סיפורה של האחות מהולנד/ תורגם ותומצת ע"י נעמי לימור

סיפורה של האחות מהולנד/ תורגם ותומצת ע"י נעמי לימור

רדיפה והצלה

תקציר ותרגום: נעמי לימור

 

התיאולוגית ד'ר Edeltraud Leidig העלתה על הכתב מפיה של הילדה הס- ליזר Hilda Hes-Leeser את קורות חייה בשואה, כאחות בית חולים ומיילדת בהולנד. לדבריה של ד'ר ליידיג נחשף בפניה סיפור אנושי המפגין אומץ אזרחי ואמונה בכוחו של אלוהים. "אסור לנו כנוצרים לקבל בשוויון נפש את שארע ליהודים", כתבה ד'ר ליידיג באחרית הדברים.

*

הורי נישאו ב- Aalten הולנד, קרוב לגבול הגרמני בשנת 1909. שנה לאחר מכן נולדה בכורתם אֶמה. הבת השנייה נפטרה קרוב להולדתה ואני נולדתי ב-1913 כבתם השלישית. אחרי נולדו עוד שלוש אחיות ואח.

בעקבות קשיים כלכליים של אחרי מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לעקור ל-Bredevoort עיר תעלות נעימה. הייתי גאה בהשתייכותי לעם היהודי על מנהגיו וחגיו.

בברדפורט פתח אבי שתי חנויות: האחת כל-בו והשניה סיטונאות למוצרי נייר. במקצועו היה סוחר בהמות וברגע שהתאפשר לו הוא חזר למקצועו.

בין השנים 1928- 1930 למדתי בבית ספר למסחר ובסוף לימודי החלטתי להיות אחות בית חולים.

בשנת 1931 בהיותי בת 18 נפטרה אמנו וכל ששת האחים נשארנו יתומים מאם שהיתה נשמת המשפחה. אחותי לואיזה הצעירה באחים נותרה בת חמש ללא אם. הטיפול הצמוד שלי באמי החולה חיזק אצלי את הרצון להיות אחות, למרות התנגדותו של אבי למקצוע. הוא פחד שיאבד את קירבתי. במשך שנתיים עד תחילת הלימודים עבדתי בחנות שלו ולאחר מכן כמזכירה באחת החברות הגדולות בעיר.

בעזרת קשריו של דודי התקבלתי לשלוש שנות הלימוד בבית ספר לאחיות של בית החולים היהודי C.I.Z. באמסטרדם. היינו שלוש שותפות בחדר שסודר על ידינו בפשטות נעימה. תשעה חודשים קשים היה עלי לעמוד במבחן התאמתי למקצוע שבסופו התקבלתי. הטיפול בחולים גרם לי סיפוק. בגיל 23 קיבלתי את תעודת האחות. בתום שנת עבודה נוספת בבית החולים הוצע לי תפקיד משרת מנהלת ממלאת מקום בפנימיית ילדים בשם Jozeboko על חוף ה- Wijk aan zee .

ניסיון הטיפול שלי באחי ואחיותי אחרי מות אמי הקנה לי את הביטחון ביכולתי להצליח בתפקידי החדש. חשבתי גם שיתאים לארח בחופשים את אחותי הצעירה לואיזה בפנימייה. נבחרתי לתפקיד בפברואר 1937, מתוך 60 מועמדות.

לפנימייה נשלחו ילדים ממשפחות יהודיות בהוראת רופא לתקופה של ששה שבועות. הם באו מערים גדולות בהולנד, ממשפחות מרובות ילדים, דלות אמצעים ותנאי מחייה ירודים. ילדיהם נשלחו אחד אחרי השני לצורך הבראה בפנימייה. ימי ראשון היו ימי הביקור של ההורים אשר הגיעו עם כל ילדיהם. יכולנו ביום כזה לספק להם שמחה והנאה בפעילויות מים רבות שהמקום אפשר לנו. בקיץ אותה שנה בגלל מחלתה של המנהלת קיבלתי את מקומה באופן קבוע. הצלחתי לקשור יחסי עבודה טובים עם עובדים, הגננות ובמיוחד המורה היחידה שהיתה בת גילי ונעשתה לחברתי הטובה. כולנו היינו חבורה שפעלה בצוות באווירה יהודית. בימי שישי נהגנו לחלק מיני מתיקה ופירות יבשים ובשבת אחר הצהריים שרנו מזמורים.

ב-10 למאי 1940 צעדו גדודים גרמניים לתוך אדמת הולנד. תוך יום אחד נאלצנו לסגור את שערי הפנימייה. ההורים רצו את ילדיהם בזמן המלחמה לידם. לא היתה לנו תחבורה מתאימה לפזר את הילדים לבתיהם ונאלצנו לשכור משאיות פתוחות, השכבנו את הילדים על רצפת הארגז מאחור שלא יעופו החוצה בנסיעה. מראות הזוועה של המלחמה החלו להתחרות בנוף האידילי של המקום. רוטרדם הופצצה, גופות של סוסים ופרות הושלכו בצידי הדרך, חורבות נראו בכל מקום והנורא מכל הורים של ילדים בהם טיפלנו נהרגו והשאירו ילדים בוכים ואומללים.

ערב אחד חזרתי לפנימייה שהיתה ריקה מילדים ואדם, סידרתי את כל הבית ונעלתי אותו. עד היום אינני יודעת מה קרה איתו, אבל עוד לאורך שנים ראיתי בעיני את הילדים.

1941– 1943 השנים הראשונות למלחמה

נשארתי באמסטרדם וקיבלתי באמצעות בית החולים היהודי למספר חודשים משרת אחות פרטית אצל גברת טאס, אשתו של פסיכיאטר עסוק מאוד, אשר עברה ניתוח קשה ונזקקה לטיפול ביתי. בעת החלמתה עברתי קורס לאחות תינוקות ובסיומו נתקלתי במודעה מטעם המרכז היהודי להכשרה מקצועית המחפש מנהלת לקורס מיילדות. הרגשתי חזקה ומסוגלת להתמודד עם כל קושי, גם אם לא התנסיתי בו בעבר ואכן התקבלתי. הרגשת הביטחון ביכולתי להדריכן ליוותה אותי כבר בשעותי הראשונות. השעורים העיוניים ניתנו על-ידי הרופאים. אחד מתפקידי היה גם לשלוח את תלמידותי לעזרה בבתי היולדות, רובן ברובע היהודי. לידה ביתית ביצענו רופא ביחד אתי והמשך הטיפול היה שלי.

עם תחילת כניסתם של הנאצים להולנד נאסרו יהודים גרמנים ויהודי הולנד חשבו שהם מוגנים, במיוחד אנחנו צוותי בית החולים. נאצים רבים ביקשו להתקבל לטיפול בבית החולים ורופאים התנגדו לקבלם, ביניהם היו רופאים שהתאבדו בגלל הלחץ שלא עמדו בו. נשים שהיו מיד אחרי הלידה הוצאו מהבתים ונשלחו למאסר. זאת היתה זוועה, אבל חשבתי שהן נשלחות למחנות עבודה גרמניים. חוסר בטחון ופחד הקיפו אותנו. מדי פעם נעלמה אחת מתלמידותי. הן העדיפו להסתתר מאשר ליפול לידיהם של הנאצים, במיוחד כאשר נוכחנו לראות אותם עוצרים את האמהות יחד עם ילדיהם שזה עתה יצאו לאוויר העולם. הגיסטאפו קבע שעל כל יהודי להזדהות בציבור על ידי ענידת כוכב על בגדיו ולא להיות ברחוב מעבר לשעה 20.00 ההוראה לענוד כוכב הניעה אזרחים הולנדים להפיץ את ענידת הכוכב בין כל האזרחים כדי שהיהודים לא יזוהו ולהפגין סולידריות עם היהודים. הכוח הכובש בזז מדירות היהודים מכל הבא ליד.

רוב אוכלוסיית היהודים התגוררה ברחבי אמסטרדם, מלבד מעט משפחות יהודיות עניות שגרו ברובע היהודי, שם נמצאו בתי הכנסת, בית החולים היהודי על 800 מיטותיו ועוד שני בתי חולים יהודיים פרטיים. . ב- 1943 אספו הנאצים את יהודי אמסטרדם אל הרובע היהודי ויצרו שם גטו ממנו נשלחו למחנות ההשמדה.

המשפחה שלנו התפזרה לכל עבר, את אחותי הצעירה לואיזה לקחתי אלי. ביקשתי לאשפזה בבית החולים בגלל חיוורונה ורזונה ובכך להגן עליה מפני הנאצים. נענו לבקשתי למרות תור ארוך של מבקשים אשר נדחו. אחרי החלמתה נאלצה לעזוב כדי לפנות מקום לאחרים ובמיוחד מחשש לביקורי הפתע שנעשו על ידי הנאצים. פניתי למנהלת המטבח בבקשה להעסיק את אחותי שהיתה כבר בת 16. היא התקבלה לעבודה במטבח וכך הפכה להיות חלק מצוות בית החולים אשר קיווה להיות מוגן. הדאגה מילאה את לב אבי ביודעו כי שתי בנותיו מתגוררות באמסטרדם שמספר המגורשים ממנה עלה מיום ליום. הוא לא נרגע עד שמצא לנו מקום מסתור למחיה. איש במדי שוטר הופיע בבית החולים, הציג עצמו כ"דוד Kees" ובידו מכתב מאבי המבקש להתלוות אליו למקום מסתור. נתתי באיש את אמוני ומסרתי לידיו את אחותי ולאבי הודעתי במכתב תשובה על-ידי אותו שוטר כי "אין קפיטן עוזה את ספינתו הטובעת".

כל אמצעי התחבורה הציבוריים נאסרו לשימושם של היהודים ואני בתפקידי כאחות מיילדת בבתי היהודים קיבלתי אישור לרכב על אופני. במשך הזמן הבנתי שטענת הנאצים על משלוח היהודים ל"מחנות עבודה" היא שקר והטעייה, כאשר למעשה הם נשלחים לפולניה. היה לי ברור שגירוש המשפחות עם ילדיהם אינם מתאימים לעבודה, אבל על אפשרות של רצח בני אדם לא יכולתי לחשוב.

באחד הימים חזרתי הביתה מהעבודה ומצאתי קצין גיסטאפו בכניסה לבית. הוא חיפש את שמי ברשימת המגורשים שהיתה בידיו. שלח אותי למעלה לדירה לארוז מזוודה ולהיות מוכנה לנסיעה. כאחות בית חולים היה לי טלפון ומיד צלצלתי למר כהן שהיה מנהל המרכז היהודי להכשרה מקצועית וסיפרתי לו שעומדים בזה הרגע לעצור אותי. הוא הבטיח להגיע במהירות. ואכן התנהל ויכוח בינו לקצין על הצורך לשחרר אותי מיידית כאחות מיילדת שהיולדות מחכות לה. הויכוח היה ארוך ונוקב עד שמר כהן הציע את ערבותו לכך שתוך מספר שעות אחזור הביתה. בינתיים ניסו להפעיל את "מועצת היהודים" כדי שתדאג לשחרורי, אבל ללא הועיל. בשיא המתח גברו געגועי לאחותי לואיזה ונסעתי להיפרד ממנה במקום המסתור שלה, שאר בני משפחתי היו הרבה יותר רחוקים. אחותי הציעה לי להישאר אתה, אבל הבהרתי לה שחייו של מר כהן תלויים בחזרתי ולכן חזרתי ישר ל"מועצת היהודים". שם התקבלתי בברכת מזל-טוב על שחרורי ממעצר ברגע האחרון. אושר לי להמשיך ולתפקד באמסטרדם בתנאי שאעבור לגור בגטו. קיבלתי דירה בבניין שרוקן ממשפחותיו ורק זוג צעיר עבר לשם לפני. הם עבדו במלטשת יהלומים והתחושה לגור שם היתה איומה. לא היה לי פנאי לחשוב על מצבי. יום-יום נעלמו יותר עובדים מצוות בית החולים ונאלצנו לעבוד מבוקר עד לילה.

נקישות עזות בדלת העירוני בבוקר יום ראשון. בפתח הדלת ניצב גבר חסון ללא כוכב על דש בגדו וביקש ממני להצטרף אליו אל ביתו כדי ליילד את אשתו היהודיה. הסברתי לו שאנשי הגיסטפו עוקבים אחרי ואינני רשאית לבצע לידות באופן חופשי. הוא הצליח לשכנע אותי ואחרי כ-10 דקות הליכה נעצרנו על ידי הגיסטפו. הוא שוחרר ואני נלקחתי לחדר מעצר. שם צוויתי לעמוד ללא תנועה עם פני אל הקיר וידי על גבי. במשך שמונה השעות הבאות נוספו לחדר כמאתיים איש, אשר קיבלו אותן הוראות. אנשים צעקו, קצינים איימו בירי ואני ניסיתי לעודד את עצמי ואת האחרים סביבי. בשעה 15.00 הורו לנו לצאת אל משאיות האיסוף שייקחו אותנו לתחנת הרכבת. שם ידענו, נועבר למחנות הריכוז לפולניה. נאמר לנו לחכות עד שהרכבת תגיע. לפתע, הרגשתי צורך ורצון עז לחיות ואלוהים סיפק לי רעיון:

פתחתי בשאגות כאב, התכופפתי והתפתלתי על הרצפה. הצעקות שלי "המעי העיוור התפוצץ! המעי העיוור התפוצץ!", גרמו למבוכה אצל חיילי הגיסטפו שנועצו במפקדיהם ולאחר זמן קצר הועברתי באמבולנס לבית החולים היהודי. בדרך הובהר לי על ידי הנהג, שאדון כהן שוב היה מעורב בהצלתי. בית החולים נאלץ בגלל הביקורת השגרתית של הגיסטפו לבצע את ניתוח כריתת המעי העיוור, הגם שלא היה פגוע. אחרי יומיים, הסיכות עדיין היו נעוצות בחתך הבטן נודע לי שהגיסטפו עומדים לאסוף את כל היהודים המאושפזים בבית החולים כדי לפנותו. לא רציתי שוב להעמיד את עצמי במבחן, רצוני לחיות היה חזק מכל.

בזמן אשפוזי בבית החולים ביקרה אותי גברת טאס אשת הפסיכיאטר, אשר טופלה על ידי במשך חצי שנה. שמחתי מאוד על ביקורה והיא הציעה לי מגורים בביתה. חתמתי לבית החולים על השתחררותי המוקדמת וביקשתי מחברה מיילדת נוצריה להעביר אותי על אופניה אל גברת טאס משום הכאבים שמנעו ממני אפשרות לנוע. בשהותי אצל גברת טאס נוצרה דלקת משנית שהצריכה ניתוח נוסף, אבל באורח פלא החלמתי כעבור שבוע לגמרי. בלילות האחרונים לשהייתי בביתם לא פסק הטלפון מלצלצל, הד'ר הוזהר ללא הרף על פשיטות אפשריות על דירתו. הצעתי לעזוב ופניתי לקבל מידע במעון הילדים היהודים בגיטו לשם הביאו ההורים את ילדיהם בלכתם לעבודה ואספו אותם בסוף היום. החדשות עברו שם חיש מהר מפה לאוזן, קיוויתי למצוא שם מידע על מקום מקלט כלשהו. באמצע הלילה לקחתי את אופני, עטפתי עצמי בגלימת האחיות אשר כיסתה את הכוכב על דש בגדי, התקרבתי לאזור הגטו וזרקור האיר עלי. חששתי להיעצר, המשכתי לרכב ביתר מהירות ושוב סרקה אותי קרן אור. פעימות הלב גברו, זיעה כיסתה את כל גופי, ברק האור שוב נפל עלי בפעם השלישית. באורח נס לא עצרו אותי, עצרתי בקימור אחד הבתים ופרצתי בבכי , הדמעות כיסו את לחיי. לבסוף, כאשר נכנסתי למעון הילדים נדהמתי למצאו ריק, ברור היה לי, שגם אני יכולתי להיות בין אלה שנעלמו. הזהרתי את משפחת טאס שגם הם בסכנה ושיעברו לדירה אחרת, אשר היתה ברשותם. רכבתי חזרה לביתם בדרכים צדדיות ואפלות ידעתי שהם מחכים לשובי. מעבר לכביש ראיתי בפתח ביתם את משאית הגיסטפו לאיסוף היהודים. עליתי על אופני ונסעתי בדרך המהירה ביותר להזהיר את צוות בית החולים שהמשאית בקירבת בית החולים ושיעזבו. בהגיעי לשם ראיתי קבוצת קציני גיסטפו מזרזים את אנשי הצוות אל רכב הטרנספורט. לא הספקתי להזהירם, לעולם לא אשכח אותו לילה, אבל שוב בדרך נס ניצלתי. זאת היתה עבורי הפשיטה האחרונה באמסטרדם, לא נשארו שם יהודים ויהודיות שאוכל לעזור להם.

תחת זהות בדויה

משפחות הולנדיות רבות פתחו את בתיהן במטרה לאפשר ליהודים חיים במחתרת. באותה תקופה קשה יצר אתי קשר מורה למוזיקה שהכרתי באָלְקְמָר בשם קאז הימלרייך. הוא ניהל בזמנו החופשי קבוצת מחתרת שסייעה ליהודים במצוקה עם מזון, מסמכים מזויפים וסידר להם מקומות מסתור למגורים. הימלרייך הציע לי לגור עם משפחתו עד שהניירות המזויפים שלי יהיו מוכנים. עברתי מיד מאמסטרדם לאלקמר. הייתי כבר בסוף כוחותי ולא ידעתי איך אצליח לעמוד במלחמה הנצחית הזאת, בבריחות, במסתור ובפחד להתגלות. משפחת הימלרייך עודדו אותי לא להרים ידיים באומרם, "המלחמה תסתיים עוד מספר חודשים ועליך להחזיק מעמד", הבנתָּם את מצבי חיזקה אותי. יום אחד הגיע קאז ובידו תעודת זהות בדויה עבורי.

שמי החדש היה נלי ואן דר דורֶן ומקום מגורי היה אצל ד'ר בלום בישוב ליד אלקמר. הרגשתי עצמי שוב חזקה להתמודד עם הבאות. בדרך למקום מגורי החדש ביקרתי אצל אחותי ברטה שגרה בחוות איכרים גם היא בזהות בדויה שסודרה לה על ידי קאז. שתינו בקושי הצלחנו לזהות אחת את השנייה. היא צבעה את שיערה אדום ועל חזה תלוי היה צלב גדול, בכל זאת מהר מאוד מצאנו את עצמנו חבוקות ובוכות אחת בזרועות השנייה. הבנתי את מצבה, היא לא רצתה שיזהו אותה כיהודיה. הוזמנתי מספר ימים לשהות בבית האיכרים ביחד עם אחותי וממנה נודע לי שאבינו חי לשביעות רצונו, גם הוא בחווה בהולנד קרוב לגבול הגרמני. קבלת הפנים שלי בבית משפחת בלום בעיירה Spierdyk היתה נאותה. בעלת הבית התנצלה על האוכל הפשוט שאוכלים אצלה, אבל עובדה זאת לא הפריע לי. החשוב היה שיכולתי להסתובב ברחובות הישוב ללא דאגה, למרות שדאגתי לשמור על זהותי הבדויה ולא לחשוף את עצמי. ד'ר בלום היה עבורי כמו קאז הימלרייך והוא היחיד שידע את זהותי האמיתית. הערכתי מאוד את משפחתם על הסיכון שלקחו על עצמם. בתום שישה שבועות של בטלה, שלא יכולתי לעמוד בה, פניתי אל קאז בבקשה למצוא לי מקום בו אוכל מלבד מגורים גם להיות מועסקת. נמצא לי מקום אצל האדון נוֹל בתור עובדת משק הבית. עבודות הבית היו רבות והתאימו למצבי. נודע לי באמצעות מר הימלרייך שאחותי הצעירה לואיזה זקוקה למקום מסתור חדש, משום שהמקום בו שהתה הפך להיות מסוכן עבורה. בביתו של מר נול היה חדר פנוי והוא נענה לבקשתי לקבל אותה, אך שיערה השחור ומראה פניה הסגירו את יהדותה ולא הרשיתי לה לצאת מחוץ לבית. היא סבלה מכך ונאלצה שוב לעבור למקום אחר. היא מצאה מקלט בבית איכרים בסנט. פאנקרס אצל הזוג בּוּן, אשר אני הוצגתי שם כחברתה. מאוחר יותר הצטרפה אליה גם אחותנו ברטה. הזוג בון היו אנשים מאמינים מלאי אהבה ושתי אחיותי הרגישו שם בנוח. לבטיחותן, חפר "הדוד בון" בקומת המרתף מסתור לשעת חרום והעמיד על הבור ארון שתחתיתו הוצעה. בעת ביקור פתע של הגסטאפו יכלו שתי אחיותי למהר ולהסתתר שם. בינתיים נמצא לי שוב מקום חדש כמטפלת לשבעה ילדים במשפחתו של ד'ר לבנברג אשר העסיקה גם עובדת משק בית. אחרי תקופת עבודה מסוימת בבית הד'ר הוא ציין "שמזמן הוא לא זכה לכזה שקט בבית". לצערי, לאחר זמן קצר נאמר לי על ידי הימלרייך שד'ר לבנברג מבוקש על ידי הגסטפו. שוב ארזתי את חפצי ונמצא לי מקום אצל משפחת עורך דין קתולי כמטפלת לאשתו חולת הדיפטריה. לא עבר זמן רב נדבקתי ממנה ולא ניתן היה לאשפזני בגלל זהותי הבדויה. למזלי, בעזרת רופא שהגיע הביתה החלמתי לאחר שבועיים.

המשפחה האחרונה שעבדתי אצלה עד סוף המלחמה היתה משפחת רופאים בשם ואן-ביק וגם שם זכיתי לביקורי פתע של הגיסטפו. ב- 5 למאי 1945 הסתיימה המלחמה וזכיתי להיות חופשיה ללכת לאן שאני רוצה.

פצעי המלחמה

אם חשבתי שסבלי עם תום המלחמה הסתיים אזי התבדיתי. כבלי המלחמה לא הרפו מאתנו, נאלצנו להתמודד עם כאבים חדשים. פניתי ב-7 למאי למטה "הצלב האדום" באמסטרדם כדי להציע את עזרתי כאחות. פליטי מחנות הריכוז חזרו לעיר מורעבים, במצב גופני ונפשי איום. נחלצתי מיד לטפל באנשים מתוך הבנה שיכולתי להיות בדיוק באותו מצב שלהם, אך גורלי ייעד אותי לעבור את המלחמה כדי לעזור להם.

לגבי משפחתי, מצאתי את אבי נשוי שוב בבית האיכרים בו עבר את המלחמה. אחותי הבכורה אֶמה, בעלה ובתה הקטנה טרודי נרצחו במחנה ריכוז בגרוני נגן. אחותי מטילדה נרצחה בבירקנאו ורגשות אשמה ממלאים אותי בחשבי על כך, שבזמן המלחמה שמעתי שנעצרה ורציתי להגניב אותה החוצה מבית המעצר במדי אחות, אבל לא הצלחתי לבצע את הרעיון. אחי היחיד מיינהרט הצליח לברוח לאנגליה דרך איטליה ולשרת שם בצבא לשחרור הולנד.

בית החולים היהודי נפתח שוב והנהלתו ביקשה להעבירני מ"הצלב האדום" בחזרה אליהם. שמחתי לטפל שוב ביהודים שחזרו אלינו. שמחה ועצב התערבבו זה בזה. באותה תקופה נתבקשתי על ידי מכרה לטפל חודש ימים באחותה בביתה בשוויץ בעיר בזל. אז עוד לא ידעתי עד כמה גורלית תהיה הסכמתי. בצד ההשגחה הטיפולית באותה אישה נעניתי גם לבקשת הנהלת בית אבות יהודי שם, לקבל משרת אחות ראשית. אחותי ברטה עם בעלה, כמו חברים אחרים עלו לישראל. אחותי ובעלה התיישבו בכפר קטן והזמינו אותי להצטרף ולעלות ארצה.

ארזתי בליפט את כל הציוד שהיה לי: ריהוט, כלים, מצעים וכל תכולת הבית ושלחתי באניה לארץ תמורת 800 גולדן. הצטרפתי לקבוצת יהודים שעשתה עלייה דרך פריז ומרסיי נתבקשנו לחכות לאניה שתגיע. נתמלאנו אושר כאשר דרכנו על אדמת הארץ המובטחת. למחרת הגעתנו נסעתי לאחותי באוטובוס, אבל רציתי לעבוד במקצוע. ללא קושי התקבלתי לעבודה במחלקת היולדות בבית חולים תל-אביבי. זמן קצר לאחר מכן, קיבלתי הצעה לעבור לעבוד במחלקת יולדות בבית חולים על הכרמל בחיפה. בינתיים קיבלתי צו גיוס לצבא, אבל כנראה הגורל חיכה לי בשוויץ. הגורל היה בדמותו של האיש לו נישאתי ב- 1950, אחרי ששלח לשלטונות הצבא את בקשתו לשחרר אותי מהגיוס למטרת נישואין. נולדו לנו שני בנים בבית החולים היהודי באמסטרדם וכך קיבלו גם הם אזרחות הולנדית. הולנד היא המולדת הבלתי נשכחת שלי. עד היום אני חשה קשורה למשפחות האמיצות שהסתירו אותי ואת אחיותי מן המוות הבטוח. אלוהים לא ישכח את מעשיהם.

תגובה אחת ב“סיפורה של האחות מהולנד/ תורגם ותומצת ע"י נעמי לימור

  1. סיפור מרגש
    אימי רעיה ון אסו (וול) או רנה ון אסו עברה מסלול דומה מאוד לימודי אחות עבודה בבית החולים היהודי באמסטרדם , טיפול ביתומים בבית היתומים היהודי בהאג , מחנה ריכוז בדרום הולד וגם בצפון הולד , בריחה
    המשך הישרדות בתעודה מזויפת בשם רנה ון אסן ותחפושת של אחות צלב אדום , עזרה ואספקת אוכל ליהודים המסתתרים כשהיא בזהות מזויפת
    שנת 46 עליה לישראל
    סיפורה נמצא ביו יו טיוב
    כל זאת בקצה המזלג ..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *