נוסטלגיה אחרי 78 שנה בארץ/ רותי שרם

נוסטלגיה אחרי 78 שנה בארץ/ רותי שרם

נוסטלגיה? מה פתאום נוסטלגיה אחרי 78 שנה בארץ?

עליתי ארצה ב1933 בעליה השלישית מגרמניה, בהיותי ילדה בת 10. למדתי בתל אביב מהכיתות הנמוכות בבית ספר עממי, התחתנתי עם צבר יליד ירושלים, ילדיי, נכדיי וניניי כמובן שלא מבינים גרמנית. לא פיתחנו במיוחד חברה  של יקים, כפי שלא פיתחנו חברה ספרדית ירושלמית. ביתנו היה בית ישראלי רגיל, כשהשפה השלטת היא כמובן עברית.

אז מה פתאום נתקפתי בזיכרונות מילדותי בהמבורג ובעלייתנו ארצה ובתקופה הראשונה שלנו בתל אביב?

הסיבה היא "יקינתון" ירחון של  היקים המופץ בארץ, שבמקרה נפל לידי. עלעלתי בו בעניין, ומצאתי שם כתבות וסיפורים של יקים שעלו ארצה בתקופתי, וכתבות מעניינות אחרות, שהזכירו לי את תקופת נעוריי, ואהבתי אותם מאד.

אז עכשיו, גם אני אוסיף סיפור קטן ליקינתון הזה. למה עלינו ארצה, ולמה דווקא  בתחילת שנת 33.

והסיפור שהיה, כך היה.
הבית שלנו היה מרכז ציוני של המבורג. אבא כבר ידע עברית, והיה לנו פרדס של שלושים
דונם ברמת השרון. (מה שהיום נווה מגן.)

יום אחד בשנת 1933, דפיקות חזקות בדלת הכניסה לדירה. אבי פתח את הדלת ולתדהמתו  עמד לפניו קצין גדול ממדים, עם שפם ענק, לבוש במדי הנאצים החומים ומגפיים שחורות ומבריקות. כשהוא ראה את אבי, הוא קפץ לדום, הצדיע לו, הסתובב על עקבותיו, וצעק לחייליו שעמדו מאחוריו: Irrtum, zurueck gehen. Marsch!  (טעות, לחזור בחזרה, קדימה!)
הנאצי הארור הזה, זיהה את אבי שהיה רופא בקופת חולים של המבורג, והוא הציל בזמנו את אמו ממות.
אבי היה רופא מוערך ואהוב מאד על כל חוליו הרבים, עשירים ועניים כאחד. כמו כן הוא היה בין ראשוני הרופאים שעסקו בהיפנוזה בתקופתו, וכתב מאמרים רבים בעיתונים רפואיים.

ואז אבא אמר: זהו! עד כאן! הנאצי הבא לא יהיה הפציינט שלי לשעבר, ולא יכיר אותי. אנחנו נוסעים מיד לפלסטינה.

כעבור זמן קצר מאד, אחרי אריזת חפצינו במהירות האפשרית, וקבלת סרטיפיקט מהמנדט הבריטי,  נפרדנו מהמשפחה ומידידים, ונסענו לאיטליה, לעיר הנמל מרסיי. שם עלינו על אוניה, והפלגנו לפלסטינה, עם חמישה ליפטים ענקיים שהכילו גם את המכונית שלנו אופל, Bluetner Fluegel (פסתר כנף) ועוד הרבה רהיטים אירופיים כבדים, שבכלל לא התאימו לארץ, ולאקלים החם. מאוחר יותר, נסרו דלת וחלונות בליפטים, וגרו בהם עולים שטרם מצאו דירה.

באוניה, היינו הילדים מבלים שעות רבות  בתחתיתה על יד המטבח, והיינו נהנים
משאריות המרציפן, בהם האופה היה מקשט את העוגות של המחלקה הראשונה, ונתן לנו אותם.
בהגיענו לנמל יפו, זרק אותנו הילדים, ערבי גדול ושמן לבוש בסרבל שחור, עם שפם שחור ענקי, מהאוניה  לתוך סירה קטנה שהטלטלה במים ליד האוניה. בסירה עמד ערבי קטן וצנום, אבל חזק, ותפס אותנו.

הוריי ואחי גרו בימים הראשנים במלון בתל אביב, בו הם נעקצו כל לילה מצבא של פשפשים. נאמר להם להיזהר מהלכלוך של האוריינט, לשתות רק מים רתוחים, לקלף את העגבניות, ולחטא את הירקות והפירות במי קלי סגולים לפני האכילה. הם אכן נהגו כך, ולמרות זאת קבלו כולם שלשול.
אותי לקח דודי מרדכי, שהיה חלוץ מרוסיה וטיפל בפרדס שלנו, ישר מהנמל אליו הביתה לרמת השרון.
עוד בנמל ביפו הוא נתן לי לשתות גזוז חמוץ מתוק, מקיוסק ערבי שרק שטף את הכוסות במעט מים קרים. הוא לא הכיר את אמצעי הזהירות שנאמרו להורי, ולא שמר עליהם. ואילו אני הייתי היחידה במשפחתי, שלא היה לה שלשול וגם לא עקץ אותי אף פשפש.

בתל אביב חיפשנו דירה שיהיה בה חדר מספיק גדול שיכיל את פסנתר  הכנף שלנו, ושעוד יהיה מקום גם לשרפרף עבור הפסנתרן. (בדירתנו בהמבורג, הוא עמד על במה קטנה בפינת  סלון גדול, כשלשני צדדיו עומדים בעציצים אומנותיים שני עצים, (שאינני יודעת את שמם בעברית.Zwei Linden Bueme ).

מצאנו דירה בת חמישה חדרים ברחוב פיירברג, כשלכל חדר, מרפסת. (איזה כיף היה לי לחיות עם מרפסות, במקום, כמו היום, בחדר סגור עם מזגן.)

אבי (דר' שטיבל) שכבר ידע עברית, מצא מיד עבודה בקופת חולים. כאשר הייתי מחכה לו אחרי בית הספר ליד הבניין הקטן של קופת חולים תל נורדאו כדי ללוות אותו בביקורי הבית, מאיר דיזנגוף שהיה חבר טוב של הוריי, היה עובר  רכוב על סוסתו הלבנה, רואה אותי,  עוצר, יורד ממנה, מעלה אותי על סוסתו, ועושה לי סיבוב. לא היו לו ילדים, והוא אהב ילדים.
אחי ואני הלכנו לבית הספר בית חנוך ברחוב לסל. למדנו את השפה מהר, כדרך שילדים עושים זאת, והתאקלמנו יפה.

לא כן אמי שנשארה לבד בבית, בלי ידיעת השפה, בלי חברים, בלי משפחה, בלי פעילות  שהייתה שרגילה לה בגרמניה, ובלי עזרה כפי שהייתה רגילה לה. בהמבורג היתה לנו בכל יום עוזרת לניקיון, מבשלת, ומטפלת לילדים.  היא גם הייתה בין הנשים הראשונות של המבורג, שנהגה במכונית.

מה שכן היה לה כאן, ובשפע, זה היה חום בלתי נסבל, זבובים, ועוזרת תמניה שלא יכלה לתקשר אתה. העוזרת לא ידעה לבשל, וגם אמי לא. אמי לעולם לא נכנסה למטבח, ולא היה לה שום מושג מעבודות בית.  היא הייתה ליידי ואשת חברה.
אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא, שבכל בוקר אמי הייתה יושבת בחלוק משי כחול רקום בחוטי כסף וזהב ליד הטלפון, מזמינה מצרכים הנחוצים לאותו יום, ומחלקת הוראות לצוות הבית.

אחר שנה אחת בארץ, היא חלתה ונפטרה, ואני ילדה רק בת אחת עשרה. היא קבורה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, מקום בו צינה ומאיר דיזנגוף קבורים.

לימים למדתי בבית ספר לאחיות בירושלים בשערי צדק, וגם כתבתי רומן היסטורי על אותו בית החולים, שמכיל שלוש תקופות. בנית בית החולים מחוץ לחומות, בתקופת האוטונומיה התורכית, בית ספר לאחיות, בזמן המנדט הבריטי, ובית חולים במצור, בזמן מלחמת העצמאות.

בעלי, אותו הכרתי  כאשר עבדתי כאחות תלמידה (בת שבע עשרי וחצי) וטיפלתי בו כאשר שכב שם יומיים.  היה בין מייסדי חברת התעופה הלאומית שלנו, אל על. בין  היתר הוא ליווה את בן גוריון בטיסתו ללונדון ללוויה של  צ'רצ'יל. הוא שירת באל על ארבעים שנה, כאשר מתוכם הוא ניהל את סניפי החברה שלוש שנים ברומא, שש  שנים בפריז ושלוש שנים בנו יורק. הוא סיים את תפקידו כמשנה למנכ"ל.

אנו נשואים 65 שנים, יש  לנו שני ילדים, שבעה נכדים, ושמונה נינים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *