"נערי הדונרה" Dunera Boys/מאת פרופ' יורם אפשטיין ומיכה ווקס

"נערי הדונרה" Dunera Boys/מאת פרופ' יורם אפשטיין ומיכה ווקס

Dunera Boys

 

ב- 22 לאוגוסט 1942 בשעה 08:30 הגיעה לתל אביב קבוצה של 36 גברים. בכך תם מסע בן שנתיים סביב חצי כדור הארץ. מסע שהחל ב- 10 ביולי 1940 בליוורפול, אנגליה כשהעלו על אנית הגרוש "דונרה" שהפליגה במשך 8 שבועות לאוסטרליה, המשכו במעצר בן שנתיים במחנות מעצר באוסטרליה וסופו בהפלגה מאוסטרליה לפורט סעיד ומשם לקנטרה וברכבת צבאית דרך עזה, רחובות ולוד לתל אביב.

אחד הפרקים העגומים והשערוריתיים ביחס לפליטים יהודים מגרמניה שמצאו מקלט זמני באנגליה נוגע במעצרם במחנות מעצר באנגליה, כשהיחס אליהם היה כאל משתפי פעולה נאציים, ואח"כ בגרושם לדומיניונים הבריטיים בקנדה ובאוסטרליה ומעצרם שם. המאורעות הבלתי אנושיים שחוו הפליטים היהודים במהלך הפלגתה של ה"דונרה" מליוורפול באנגליה לסידניי באוסטרליה זכו לכותרת "פרשת הדונרה" (The Dunera Affair).

הקיץ, מלאו 75 שנה להפלגת ה"דונרה". חשוב לחזור ולספר את סיפורה. עד היום חלק מהמסמכים הרשמיים על הפרשה גנוזים בארכיון הבריטי ובארכיון הלאומי באוסטרליה למאה שנה ואינם נגישים לציבור כמו גם תיקים הנוגעים למחנות המעצר שבאוסטרליה בהם הוחזקו הפליטים.

רקע היסטורי

ב- 9 באפריל 1940 פלשה גרמניה לנורווגיה, וכבשה אותה בתוך חודש אחד. מהלך זה גרם להפלת ממשלתו של צ'מברליין וב- 10 במאי (היום שבו פלשו הגרמנים להולנד ולבלגיה) נבחר צ'רצ'יל לראש הממשלה. ב- 13 במאי, בנאומו הראשון בפרלמנט, אומר צ'רצ'יל: "איני יכול להבטיח לכם דבר פרט לדם יזע ודמעות". ב- 14 במאי מפציצים הגרמנים את רוטרדם והולנד נכנעת ובעקבותיה נכנעת ב- 27 במאי גם בלגיה. הגרמנים שעוקפים את קו מז'ינו המבוצר כובשים גם את צרפת. במהלך התקדמות הגרמנים בצרפת נסוגים הכוחות הבריטים מדנקרק (27 במאי – 4 ביוני). על כך אומר צ'רצ'יל (4 ביוני 1940): "אין מנצחים במלחמה בדרך של נסיגה". צרפת נכבשת ב- 14 ביוני וב- 22 ביוני חותם גנרל פטן על שביתת נשק ללא תנאים. ב- 18 ביוני, בנאום בפרלמנט, אומר צ'רציל: "המערכה על צרפת הסתיימה. המערכה על בריטניה עומדת להתחיל". ואכן, בתחילת יולי 1940 מגיע היטלר למסקנה שפלישה לבריטניה היא ריאלית ("מבצע ארי-הים") ומורה על תקיפות אוויריות של ערי החוף וכנגד ספינות שבתעלה. ב- 16 ביולי ההכנות למבצע מצויות בשלב מתקדם לקראת פלישה באמצע אוגוסט.

בעקבות הפאניקה ששררה באנגליה בתחילת מאי 1940 נעצרו כל "נתיני המדינות העוינות", ללא קשר לזיקתם לגרמניה. החשודים בקשר עם המשטר הנאצי הוגדרו בקטגוריה A ואלה שסווגו כ-"פליטים אמיתיים ממשטר הדיכוי הנאצי" הוגדרו בקטגוריה C. כמובן שכל היהודים הוגדרו בקטגוריה C וחלקם אף זכה למקלט מדיני באנגליה משום כך. בשלב זה של המלחמה הועלתה הדרישה להעביר את כל "נתיני המדינות העוינות" למקומות שבהם לא יוכלו להזיק למאמץ המלחמתי. ב- 3 ביוני מבקשת הממשלה הבריטית לבחון את האפשרות לגרש 20,000 עצורים לניו-פאונדלנד (Newfoundland) או לסנט הלנה (St Helena) שבקנדה. ב- 7 ביוני 1940מבקש שר המושבות הבריטי מהנציב העליון לקנדה לבדוק את הנושא. ב- 15 ביוני הוא נענה בחיוב. מיד לאחר שקנדה מסכימה גם אוסטרליה הביעה נכונות (3 ביולי) לקלוט 6000 עצורים שבויי מלחמה וכאלה מהקבוצה המסווגת כ- A.

ארבע אוניות גירוש הפליגו לקנדה: "הנסיכה מיורק" (24 ביוני, 2602 עצורים), "ארנדורה סטאר" (30 ביוני, 1213 עצורים), "אטרובל" (3 ביולי, 3062 עצורים) ו"סובייסקי" (7 ביולי, 1838 עצורים). לאוסטרליה הפליגה רק אניה אחת (מתוך מספר אניות שתוכננו) – ה"דונרה" (10 ביולי, 2732 עצורים) (על פי רישום אחר היו ב"דונרה" רק 2544(!) עצירים).

אנית הגרוש ה"דונרה"

ה"דונרה" (Dunera) היתה ספינת נוסעים צבאית חכורה (Hired Military Transport (HMT)), שנבנתה בשנת 1937 והובילה גייסות חיילים מאנגליה למזרח הרחוק. האניה, בנפח של 12615 טון, שבמקור תוכננה לשאת 1600 נוסעים (כולל צוות), הייתה עמוסה בעומס יתר כשעל סיפונה כ- 1700 פליטים יהודים. האניה הפליגה מאנגליה ב- 10 ביולי 1940 ולאחר שמונה שבועות הפלגה בתנאים מחפירים  היא הגיעה לנמל פרת באוסטרליה (27 באוגוסט). לאחר עגינת ביניים במלבורן (שם ירדו השבויים והעצירים הנאציים) עגנה האניה ב- 6 בספטמבר בסידני והפליטים היהודים העברו למחנה מעצר במדבר האוסטרלי. (החיים במחנות המעצר באוסטרליה היא סיפור מרתק בפני עצמו).

האירועים שהתרחשו על ה"דונרה" במהלך ההפלגה היו שערורייתיים. הראשון להציף את הנושא לידיעת הציבור היה קצין הקישור סרן ההיווי (Captain A.R. Heighway) שעלה על האניה ב- 27 באוגוסט בעת העגינה בפרת. הוא כותב: "התנאים הפיזיים על האניה היו מחפירים והחיילים השומרים [שחלקם היו אסירים פליליים ששוחררו בגלל המלחמה (י.א.)], רדו בעצירים בעידודם של הקצינים ושדדו אותם". כל הנושא נדון בזמנו בפרלמנט הבריטי, וזכה לסיקור נרחב בעיתונות של אותה התקופה וגם אחר-כך.

מיטיבים לתאר את ההפלגה ואת ההתעללות המתמשכת במהלכה הפליטים שהיו באניה. התאור שלהלן מתבסס על היומנים שכתבו הנס המרשטיין (ישראל שילוני, אבי מוזיאון הייקים בתפן) וד"ר קורט (שמואל) אפשטיין, על התצהיר  (The Dunera Statement)המגובה בעדויות, שכתבו העצירים לנציב העליון של בריטניה באוסטרליה ועל מסמכים אחרים הנוגעים בפרשה.

ההכנות המקדימות לעליה לאניה

החל ממאי 1940 העצירים היהודים שוכנו באנגליה במספר מחנות. השלטונות הבריטיים עשו מאמץ, בשיחות קבוצתיות ואישיות, לפתות את העצירים "להתנדב" לנסיעה. ניתנו להם הבטחות שווא בנושא חופש וחופש עיסוק ובכך שמשפחותיהם תוכלנה להצטרף אליהם בהמשך. מאחר וחלקם הגיע לאנגליה בויזה זמנית עד שתתאפשר הגירתם לארץ היעד (בעיקר ארה"ב) הובטח להם שהמעבר "מעבר לים" לא יפגע בסיכוי לממש את תכניותיהם. במקרים אחרים נאמר לעצירים שמעבירים אותם למקום נוח ובטוח יותר בתוך אנגליה. מתאר ד"ר אפשטיין: " לקראת סוף יוני הופרעו השקט והשלווה במחנה על ידי שמועות, שבקרוב יצא טרנספורט מן המחנה. היעד היה בלתי ידוע, אבל שיערנו שמדובר ב-"עבר-לים", אשר לפי מושגינו היה קנדה… בעלי מקצוע מומחים, דהיינו גם רופאים, לא היו מוכרחים להצטרף לנסיעה. אני הייתי שרוי בבלבול במידה מסוימת. הוצאת הרופאים מן הכלל רמזה שהאפשרות להעסקתם כנראה עוד נשקלה. לעומת זאת, כבר הצעתי את עצמי מספר פעמים לשירות רפואי ותמיד סירבו לי, בדרך פחות או יותר מנומסת… ברור היה לי, שמשימתי העיקרית הייתה לשמור על עצמי למען משפחתי. בנסיבות שהיו קיימות אז, נראה היה, אפילו בהתחשב בסיכון שבהפלגה בים, שהסיכויים לכך היו "מעבר-לים" גדולים בהרבה מאשר באנגליה. הובטח לנו, על ידי השלטונות הבריטיים, שתכניות להגירה הלאה לא תעוכבנה בעקבות ההפלגה הזו. רבים מאתנו אפילו האמינו שאחרי שנהיה בקנדה, הגירה לארה"ב תהיה למעשה עניין של מה-בכך, בתנאי שבכלל עוד נהיה מעונינים להמשיך ולהגר. השלטונות הטעימו, אם כי בצורה מעורפלת במקצת, שב"עבר-לים" נהנה מחופש רב יותר ושכל אחד יוכל בתחום התמחותו. על כל אלה נוסף גם רוגז מסוים על כך שמאמצי הרבים לקבל תעסוקה כרופא לא נענו כלל, בעוד שסנדלרים למשל יכלו למצוא תעסוקה בכל עת".

לכלם ניתנה האפשרות לקחת מטען במשקל 40 ק"ג, שנבדק ואושר על ידי הקצינים במחנות. עבור רבים מאלה שהיו פליטים שזה מקרוב הגיעו מגרמניה היה זה כל רכושם.

יחס החיילים השומרים לעצירים היהודים

מתחילת המסע מעמד העצירים היהודים לא היה ברור לצוות המשמר. רבים מהחיילים האמינו שהם אויבי הממלכה. רבים מהם האמינו שהעצירים היהודים הם למעשה צנחנים שצנחו בבריטניה לקראת הפלישה או שהם מרגלים גרמניים או שבויי מלחמה. כשניסו להסביר להם את ההבדל ושהם למעשה נרדפי המשטר הנאצי ואינם אויב נתקלו באזניים ערלות. החשדנות כלפיהם מצד החיילים היתה כה גדולה עד כי האשמה בנסיון למרד (ראה להלן תאור "השרפה").

גם ד"ר אפשטיין וגם שילוני חוו לאחר ליל הבדולח את טעם מחנה הריכוז בבוכנוולד (אפשטיין) ובזקסנהואזן (שילוני). בזכרונותיו מציין שילוני כי היחס של החיילים הבריטים היה גרוע יותר מיחסם של הנאצים במחנה הריכוז. הם לא הבדילו בין הפליטים "נרדפי המשטר הנאצי" לבין השבויים הגרמניים וכשאחד הרבנים ניסה לדבר על כך עם מפקד האניה (סא"ל סקוט), השיב לו זה במבול של קללות ואיים לתלות אותו בזקנו על התורן. את דעתו על הפליטים היהודים מסכם סא"ל סקוט במכתב למפקד היחידה לשבויי מלחמה בצבא האוסטרלי: "נוכל לתארם [את היהודים (י.א.)] כשקרנים וחתרנים, תובעניים ויהירים… הם בהחלט לא ראויים לאמון בדברם או במעשיהם".  הוא מוסיף וכותב: "נקטתי בצעדים בכדי להעמיד אותם במקומם על פי השקפתי". לעומת זאת על שבויי המלחמה הנאציים הוא כותב: "ההתנהגות שלהם ראויה לציון, הם אנשים מכובדים, ישרים וישירים ומאד ממושמעים".

ההתעללות בפליטים החלה כבר עם העליה לאניה. כותב ישראל שילוני: "עלייתנו לאניה כוונה על ידי חילים בריטיים בלבד, בתנועות ידיים וקריאות קצרות כמו "מהר!" "מהר!". על הסיפון עמד חייל ואמר לכל אחד לשים את המזוודה שלו בצד וללכת הלאה… בידי החזקתי תיק יד קטן שאותו לא רציתי למסור. "גם את התיק!" צרח החייל. ניסיתי להסביר לו שבתיק ישנם מסמכים אישיים שאני זקוק להם, אך הוא חטף אותו מידי והעיף אותו בקשת רחבה וגבוהה מעבר לערימת המזוודות ולי נתן בעיטה שהעיפה אותי בעקבות האחרים, שזכו ליחס דומה".

אח"כ נערך חיפוש על גוף הפליטים: "… ראינו שנערך חיפוש בכליהם של האנשים לפני שעלו על האניה. בתחילה לא נתנו דעתנו לכך, אם כי לא הרגשנו בנוח מכך שהאנשים כאילו נדחפים". החיילים לקחו הכל: אולרים, ניירות, כסף, מפתחות, מברשות שיניים, תרופות ואפילו שיניים תותבות. מסמכים הם פשוט קרעו וזרקו הצידה או לים. כך הם עשו גם לספרי קודש ושמישישי קדושה, שחלקם שרד את ליל הבדולח.  נחמא פורתא, כותב ד"ר אפשטיין: "אבדו לי האולר והמספריים שלי, אך הצלחתי להציל את עט-הנובע שלי ובראש ובראשונה את התמונות שלי". הביזה חסרת הרסן שבוצעה ללא סדר וללא פיקוח היתה בלתי נתפסת וכותב על כך שילוני: "לא יכולתי לתפוס במח הפרוסי הצר שלי שאנו נשדדים על ידי חיילים בריטיים גם כאשר נכנסתי למחנה הריכוז בזכסנהאוזן, לקחו ממני הנאצים הכל, אך הם רשמו בדייקנות כל חפץ וחפץ. מי ששוחרר קיבל את כל חפציו חזרה, ומי שמת – שלחו את חפציו למשפחתו". מיותר לציין שהמטען שנלקח לא נרשם (פרט למקרה בודד). המזוודות נערמו על הסיפון חלקם נפתח, לעיתים בכח, וחפצים בעלי ערך נלקחו על ידי החיילים.

חיפושי גוף נערכו לעיתים קרובות גם בהמשך ההפלגה. לפעמים היו אלה מעשי יחיד של שומרים. זמן "אידיאלי" לשוד היה בעת "הטיול היומי על הסיפון" (עליו עוד נרחיב בהמשך). כותב ד"ר אפשטיין: "החבאנו היטב את כל חפצי הערך שעוד נשארו בידינו לרבות טבעות נישואין. למעשה כרכנו הכול אל תוך הערסל שלנו. אם לא הספקתי או לא יכולתי לעשות זאת, מפני שהמשמר היה בקרבת מקום, אזי את עט-הנובע שלי תליתי לדוגמא על בירית הגרב או שאת טבעת הנישואין הכנסתי לפה". וכך מתואר על ידי ד"ר אפשטיין איך במהלך "הטיול היומי" הם רואים "קבוצות של חיילים ונג"דים מטיילים, ענודים בשניים שלושה עטים-נובעים ובמספר דומה של שעוני-יד".

הביזה נמשכה לאורך כל המסע ועד ימי ההפלגה האחרונים. בחנית ביניים אחת באחד מנמלי אפריקה הורידו החיילים את כל המזוודות לרציף (אלה שעדיין נשארו ולא הוטלו לים), קרעו בכידוני הרובה את דופן המזוודות ומכרו לעוברים ושבים את תכולתם. "לקראת סוף המסע החלה הביזה הגדולה. החיילים עצרו כל מי שעוד היה לו חפץ כל שהוא ולקחו טבעות נישואין, חפתים ואפילו ספרי תפילה… זמן קצר לפני הגיענו לאוסטרליה דרשו החיילים הבריטיים שנתייצב על הסיפון בתחתונים בלבד ובאותו זמן ערכו חיפוש בסיפון התחתון. הם לא מצאו הרבה וכילו את זעמם בבגדים ובנעליים שלנו". בחיפוש אחר דברי ערך לא היססו השומרים לקרוע בטנות של מעילים ולהשחית פרטי לבוש אחרים.

הביזה לא נפסקה גם בלילות ולא אחת נכנסו השומרים לאולמות המגורים ובכח הורידו שעונים וטבעות נישואין כשהם מאיימים על האנשים לשתוק ולשמור על שקט.

בנסיון לאסוף את דברי הערך והמסמכים שעוד היו מצויים בידי העצורים ולשמור עליהם, החליטו העצירים להפקיד אותם בידי אחד הקצינים (סגן טינניג). כותב ד"ר אפשטיין: "נמצא סגן "ראוי לאמון" במיוחד, ואחרי שהסכים לכך מסרו לו שני שקים מלאים בדברי ערך ובמסמכים. הקצין הצהיר בהן-צדק [של קצין בריטי] שכל החפצים יוחזרו עם הגעתנו לאוסטרליה ושבינתיים הוא ישמור עליהם היטב. אולם כאשר הגענו לסידני הוחזרו חפצים בודדים בלבד. יתרת תוכנם של שני השקים, הקצין ושבועת הן-הצדק שלו, נעלמו".

כשהעזו נציגי העצירים להתלונן על השוד המתמשך אמר להם סא"ל סקוט כי החיפושים נערכים בפקודתו האישית על פי הוראות משרד המלחמה וכל החפצים ישמרו ויוחזרו לעצירים עם הגיעם לנמל היעד. כשסיכמו נציגי העצירים את המפגש בכתב והראו אותו לסקוט הוא איים לעצור אותם והעביא אותם לשלטונות באוסטרליה כשהם אזוקים אם הם יכתבו שוב מכתבים דומים. יחד עם זאת, כתוצאה מהחיפושים הרבים והחרמות החפצים הרבים עצירים רבים מילאו טופסי תלונה ששימשו אח"כ כעדות למעשי הבריונות של השומרים וסייעו להעמיד אותם למשפט.

לעצירים לא חולקו חגורות הצלה ולא נערכו כל תרגלים הערכות לקראת אירוע חרום (ואכן האניה חוותה שתי התקפות טורפדו שבנס לא התפוצצו).

אולמות המגורים

הפליטים נכלאו בסיפונים התחתונים, כשהמדרגות לסיפון העליון נחסמו בגדר תיל ובמעלה המדרגות עמדו חיילים חמושים ברובים מכודנים. הצפיפות היתה נוראה, שכן בכל סיפון נדחסו כ- 60% יותר אנשים מהמותר. למשל, באחד הסיפונים שנועד לאכלס 228 איש נדחסו 354 אנשים. הצפיפות עצמה הוותה סיכון בטיחותי שכן במקרה חרום העצירים שהיו צריכים לטפס לסיפון העליון היו רומסים האחד את השני.

לסיפוני המגורים לא הגיעה כל קרן אור והם הוארו יומם ולילה בנורות חשמל. מאווררים עירבלו את האויר החם הלח והמעופש. במטבח, בחדרי השרותים וחדרי הרחצה היו פתחי אוורור ואנשים תמיד נקהלו סביבם לשאוף מעט אויר צח. אבל גם פתחים אלה נאטמו מדי יום אחה"צ.

מקומות שינה לא היו לכולם. אלו שלא השיגו ערסל נאלצו לישון על השולחנות ואפילו על הריצפה. כותב שילוני: "הודיעו לנו כי לא נורשה לצאת לשרותים במשך הלילה וניתנו לנו כמה דליים. במהלך הלילה התמלאו הדליים ואחדים גם נשפכו בשל תנודות האניה ולכלכו את השוכבים בסמוך אליהם. אלה ניסו למצוא להם מקום נקי והתקוטטו עם האחרים".

כותב ד"ר אפשטיין: "בכדי להשיג אפלה מסוימת בשעות הלילה, נהגו לתלות סמרטוטים על המנורות. לילה אחד, אחד הסמרטוטים החל להתלקח. הבחינו בכך בעוד מועד וכיבו אתת הדלקה ובכך נמנע אסון. אבל שומר אחד ראה את הדבר והזעיק סמל. הוא איים בעונש קולקטיבי אם האדם שתלה את הסמרטוט על המנורה לא יסגיר את עצמו. האיש התייצב ונשלח מיד למעצר. למחרת, התאמצו מאוד ראשי הסיפון לשכנע את המפקד שאין מדובר בחבלה. 'העבריין' שוחרר מיד מתא המעצר". בעיתוני אוסטרליה דווח  אחר כך על מרד של העצירים ועל הנסיון להצית את האניה.

"הטיול היומי"

אחרי כמה ימים של הפלגה הורשו העצירים לצאת לסיפון העליון, לאוויר הצח, למשך 40-20 דקות מדי יום. טיול זה, "התעמלות" כפי שהוא כונה, לווה תמיד בהתעללות ובמטח של עלבונות. ההוראה היתה לרוץ או ללכת מהר ברגליים יחפות ומי שלא עמד בקצב, לטעמם של השומרים, זורז במכות ודחיפות. מוסיף שילוני: "בשעת הטיול היומי ניפצו החיילים בקבוקים ריקים על הסיפון ונהנו לראות איך אנשים פוצעים את רגליהם". מתאר ד"ר אפשטיין: "ככלל, טיולי הסיפון האלה היו מלווים בהתעללויות רבות. היינו חייבים לבצע את הטיול בריצה, או יחפים. לעיתים העליבו אותנו, כך שבסופו של דבר רבים התחבאו, על מנת שלא לסבול את ההתעללויות הללו. עם הזמן פיתחנו עור עבה ומאחר שהחשבתי מאוד את השהות באוויר הצח, גם אם ל- 20 דקות בלבד, יצאתי מדי יום לסיפון. הפיצוי שלנו היה מראה האוקיאנוס המשתנה מדי יום, האוויר הנהדר ומזג האוויר הנפלא. בטיול זה נוכחו תמיד שומרים רבים, עם רובים מכודנים, ואנו היינו נאלצים לעבור ביניהם. פרט לכך, בכל קצה של האניה הוצבו שני מקלעים שכוונו עלינו טעונים ומוכנים לירי".

על מנת להרוויח זמן סיפון התנדבו חלק מהאסירים לקרצף את הסיפון לאחר "הטיול היומי". החיילים צפו כמובן מהצד ולגלגו על "הלבנים" המלוכלכים, בלתי מגולחים והמושפלים שעושים את העבודה הבזויה של נערי סיפון.

רק לקראת סוף המסע אופשר לאנשים שגילם מעל 54 ולנכים לעלות לסיפון העליון למשך שעה מדי יום.

שרותי הרפואה והגיינה

תנאי ההגיינה היו כה ירודים שרבים חלו מהמזון שהוגש, אבל העזרה הרפואית מטעם צוות האניה היה מינימלי וברמה ירודה. ד"ר אפשטיין, רופא במקצועו, כותב: "לא הייתי מתקשה להגיע אל בית-החולים של האניה, דבר שוודאי היה מביא לי להקלות שונות. אולם אחרי ששמעתי וגם נוכחתי לדעת בעצמי אילו תנאים שררו שם, סירבתי לכך… מבט אחד הספיק למי שהבין רק מעט בעניינים אלה, בכדי לברוח בבעתה. רבים מהאנשים העדיפו להישאר בערסליהם, מאשר להתאשפז בבית-חולים זה. בכלל נראה לי שהיה זה נס שבתנאים אלה: תפוסת יתר, היגיינה בלתי מספקת, תרופות בלתי מספיקות, מחסור חמור של אור טבעי, היעדר כל אמצעי חיסון וכד' לא פרצו מחלות אנדמיות חמורות או מגפות".

תרופות כמעט ולא היו גם לא תרופות כנגד שלשול. אנשים חולים נאלצו לעמוד בתור לרופא במשך שעה ויותר. שילוני שגם הוא חלה במהלך ההפלגה מתאר: "היה לי חום גבוה והשתרכתי בתור הארוך אל הרופא. בתחילת התור עמד סניטר ובידו בקבוק ובו נוזל לבן ונתן לכל החולים, בלי לשאול דבר, את אותה התרופה. הוא אפילו לא טרח לנגב את הכף בין חולה לחולה. החום לא ירד ואושפזתי ב"בית החולים של האניה. לא היתה שם מיטה פנויה, אפילו לא מקום למזרנים על הרצפה, והשכיבו אותי על הרצפה מתחת לאחת המיטות".

במהלך ההפלגה נפטרו שלשה אנשים: האחד כתוצאה ממחלת לב קשה, השני שהתאבד בקפיצה לים ביום בו פג תוקף האשרה שלו לארגנטינה והשלישי שהתקוטט עם חיילים והוכה למוות.

לרשות הפליטים היו ברזים רבים לרחצה ששימשו גם לכביסה, וכעשר מקלחות. המים היו מי ים שלעיתים גרמו לאנשים לפתח גרויי עור. למרות שלא חולק מספיק סבון (חתיכת סבון אחת ניתנה ל- 20 איש פעמיים בשבוע ומגבת אחת ניתנה לכל 10 אנשים) ד"ר אפשטיין מציין כי אלה שהקפידו על כך יכלו להתקלח פעמיים-שלוש ביום, אך היו גם כאלה שלא הקפידו על רמת הגיינה נאותה. קשה יותר היה נושא ציחצוח השיניים. בשעת החרמת המטען עם העליה לאניה רבים איבדו את מברשת השיניים שלהם. על כך כותב ד"ר אפשטיין, שהיה אחד מחסרי המזל האלה: "מאחר שלא הייתי בין המאושרים אשר הצליחו להציל כסף מ"מסעות השוד" השונים כדי לקנות בהיחבא במזנון האניה מברשת שיניים ואולי גם משחת שיניים, לא יכולתי לצחצח שיניים במשך כשלושה חודשים, ונאלצתי להסתפק בשטיפה תכופה של הפה במי הים שטעמם היה מעורר בחילה".

סכיני גלוח ותער לגילוח הוחרמו בתחילת המסע. כך שבמהלך ההפלגה האנשים גידלו זקן פרא שגרם, בגלל התנאים הסביבתיים, לגרויי עור וכאב. רק לקראת סוף ההפלגה ניתנה הוראה לגלח את הזקנים ולשם כך חולקו לעצירים 8 תערים בלבד.

התנאים הסניטריים היו בגדר אסון. בקדמת האניה היתה שורה ארוכה של תאי השרותים (24 תאים לכ- 1700 עצירים) ותור ארוך תמיד השתרך לפניהם. רבים מהאנשים סבלו מקלקולי קיבה ושלשולים וחלקם סבל ממחלת ים מלווה בהקאות. לכן, רצפת השרותים היתה תמיד מלוכלכת בהפרשות. מאחר והם נשטפו כל הזמן במי הים רוב המושבים היו מרוחים בתערובת של מי ים וצואה. בימים של ים גבוה מצב השרותים כלל לא ניתן לתאור. כמעט תמיד היה מחסור בנייר טואלט ונייר אחר לשימוש סניטרי לא היה בנמצא.

אגב, השירותים שימשו בכל עת גם "כטרקלין-עישון". מתחת לסיפון העישון נאסר, בשל הסכנה הגדולה להתלקחות שריפה, ועל הסיפון נאסר העישון רק לשם התעללות. לכן, מי שהיה זקוק לשירותים חייב היה לחכות זמן רב, עד שהמעשנים פינו את המקום.

מתחת לסיפון היה בדרך כלל כה חם שבמשך היום העצירים הסתובו כשהם לבושים רק במכנסיים. בדרך זו אפשר היה לשמור טוב יותר על החולצה היחידה שהייתה ברשותם. בציניות מתאר ד"ר אפשטיין את נושא הכביסה: "עניין זה אף פעם לא היווה בעיה שהרי מדובר היה בחולצה אחת, בזוג תחתונים אחד ובזוג גרביים אחד. סייע בידי לשמור על המעט שהיה לי משהעדפתי להתפשט לפני השינה. ההתפשטות התבטאה בכך שהורדתי את המכנסיים ואת החולצה ולעיתים קרובות גם ישנתי בלא כלום". יחד עם זאת הכביסה הדחופה במי ים גרמה לשחיקת הביגוד כך שברדתם מהאניה הם היו לבושים בבלויי סחבות.

עניין חשוב מאוד היה ניקוי כלי האוכל. לכך הגיע כל אחד בתורו. בכל שולחן היו בכל יום שלושה תורנים שהביאו את האוכל ושהיו חייבים לנקות את כלי האוכל לאחר הארוחה. כותב ד"ר אפשטיין: "עניין שטיפת הכלים היה בגדר עבודת סיזיפוס (Sysiphus) כאשר לא היו לנו מים חמים כדי להסיר את שומן הכבשים מן הצלחות, או כאשר עגנו בנמל ואסור היה להשתמש במי-ים (סכנת ההידבקות!)".

תעסוקה

איך מעבירים שמונה שבועות ויומיים של השפלות והתעללויות, כשמרבית הזמן כלואים בסיפונים התחתונים של האניה ויוצאים מכך ברוח איתנה ושפויה. מהר מאד התארגנו חיי חברה ומוסדות (שהוו גם את הבסיס לחיים במחנות המעצר). העצירים, שרבים מהם היו אנשי תרבות, אנשי אקדמיה ובעלי מקצועות חפשיים העבירו שעורים והרצאות בנושאים שונים. החל מלמוד אנגלית ועברית וכלה בהרצאות בפילוסופיה, ספרות ואנתרופולוגיה. כותב ד"ר אפשטיין: "בזמן הנותר, אם לא הייתי עסוק בארוחות, בתורנות שטיפת כלים, בשינה או בטיול על הסיפון, שיחקתי ברידג'. אפשר לומר כי עברתי מאירופה לאוסטרליה תוך כדי משחק ברידג' ".

סוף דבר

לאחר שמונה שבועות ויומיים ב- 6 בספטמבר 1940 עגנה ה"דונרה" בנמל סידני. בבגדים סמרטוטיים ומסריחים, בלתי מגולחים וחלקם יחפים ירדו העצירים מהאניה (השבויים הגרמנים ירדו מהאניה במלבורן). בסידני  חיכו להם צלמי עיתונות שחיכו לשבויי מלחמה גרמניים (אלה שירדו מהאניה במלבורן). במקום זאת ירדו כאלפיים פליטים "שהוו סכנה ביטחונית לבריטניה". הפליטים הועמסו על רכבת שיצאה לדרך ארוכה בת 18 שע' למחנה המעצר בהיי (Hay), שבמדבר האוסטרלי. המחנה היה מוקף שלש גדרות תיל גבוהות עם מגדלי שמירה.

פרשת אניות הגרוש עלתה לדיון ציבורי כבר ביום הפלגתה של ה"דונרה" (10 ביולי 1940). באותו יום פירט תת-מזכיר המדינה פיק (Peake) בבית-הנבחרים את בעיית הפליטים "נרדפי השלטון הנאצי". בוויכוח הושמעו הקולות הראשונים, שהחלו לציין את העוול שעשו לנו. מהר למדי התרבו הקולות שדרשו לתקן את העוול שנעשה. שר הפנים אנדרסון (Home Secretary Anderson) נאלץ להודיע בישיבה פומבית של בית-הנבחרים (23 באוגוסט 1940), ש"בהקשר לפליטים נעשו דברים נתעבים שיש להצטער עליהם". ב- 3 בדצמבר 1940 מבטיח שר הפנים מוריסון (שהחליף את אנדרסון בתפקיד) שהעוולות שנעשו לפליטים יתוקנו במהירות רבה, ומודה שנעשו טעויות לגבי הפליטים שנשלחו לקנדה ולאוסטרליה. גם בית הלורדים נדרש לנושא, וב- 6 באוגוסט אומר הלורד ססיל ש"הוא חש כי מה שנעשה לפליטים האומללים הוא האירוע המחפיר ביותר בכל ההיסטוריה של בריטניה".

הלחץ הציבורי הניב פרי והוקמה ועדת חקירה. מפקד האניה סא"ל סקוט ומספר נגדי"ם העמדו לדין ונמצאו אשמים בהתעללות ובביזה. חלקם נדון למאסר וחלקם שוחרר מהצבא בקלון.

באוסטרליה, הכינוי "נערי הדונרה" (Dunera Boys) שייך כיום לעלית חברתית. העצירים היהודים היו בעיקרם אנשים משכילים (מדענים, רופאים, אמנים, עורכי דין, שופטים וכד'). אלה מביניהם שנשארו באוסטרליה לאחר שחרורם תרמו רבות לפיתוחה במישור התרבותי והמדעי. כיום קיימת באוסטרליה אגודה של "נערי הדונרה" (למרות שרובם כבר נפטרו) המפרסמת עלון תקופתי ולה אתר אינטרנט.

"נערי הדונרה" בישראל

כותבי שורות אלה: יורם אפשטיין ומיכה ווקס הם בנים ל"נערי הדונרה". אנו מבקשים מכל מי שהוא צאצצא לאלה שהשתתפו בהפלגת ה"דונרה, והיו עצורים באוסטרליה ליצור איתנו קשר .

 

פרופ' יורם אפשטיין :  hlrinst@post.tau.ac.il

מיכה ווקס   :      michacp@netvision.net.il

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *