סיפורה של בוגרת 'בית אהבה'/מאת אביטל בן חורין

סיפורה של בוגרת 'בית אהבה'/מאת אביטל בן חורין

'בית אהבה' , המוסד לנוער שנדד מברלין לקריית-ביאליק, כבר היה נושא לספר ולסרט שמוקרן בימים אלה בארץ ובגרמניה (ראה יקינתון 223). אביטל בן-חורין, לימים רעייתו של העיתונאי, הסופר והמשורר הירושלמי שלום בן-חורין שהנהיג את התנועה ליהדות מתקדמת בירושלים, הגיעה ארצה מגרמניה והיא בת 13 בלבד. כך הצילה את נפשה. ההורים שנשארו שם, לא שרדו. בבואה נקלטה ב'בית אהבה' וכך, מביתה הירושלמי מאד שבשכונת רוממה, היא עדות חיה לפירות החינוך של 'בית אהבה'.

בת עשר – לציונות

נולדתי בשנת 1923 באייזנאך. יש מי ששם המקום אינו אומר לו דבר. להם אני מזכירה שגם נגן העוגב הנודע, יוהן סבסטיאן בך נולד שם. אייזנאך ומבצר וארטבורג שלידה – כלום יש מקום יותר גרמני מזה? כבת יחידה זכיתי לילדות מטופחת להפליא. סבי היה רופא בעל שם, בביתו התגוררה גם אחות-אבי שהייתה חורזת שירים ולשניהם נודעה השפעה על חינוכי. ילדותי זכורה לי כילדות מאושרת ויפה שנמשכה עד שנת חיי העשירית. אז עלה היטלר לשלטון. עד אז ידעתי מעט על היהדות. מושג קלוש בלבד. הורי אמנם לא הצהירו על פרישה מהקהילה, אך יהדותם הייתה ריקה מתוכן.  בשנת חיי העשירית חל השינוי. הנאצים שגשגו ואני החילותי לקבל שיעורים בדת היהודית ובעברית. מורי נתן לי ספרים מעניינים על תולדות העם היהודי שהיו מרתקים אותי. התחלתי לבקר בבית הכנסת והסכמתי להירשם לארגון צופים יהודי ציוני. זו הייתה לגבי דידי התשובה הנכונה לאירועי התקופה. יתר בני דורי, הגרמנים, הצטרפו לנוער ההיטלראי. אני, ילדה בת עשר, הבאתי לבית הורי את הציונות ואת היהדות הדתית. התחלנו למשל לחגוג את חנוכה.

הרטמן הרשע הציל את חיי

רדיפת היהודים החלה באייזנאך כבר ב 1 באפריל 1933. זה היה היום הראשון לחרם נגדנו, יום של מצעדים רועמים ושאגת שירי זוועה ובאופן מקרי לגמרי גם יום הולדתה של אמי. הגרמנים שחיו אז ואומרים שלא ידעו מהמתרחש, משקרים. מכול הרמקולים נשמעו צרחות-נאומיו של היטלר. העיתון שטירמר עם מאמרי השטנה נגד היהודים נפרש לראווה על הקירות בכל מקום. בכיתה ז' היה לי מורה בשם הרטמן. כשמו כן היה, איש קשה, וגם נאצי מושבע ונלהב. הוא הסית את כול ילדי הכיתה נגדנו, הילדים היהודים. יום אחד נודע להורי על אפשרות של עליית-נוער לארץ-ישראל. הם רצו להציל אותי, למלט אותי מהמדינה. הייתי בת שלוש עשרה, ומה שהכריע אצלי בעד ההגירה היה המורה הרטמן. לא רציתי לעבור שנה נוספת תחת שבטו. כוונתו הייתה מרושעת אך בגלל רשעותו ניצלו חיי. לדאבון לבי, הורי וסבי לא מצאו בתוכם את היכולת להצטרף. באוקטובר 1944 כתב אבי מטרזינשטאט את גלויתו האחרונה: "יצאנו  מכאן למסע." היעד היה ברור.

חיים חדשים ב'מעון אהבה'

גם היעד שלי היה ברור. ב-1936הגענו למפרץ חיפה, שהיה אז מדבר חול אחד גדול. אבל עמדו שם, נאים וחדשים, בתיו הצהובים של מעון אהבה. אורה החזק של הארץ האיר לי את הנשמה. הייתה זו ממש התחלה של חיים חדשים. שנתיים למדתי שם בבית הספר ואחר כך חילקתי ימי במסגרת עליית-הנוער, מחצית הזמן לעבודה ומחציתה השנייה ללימודים. לא למדנו לבחינות-בגרות לא קיבלנו תעודות. אחד ממורי ב'בית אהבה' היה איש האשכולות משה קלוורי, שכתב לפנים בירחון "היהודי" בעריכתו של הפילוסוף מרטין בובר. הוא היה לי כעין אב רוחני. מנהלת המעון הקפדנית, ביאטה ברגר, הצליחה להעניק לנו בית אוהב וחם. מורינו ומחנכינו עלו רובם כמונו זה מקרוב מגרמניה. מנהלת המשק, חני אולמן, ייסדה לימים מעון חדש בקרית-גת.

לבנות מחדש גשרים עם גרמניה

זמן רב לא עלה כלל על הדעת לשוב אי פעם ולדרוך על אדמת גרמניה. אבל בשנים הבאות הגיעו לארץ גרמנים שמעשיהם קירבו אותם. למשל הכומר הבכיר הרמן מאס מהיידלברג שהציל יהודים בתקופת המלחמה ושחש קשר עמוק ליהדות. אחרי הסנוניות הראשונות הגיעו הזמנות לביקורים בגרמניה. ב 1954 עדיין דחה בעלי את הרעיון בשתי ידיים. ב 1956 נסענו בפעם הראשונה. מתנדבי תנועת המתנדבים הגרמנית "אות הכפרה" החלו לפעול בארץ ב 1961. ב 1963 הציעו שנארגן קבוצות נוער ישראליות ונביאן לגרמניה. הסכמנו. נוצרו קשרים רבים עם קבוצות נוער ועם סטודנטים שבאו ללמוד כאן, או סטודנטים ישראלים שיצאו ללמוד שם. בקשרים האלה שמחנו גם אני וגם בעלי. מרטין בובר אמר פעם: "הנוער הוא הסיכוי התמידי של האנושות להגיע לאושר.” לבעלי היה עניין גדול בשיח הנוצרי יהודי. הוא פרץ והכשיר דרכים להידברות הזאת. אני ממשיכה את מפעל בעלי כיוון שהוא קרוב ללבי.

חשוב התוכן, לא הצורה.

למדתי בסמינר למורים בירושלים ופגשתי את שלום בן חורין ב 1942 בסדרת הרצאות של מרטין בובר על יהדות ונצרות. שיחותינו הראשונות נסבו על מכלול הנושאים הזה. הנושא המשותף השני היה חידוש האמונה היהודית. השקעתי הרבה מעצמי בתנועת הרפורמה שייסד בעלי. אני אוחזת עד היום במשפט שנתן בעלי ככותרת לאחד מספריו: "להלאה מאורתודוקסיה ולחופשנות." חשובים לי הרבה יותר תכניה של היהדות ולא כל כך הצורה החיצונית שאותה מדגישה האורתודוקסיה כמו המלבוש, חומרי המזון ואופן אכילתו. לדעתי, אלה באמת אינם עיקר. חשוב לי שרבדים רחבים ימצאו דרך משותפת חדשה. רק אז תהיה שיבת היהודים לארץ הזאת שיבה אמיתית.

 

האות

מאת שלום בן-חורין (1942)
תרגמה מגרמנית: אביטל בן-חורין (1999)

ראו רעים: מקל שקד
פורח מלבלב,
כלום אין זה אות וגם מופת
כי לב אוהב שורד?

כי החיים עוד לא אבדו
אף אם דם רב זועק
שימו לבכם לפריחה זו
בעת יגון שוחק.

אלפים דורס הקרב,
עולם שלם נכחד
אך עד-חיים עם פרח רב
נישא ברוח אט.

ראו רעים: מקל שקד
זוהר מרוב פרחים,
הרי זה אות וגם מופת
לנצח החיים.

(נכתב על ידי המשורר בירושלים, בעיצומה של השואה באירופה, בהשראת פריחת השקד לפני הפסח בחצר ביתו בשכונת רוממה ובהשראת הפסוק התנ"כי: ירמיהו א' י"א – ויהי דבר ה' אלי לאמור מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד אני רואה ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו.)

 

מתוך ה- MB יקינתון – אפריל 2008, ניסן תשס"ח, גיליון מס' 224.

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר.

תגובה אחת ב“סיפורה של בוגרת 'בית אהבה'/מאת אביטל בן חורין

  1. שלום הגיע לשכונת רוממה בירושלים בשנת 1937 והתגורר בבית הרב פישמן מיימון ברחוב אריאל 3 מול הבית שהקים סבי מנחם מנדל חייקין בשנת 1920. שלום התארח רבות בביתנו בעיקר בימי שישי ולאחר שנולדתי עבר חלק נכבד מחיי בביתו ובעיקר במשרדו לשם נהגתי לבוא כמעט מידי יום בשובי מבת הספר בית הכרם החל משנת 1955 נהגנו לשוחח אודות התנ"ך, פילוסופיה של הדת ופילוסופיה כללית. כאשר החל להתפלל בבית הצעירות ברחביה נהגתי לבוא אתו ועם אביטל שנהגה במוריס מינור 1000. שלום השפיע השפעה עמוקה על מהלך חיי ומה שספגתי בין השאר ממנו אני מעלה עתה בפירוש החדש לחומש אותו אני עורך מזה כמה שנים. אגב בשבעה שלו נפגשתי עם מנחם הפנר ובעת ששוחחנו עלה נושא ספרי שאז ערכתיו "מפרוסיה באהבה" ומנחם עזר לי רבות בתרגום מאמרים מאת סבו שהוסיפו ערך מוסף רב לספרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *