נעמי וייסמן-היין / רינה בלומנמטל עוזיאל

נעמי וייסמן-היין / רינה בלומנמטל עוזיאל

פורסם בתאריך: 18-06-2017

נעמי ויסמן –היין, היא ילידת הארץ. היא נולדה ברישפון בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע. אביה, ארנסט יעקוב היין, נולד בקוחם kochem  שעל מפגש הנהר מוזל עם הריין, בשנת אלף תשע מאות ועשר. משפחתו של אבי, מספרת נעמי,ההורים ושלושת בניהם ,שאבי הוא הבכור מביניהם, גרו בבית בן שתי קומות בחלק הנמוך של העיירה. סבי היה בעל אטליז שהיה ממוקם בקומה התחתונה של הבית. המשפחה התגוררה בקומה השנייה. כמעט בכל שנה, היה סבא מספר, עלה הנהר על גדותיו והציף את הקומה התחתונה בה שכן האטליז. המשפחה נאלצה לחכות עד שפני המים ירדו כדי שיוכלו לנקות את הסחף ולהפעיל מחדש את מקור פרנסתם.

באחת משנות השלושים המוקדמות, החליט ארנסט היין לעזוב את בית הוריו בחשאי וללא ידיעתם אולי מפני שהיה בכורם ועזר בפרנסת המשפחה ועל כן חשש מפני שיסרבו לבקשתו. מטרתו הסופית היתה ארץ ישראל, אך היה בכוונתו להגיע לפאריס ללמוד ולעבוד. הוא לא רצה להגיע לארץ ישראל בידיים ריקות. וכך, באחד הלילות, חצה את בית העלמין וגנב את הגבול לצרפת. בפאריס למד נגרות, מטעמים מעשיים. הוא ידע שנגרים יהיו נחוצים בארץ הנבנית. הוא עבד למחייתו וחסך. עם מעט חסכונותיו  שם פעמיו למרסיי ומשם הפליג ליפו, ומשם הגיע להרצליה. השנה אלף תשע מאות שלושים וארבע.

הוריו מיהרו להגיע אחריו יחד עם אחיו הצעיר. גם הם השתכנו בהרצליה ויעקב הקים נגריה בשוק שהיה המרכז השוקק של העיר הצעירה.

שנים ספורות לאחר כן החלו עולים שהגיעו ממרכז אירופה להקים ישוב באזור שמאוחר יותר נקרא השרון. ועדת השמות נתנה ליישוב את שמו, רישפונה, על שם עיר עתיקה באזור שבסוף ימי ממלכת ישראל הייתה עיר חוף ונמל ישראלית. היישוב הוקם באלף תשע מאות שלושים ושש. מנהיגי היישוב ביקשו ליישב באיזור הזה אלף מתיישבים. תושבי המושבה העדיפו לקרוא לה רישפון וכך התקבע השם. בין מקימי המושבה היו עולים לא מעטים מגרמניה. הם שמעו על הנגרייה של ארנסט והריצו אליו בקשות להירתם לעזרתם בבניית הצריפים "לופטים" בלשונם. ארנסט נענה לבקשה לא רק כמקור נוסף להכנסה, אלא גם מתוך סקרנות. הוא הלך לשם. היו אלה שנות ה"מאורעות" או,כפי שהבריטים קראו להן "המרד הערבי הגדול"  והדרכים היו מסוכנות. לא פעם, בדרכו מהרצליה, שם היתה הנגריה שלו, לרישפון, היה ארנסט נקלע לחילופי יריות מן הכפרים הערביים הסמוכים, סדני עלי ואל חארם. אבל הוא הקפיד להגיע ולתת יד למתיישבים שחלק מהם היו לחבריו הקרובים.

אמא, מרגוט מרים לוינברג נולדה באלף תשע מאות ואחת עשרה בברסלאו, היא וורוצלב אשר בפולין למשפחה מסורתית וציונית. המשפחה התפרנסה ברווחה מייצור סיגרים מטבק שהאב ייבא מקובה. נעמי מראה לי חבקי סיגרים שעוצבו לתוצרת של סבה, אשר מכר את תוצרתו ברחבי אירופה וגם, דרך נמל המבורג, אל מעבר לים. החבקים הם יוצאי דופן מפני שמודפסים עליהם סמלי שלום ודו קיום בין ערבים ויהודים על אדמת ארץ ישראל. כיתוב בשתי השפות משלים את העיצוב שאינו אלא אמירה מפורשת, ביטוי לשאיפתו של האיש להגשמת חלום השלום והאחווה בין שתי האוכלוסיות בארץ האחת.   

החיים היו נוחים, המשפחה נחשבה למכובדת בעיר. אלא שהאב חש את התקדרות הזמנים אולי אף טרם נחזתה על ידי אחרים ובשנת אלף תשע מאות שלושים ושלוש עודד את בתו לעלות עם חבריה מתנועת הנוער היהודית, אולי בלאו וייס, אומרת נעמי בהיסוס, היא אינה זוכרת. אחיה הבכור של מרגוט כבר היה בארץ, הוא עלה לירושלים בשנת אלף תשע מאות עשרים ותשע והביא עימו כסף. קרוב לודאי שעזר לאחותו להתמקם ברעננה, לשם הגיעה. בינתיים, בגרמניה, חיסל האב את עסקיו מיום אחד למשנהו, מכר את רכושו והתכונן להצטרף עם רעייתו ובנו לילדיו בארץ ישראל.

מיודעיו, הגרמנים הרימו גבה. בך לא יפגעו, אמרו לו, אתה מנכבדי העיר. אבל הוא היה נחוש וכך גם רעייתו. הם החלו בהכנות לנסיעה והאם הריצה לבתה מכתב בו שאלה מה היתה רוצה שיביאו לה לפלסתינה. מרגוט ביקשה רק את הפסנתר שלה אשר ניצב עד היום בסלון של נעמי וברוך כמין מקדש מעט מוקף בתצלומים ישנים ובשעון קיר עתיק.

מרגוט אהבה את הפסנתר שלה אם כי מעולם לא חשבה על קריירה של פסנתרנית. בפלסתינה הפך הכלי האהוב למקור פרנסה. היא ניגנה בגני ילדים. עברה מגן לגן ועיתים אף הביאו את הילדים לביתה משלא היה פסנתר בגן. וכך הכיר אותה ארנסט, אביה של נעמי. הם הוזמנו , כל אחד לחוד, לארוחת ערב בבית ם של זוג רופאים ידועים ברעננה. המארחים היו ידידיה של מרגוט וקרובי משפחה של ארנסט. אחרי שנישאו, ביקש ארנסט ממרגוט לבוא עימו לרישפון. בתחילה סרבה באומרה ש"זה רחוק". נעמי מחייכת. בסוף התרצתה והזוג עבר לרישפון. מרגוט המשיכה לנגן בגני ילדים , בבתי ספר, באירועים חגיגיים וגם נתנה שעורים פרטיים. הקשר העמוק של אמה של נעמי לפסנתר, מתבטא היטב בבחירת המילים של בתה, המתארת אותו וגם בין המילים. היא מדברת על כך בחיבה גדולה.

אבא מכר את הנגרייה, היא אומרת, הוא חשש מפני שרפות בשעה שנעדר מן העיר. הוא החל ללמד את משלח ידו –  נגרות במוסד שיקומי של משרד הרווחה "מצפה ים" בד בבד למד הוראה והוסמך כמורה לנגרות. הוא לימד וניהל את הנגרייה שם , כחלק מתכניות השיקום של החניכים הצעירים, עד שיצא לגמלאות.

סיפורו של ארנסט יעקב, כה פשוט, כה תמים וכל כך אופייני. זהו סיפורו של איש צנוע שהתפרנס מעמל כפיו, והפך את מלאכת ההוראה לייעוד. בשעותיו הפנויות ניגן בכינור וכשהוקמה התזמורת הקאמרית של הרצליה, הצטרף אליה ככנר מן המניין אך גם הרבה לנגן עם אשתו יצירות לפסנתר וכינור. בבית שמעו הרבה מוסיקה. אפשר בהחלט לומר שהמוסיקה היתה הלב התרבותי של הבית. היה להם רדיו וגם פטיפון ונעמי זוכרת שהיתה נוסעת עם אביה בהתרגשות לתל אביב למועדון המוסיקלי ברחוב אבן גבירול, לקנות תקליטים.

ומחשבות על המולדת הישנה? אני שואלת, לא נותר ממנה דבר בתודעתם, עונה נעמי ללא היסוס. פרט לשפה שנשארה שפת המשפחה. אף לא פעם שבו לגרמניה ובעצם מעולם לא עזבו את הארץ, התחושה היתה שהיו בני מזל והם דבקו בארץ והשיבו לה כגמולה.

כל בני המשפחה עזבו את גרמניה בזמן וניצלו, להוציא דודה אחת ובני ביתה שספורה עצוב ובה בעת כל כך שכיח באותם ימים. היא עלתה לארץ אך החיים כאן היו קשים וזרים, היא שבה לגרמניה והסוף ידוע.

לי היו סבא וסבתא משני הצדדים, אומרת נעמי, היודעת היטב שבימים של אחרי המלחמה, לילדים רבים לא היו סבים וסבתות. ביום השואה, אני תמיד חושבת על ההחלטה הגורלית ההיא של סבא לעלות מבלי לחכות לימים רעים יותר.   

להורי היו הרבה חברים בכל רחבי הארץ. בכל יום עצמאות היה הבית מתמלא והשמחה היתה רבה וכנה.

אחרי שנת אלף תשע מאות שישים ושבע, הגיעו קבוצות של צעירים גרמנים להתנדב בקיבוצים ובמושבים. ארגון עולי מרכז אירופה שלח אחדים מהם להתארח ברישפון. הם לא האמינו למראה הדירות המרוהטות כמו הדירות בבתיהם ולמשמע השפה הגרמנית העשירה אותה דברו מארחיהם. מן התקופה ההיא נולדו חברויות רבות, קשרים ומכתבים שנמשכו ונשלחו בין הארצות הרבה אחרי שהאורחים חזרו לארצותיהם. אם היו שאלות נוקבות על תקופת המלחמה, או וידויים ובקשת כפרה, כל זה לא ידוע לי, משיבה נעמי. ככל שידעתי כילדה ונערה, קשרי החברות היו אמיצים למדי, היא אומרת, דבר לא העיב על השנים הללו, עד שאבא נפטר. כל כך צעיר, היא אומרת בצער. הוא מת בשנת אלף תשע מאות שבעים ושבע

אמא לעומת זאת חיה חיים ארוכים היא נפטרה בשיבה טובה בשנת 2002/ 

עד סוף ימיה ניגנה בפסנתר.

זו לי הפעם הראשונה בה אני מתעדת מכלי שני, חיים של אנשים מתים. יש לדברים משמעות אחרת מאשר לאלה ששמעתי מפי מי שחוו את הסאגה הארוכה ולא תמיד פשוטה ממרכז אירופה לפלסתינה, מלחמה אובדן ובניית חיים. נעמי ואני הסבנו בסלון שלה ושל ברוך אישה בהרצליה, מוקפים בזיכרונות מוחשיים משני הוריה. היא דברה באהבה גדולה ושקטה על שני הוריה, מסרבת להרפות.  היתה חוויה מעניינת ובהחלט אחרת

מרגוט לבנברג ואמא שלה, סבתי צרלינה-שרה

תמונת פרסום סיגרים ממפעלו של סבה של נעמי, וולף זאב לבנברג. מבטא אידאולוגיה של חיים משותפים ערבים ויהודים בא"י

משפחת לבנברג ליד ביתם ברעננה

סבא וסבתא הורי אבי ארנסט, לואי וזלמה היין עם ה"רכב" המשפחתי החמור כושי. 1943

המשפחה שלי אבי ארנסט (יעקב) אמי מרגוט (מרים) אחי מיכאל ואנכי נעמי היין לפני הבית ברשפון בשנת 1950

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *