתי שוויצרי הם נתפסו ונעצרו על ידי חיילים שוויצרים אשר כלאו אותם בכלא Chasse Bell בקנטון פריבורג. תשעה חודשים הם היו בכלא יחד עם קצינים גרמניים עריקים, חיילים רוסים שברחו ממחנה שבויים ופליטים כמוהם.

איתם היה גם עיתונאי שוויצרי מקומי שנכלא לתקופה קצרה, שתמך מבחינה הומנית באסירים הכלואים איתו. האסירים תכננו הפיכה כך שביום שיחרורו של העיתונאי הם נעלו את השומרים המאבטחים ותפסו את נשקם.

העיתונאי פרסם מאמר בעיתון על התנאים בכלא שהיו בניגוד לאמנת זנבה ויצר דעת קהל לטובת האסירים וסיוע נוסף של הקונסול האמריקאי המקומי גרמו לשלטונות לשחרר את כל האסיריםת עם אישור שהייה בשוויץ. בשחרור הקונסול האמריקאי ביקר בכלא עם אשתו, הביא מזון ומשקאות לאסירים. חלק מהאסירים השתכרו וזיהמו את החצר כתוצאה מאכילה ושתיה מוגזמת.

בשלב זה יוסף ביקש להצטרף לחווה חקלאית בחלק דובר הגרמנית של המדינה. רבים מהתושבים באזור היו אנטישמים כתוצאה מהתעמולה הנאצית. כאשר התברר לחקלאי שיוסף יהודי, הוא ביקש להחליף אותו אבל השלטונות סירבו לבקשה כזו ללא סיבה מוצדקת. מאוחר יותר, כאשר האיכר למד להכיר את יוסף טוב יותר, הוא התחרט על מעשיו, התנצל על זה, והיה חבר טוב שלו. החברות שלהם נמשכה גם לאחר שיוסף הגיע לישראל והתבטאה במכתב שהחקלאי שלח ליוסף עם עדכונים על הפרות שהיו תחת טיפולו.

בשנת 1944 יוסף נפגש והתאהב באשתו לעתיד, שושנה שהגיע לשוויץ כפליטה מגרמניה לפני המלחמה כשמשפחתה שלחה אותה מפרנקפורט לשוויץ ברכבת בהיותה בת 14. אחותה בת ה 16 לא יכלה להצטרף היות והייתה מבוגרת מדי .

עם תום המלחמה יוסף ושושנה יחד עם קבוצת נוער יהודי משוויץ הגיעו לישראל על אוניית פליטים קטנה שנחתה על החוף בלילה, כדי למנוע זיהוי על ידי הצבא הבריטי. הם הצטרפו לקיבוץ, התחתנו ונולדו להם שני ילדים.

במלחמת העצמאות ב -1948 הם שמרו על רגבה מפני התקפות חיילים ערבים מכפר סמריה. לאחר מלחמת העצמאות יוסף הפך לחבר של כמה שכנים ערבים שהפכו לאזרחים ישראלים. בשנת 1950 יוסף היה שותף עם ערבי ישראלי על טרקטור תוך שיתוף פעולה מלא ביניהם.
כל חייו יוסף היה רגיש לנושאים הומניטריים של שכניו, ללא הפליייה כלשהי כפי שהוא זכה ביחס אוהד ומחלק מהאנשים לאורך נתיב בריחתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *