רחל בילסקי – כהן

רחל: נולדתי בגרמניה בעיר מינכן ב-23 ליולי 1931 להורי עליזה יוהנה לבית לחמן ופרידריך שלמה בילסקי, אחות לבֶּרְט, המבוגר ממני בשש שנים.. בתעודת הלידה נרשמתי כלוֹטֶה רחל בילסקי (  אמי קראה לי תמיד 'לוטֶה קִינְד' – גם בארץ. אבי היה קורא לי לרוב 'רָ-חֵל' במלעיל, ורק לעיתים 'לוטה')..

אני חוקרת ומבקרת מחול ומרצה על מחול בארגונים ובמוסדות שונים. במשך 10 שנים, הייתי יועצת המחול של פסטיבל ישראל. אני נשואה כמעט 50 שנה לדני כהן. דני הוא פרופסור במכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית ומתמחה באקולוגיה, אבולוציה ובמודלים מתמטיים בביולוגיה. הוא אמנם יצא לגִמְלָאוֹת לפני שנים אחדות, אך ממשיך ללמד ולחקור. על עיסוקיי המקצועיים אספר בהמשך.

לדני ולי שלושה בנים: הבכור, גיל הוא פיסיקאי העובד באוניברסיטה העברית בירושלים וגם בחברה פרטית בקיסריה. יש לו בן אחד המשרת כיום בצה"ל. השני הוא אמיר, נשוי לאילה גרינברג ולהם שתי בנות, עינב ועלמה. אמיר הוא עורך דין ושותף במשרד עורכי דין בירושלים. העובדה שהם מתגוררים לא רחוק מאתנו, במעלה הרחוב, מאפשרת לנו לשמש לא אחת כשמרטפים וכמטפלים לנכדות.הצעיר הוא רון-שפאץ,  הנשוי  לליזה פלחן, ולהם שלוש בנות – עומר, הדר ואביגיל. הם מתגוררים בפרדס חנה. רון-שפאץ הוא מוסיקאי שמתמחה בנגינה בבנסורי, חליל הבמבוק ההודי ובמוסיקה הודית קלאסית. הוא תלמידו של הארי פראסאד צ'וראסיה, גדול נגני החליל ההודי.  מידי שנה או שנתיים נוסע שפאץ לבומביי כדי לבקר את צ'וראסיה ולהשתלם אצלו. לשפאץ יש שני הרכבים מוסיקליים שעימם הוא מופיע ברחבי הארץ. הוא מרצה באקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים ויש לו גם תלמידים לנגינה בחליל.  בנוסף לכל אלה הוא גם שף מדופלם ומצטיין בבישול ובעריכת אירועים וסדנאות בישול.

רפי: כיצד דבק בילד עברי הכינוי "שפאץ", שהוא, בעצם, "אנקור" בגרמנית?

רחל: באחת מחופשותינו שכרנו "צימר" באוסטריה. האיכר בעל ה'צימר'  היה שיכור כרוני שהיה פיכח רק בשעות הבוקר. רון היה משכים קום וגם ללא מילים התיידד עם בעל הבית, והיה משחק איתו בחצר. בעל הבית  הוא שכינהו בשם "שפאצרל"= אנקור קטן. כששבנו ארצה הוא סיפר על כך לחבריו בכיתה וכנראה שהכינוי מצא חן בעיניהם. מאז קוראים לו "שפאץ".

רפי: סיפור משעשע. עכשיו, ברשותך, נחזור לסיפור שלך.

רחל: אבי (Vati), דר' פרידריך שלמה בילסקי (פוזן,פרוסיה 1894- חיפה 1976) ואימי(Mutti), דר' עליזה יוהנה בילסקי (וולדנברג, צפון גרמניה 1895- ירושלים 1989) היו רופאים. אבי החל את לימודי הרפואה במינכן והמשיך בברלין, אך נאלץ להפסיקם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב- 1914 הוא התנדב לצבא הגרמני ואף שלא השלים עדיין את לימודיו, שרת במלחמה כרופא. ככל הנראה התנסה בחוויות לא קלות שכן הוא נשא עימו זכרונות קשים ביותר מן המלחמה ההיא. אחרי המלחמה עבר למינכן כדי להשלים את לימודיו. שם הכיר את אימי ובמרוצת הזמן הם נישאו. אמא עבדה תקופת מה בבית חולים לילדים במינכן, ולאבא שהיה רופא כללי ומיילד ((Geburtshilfer במשרה מלאה, היתה קליניקה גדולה ברחוב מכובד, מול הבאוואריה ויזה (Bavaria Wiese), המקום בו מתקיימות חגיגות הבירה המסורתיות של  אוקטובר (Oktoberfest). אף שעיקר זכרונותי מעבודתו של אבא כרופא הם מן הארץ, אני יודעת כי הפציינטים הרבים שהיו לו במינכן, כ 40 פציינטים ביום,  – יהודים וגויים כאחד, היו נאמנים לו מאד. עד 'ליל' הבדולח' לא היתה לעליית הנאצים השפעה של ממש על חיינו במינכן. גם חברי המפלגה הנאצית היו פציינטים של אבי. הוא נהג לומר: "אני מטפל בבני אדם ועוזר להם ללא קשר להשקפותיהם הפוליטיות, שאינן מענייני". כמו כן אמר: " כיהודי לא נפגעתי מן הנאציזם, נפגעתי כגרמני" . הוא לא היה היהודי הגרמני היחיד שאמר זאת.

רק בסוף שנת 1938 נלקח מן הרופאים היהודיים רשיון העיסוק ברפואה. בסוף 1938 גם פשטה שמועה על מה שעתיד להתרחש באירוע שיכונה לימים 'ליל הבדולח'.  פציינטים של אבי הזהירו אותו וייעצו לו לעזוב את מינכן עד יעבור זעם. ואכן, משפחתנו עברה לזמן מה לבית הקיץ שלנו ב-Assenhausen   שליד אגם שטרנברג וכך לא נפגענו ב'ליל הבדולח'.

אבא היה רופא הבית של הרב ברוואלד, של משפחת פרנקל הידועה (שאחד מבניה, יונה, יהיה לימים, פרופסור באוניברסיטה העברית) ושל משפחות חשובות נוספות.

משפחתנו היתה אמידה. בביתנו שנחלק לשני אגפים – אגף המגורים והקליניקה, הועסקו דרך קבע מבשלת, מטפלת ועובדת נקיון. היה לנו גם בית בכפר, על חוף אגם שטרנברג שבדרום בוואריה. היה זה בית מרווח עם גן עצי פרי שבו היינו מבלים מעת לעת בסופי שבוע וגם בחופשת הקיץ. לאבא היו יחסים טובים עם הכפריים, שכני בית הקיץ. קשרים אלה חודשו אחרי המלחמה ואימי(Mutti) ואחי ברט היו מרבים לנסוע לשם.

חשוב לי לציין שאבי עליו השלום, היה אדם דומיננטי, ססגוני, מוכשר ויצירתי במיוחד. כך למשל, רכש ידע רב בכימיה ובפיזיקה, בלימוד עצמי. הוא צייר במיומנות רבה והיטיב לנגן אף שמעולם לא קיבל שיעור במוסיקה. כישוריו המיוחדים באו לכלל ביטוי גם בעבודתו. כך, למשל, החל כבר בגרמניה להשתמש בידע בכימיה כדי לבצע בדיקות שונות למטרות רפואיות (למשל, בדיקות שתן לאבחון הריון). הוא המציא משחה לטיפול בפצעים ובכיבים שנקראה פרוזורבה, שאותה נתן גם למטופלים בארץ. סגולות אלו של אבא, עזרו לנו מאד בתקופות לא קלות שעברו על המשפחה.

Vati היה יהודי דתי, ששמר מצוות בדרכו שלו. הוא לא נסע בשבת, אבל השבת החלה אצלו לא על פי השעון, אלא משעה שגמר את עיסוקיו בערב שבת.  הוא גם היה ציוני על פי דרכו שלו – לא ציוני מוצהר, אבל יהודי שארץ ישראל היתה חלק מתוכן יהדותו. עובדה זו וגם ערנותו למתרחש בגרמניה היו מן הגורמים לעלייתנו ארצה.

משפחתו של אבי הגיעה מפוֹזֶן (1)  – מקרב האוכלוסייה היהודית שהתחנכה על ברכי התרבות הגרמנית. סבי מצד אבי היה גבאי של בית הכנסת בפוזן. אחיו של אבא, תיאודור שכונה טֵדְל השתקע בעיר הָאלֶהHalle יחד עם סבתי אמיליה. (2)

אמי, Mutti באה ממשפחה אמידה מ-Woldenberg שבצפון גרמניה. היא התייתמה מאמה בנעוריה. אביה, סבי, שהיה סוחר, בא לימים לגור עמנו במינכן. משפחת אמי היתה מתבוללת והיא לא זכתה אף לשמץ של יהדות בחינוכה. אבל, משנישאה לאבי, הלכה בעקבותיו בכל מה שנוגע לחיי המשפחה ולחינוכנו.

אחי ברט היה קשור מאד לסבא  מצד אמא  Mutti, שלימד אותו לרכב על סוסים, תחביב שברט  התמיד בו עד לגיל מבוגר מאד. אני זוכרת את סבתא אמיליה, אם אבי. את אם אמי ואת אבי אבי לא זכיתי להכיר – שניהם נפטרו עוד בטרם ראיתי אור עולם. בגרמניה הספקתי ללכת לכתה א' וב' בבית-הספר.

רפי: התוכלי להוסיף פרטים על חיי משפחתכם בגרמניה – היחסים עם הסביבה, היהודית והלא-יהודית?

רחל: להורי היו חברים רבים. עד שלא התקדרו השמים מעלינו היו להם חיי חברה תוססים: הם הרבו לטייל, הלכו לקונצרטים ולמסיבות… היינו נוסעים לסקי באלפים. היתה לנו מכונית, דבר שלא היה אז נחלת הרבים. חבריהם של הורי היו יהודים וגם לא יהודים. חברתה הטובה ביותר של Mutti (אמי) היתה אשתו של קורט מרטין, חוקר אמנות נודע שהיה האוצר הראשי של הפינקוטק (3) הישן במינכן. פרופסור מרטין היה פעיל מאד בהצלת יצירות של אמנים   יהודיים  שהוגדרו על ידי המשטר הנאצי כ"אמנות מנוונת" (Entartete Kunst).(4) בתקופת הרייך השלישי התרחק מן השלטונות ולא היה חבר במפלגה הנאצית. כששבו הורי לבקר בגרמניה אחרי המלחמה, נהגו לפגוש דרך קבע את בני הזוג מרטין. אני עצמי לא רציתי בתחילה לדרוך עוד על אדמת גרמניה ועבר זמן רב עד ששבתי לשם. על כך יסופר בהמשך.

לאחר עליית הנאצים לשלטון הספיק Vati לבקר פעמיים בארץ ישראל- פלסטינה. ב-1934 הוא קנה חלקת אדמה ושתי פרות  במושבה יקנעם, כי היתה לו מחשבה אידאליסטית להפוך לחקלאי. לדאבון הלב מתו הפרות במחלת 'הפה והטלפיים' ורעיון החקלאות נגוז. אז קנה Vati מגרש באחוזה על הכרמל. באותם ימים, זה היה ב'קצה העולם'. כולם אמרו לו "דר' בילסקי אתה משוגע, אתה שם את כספך על קרן הצבי". אבל גם ראייה חזונית זאת הוכיחה את עצמה לימים כנכונה ומועילה מאד, שכן רכישה זו סייעה רבות למשפחתנו.

למשפחתנו היו סרטיפיקטים (5) שאבא  Vati רכש בכספו, אבל הוא עיכב את עלייתנו כיוון שהיה קשור לאמו שלא יכלה לקבל סרטיפיקט.  אחרי "ליל הבדולח" הבין אבא Vati שאין לנו עוד מה לעשות בגרמניה. יצאנו מגרמניה והפלגנו מטרייסט. לא זכור לי הרבה מהפלגה זו, אני זוכרת שלפני ההפלגה העמיסו על האניה פרות באמצעות מנוף. הגענו ארצה בפברואר 1939. סבתא אמיליה נשארה בהאלה. היא נלקחה לטרזיינשטאט ומתה שם. יש לנו גלויה שהיא הספיקה לשלוח מטרזיינשטאט. אבא לא סלח לעצמו מעולם על מה שקרה לאמו.

רפי: מה קרה לאחיו של אבא, שהתגורר ליד הסבתא בהאלה?

רחל: האח טֵדְל, שגם הוא היה רופא עזב את גרמניה עוד לפנינו. הוא שהה כחצי שנה בארץ והיגר לארצות הברית. הוא התיישב בעיירה קטנה במאסצ'וסטס ושם המשיך לעסוק ברפואה.  בתו של דודי טֵדְל, בניגוד לאביה, עלתה לארץ ממניעים ציוניים. כאן הכירה את יעקב הירש ונישאה לו.

רפי: יעקב הירש הפעיל בארגון ה"יקים" בירושלים?

רחל: כן. יעקב גם היה נשיא הארגון לפני ראובן מרחב. כאמור, הגענו ארצה בפברואר 1939. אבא ידע שבארץ מצויים רופאים "ייקים" רבים וכיוון שחשש
לפרנסתנו, חשב על מקורות הכנסה נוספים. לקראת עלייתנו, הוא קנה בגרמניה מכונות להפקת  שמן אֵתֵרִי  מקליפות  של תפוזים,  בהנחה   שבשעת הדחק, ניתן יהיה  להתפרנס  מהפקתו וממכירתו של השמן. הוא גם חשב שיוכל להעזר לפרנסתו ב'משחת הפלאים  פרוזורבה' אותה המציא ורקח בעצמו.

עם הגיענו ארצה שהינו במשך שבוע אצל הדוד טדל  ומשפחתו ש באותה עת עדיין התגוררו ברחוב ריינס, בתל-אביב. לאחר מכן שכרו הורי דירה ברמת גן. התחלתי ללמוד בבית-ספר יסודי בעיר. בבית-הספר נפתחה אז כתה מקובצת לילדים עולים שלא ידעו עברית כלל. היה  זה מעין אולפן לעברית, זמן רב לפני ש'המציאו' את האולפנים.

אני זוכרת שבכתה זו היו אז ילדים רבים שהגיעו מאיטליה. עד לסוף שנת הלימודים כמעט שלא לימדו אותנו דבר מלבד עברית. אני השלמתי אז את לימודי בכתה ב' ועליתי לכתה ג' רגילה. ככל שזכור לי, נקלטתי מהר מאד. תוך זמן לא רב הצטרפתי ל"מכבי הצעיר" ולאחר מכן לתנועת הצופים שהפכה לגורם חשוב בחיי.

Vati קבל רשיון לעיסוק ברפואה בארץ. היתה לו קליניקה בבית והוא היה לאחד מן הרופאים הראשונים – אולי הראשון בכלל, של קופת חולים "מכבי". הוא היה מקבל חולים בבית והמשיך בניסויים הביולוגיים-רפואיים ובייצור הפרוזורבה שאותה ניסה להפיץ.

באותה עת ידענו מחסור. יש לזכור שבתקןפת מלחמת העולם השנייה שררו בארץ תנאים של מצוקה. במשפחתנו הורגש המחסור ביתר שאת בשל היותנו 'עולים חדשים'. Mutti נהגה בחסכנות מופתית. כל שמלה שהתיישנה הפכה לחולצה ואחר כך, לסינור. תופרת היתה מגיעה אלינו כדי להתאים את בגדינו מאחד לשני.

אבא מכר את מכונית ה"אופל" שהביא עימו כיוון שהיינו זקוקים לכסף. ואולם, את המכונות להפקת שמן אתרי שמר כיוון שהיה בטוח שיוכל להפיק מהן תועלת. הוא הניח שהבריטים יהיו זקוקים הן לשמן האתרי, הן לתרכיזי ההדרים שיוכל להפיק בעזרת המכונות שהביא. הוא ניהל משא ומתן להקמת שותפות עם איכרים בכפר ויתקין, כדי שיוכל להתחיל בהפקת השמן והתרכיזים. אולם עד מהרה החל להתלונן על קטנוניותם של שותפיו האיכרים ועל היותם נעדרי חזון. הוא החל לחפש שותף אחר וכעבור זמן לא רב מצא אותו בקיבוץ השומר הצעיר 'גן שמואל'. אף שהיה, כאמור, אדם דתי, מצא (להפתעתו) שפה משותפת עם הסוציאליסטים האדוקים, אנשי הקיבוץ. תרומתו לקיבוץ התבטאה בהבאת המכונות, בהקמת בית-החרושת לשמנים אתריים ולמיצים. אנשי גן שמואל אפשרו ל- Vati  להעמיד את הליפט שלו בפרדס והוא נהג להתגורר בו 3 ימים בכל שבוע. מים היה לוקח מן הברז בחצר. הוא לא ראה בכך פחיתות כבוד. בחופשים הייתי מגיעה  לגן שמואל וגרה איתו בליפט. אני זוכרת שתעלת ההשקייה של הפרדס, עברה ממש ליד הליפט. היינו אוכלים בחדר האוכל של הקיבוץ ושוחים בבריכה.

ל-Vati  היו קשרים עסקיים טובים עם חברי הקיבוץ, ובעת הצורך הוא שימש גם כרופאם. כשהתרחב המפעל במרוצת הזמן, הפךVati  למנהל המעבדה.  הוא היה מקיים דיונים אידיאולוגיים ארוכים עם אנשי גן שמואל, ולמרות השוני בהשקפות העולם, בינו לבינם, הוא העריך והוקיר את העקביות והאידיאליזם שלהם.  Vati(אבי) היה מיודד עם חבר המשק, הצייר יוחנן סימון. לאחר שנים אחדות בגן שמואל  מכר  Vati את המכונות שהביא עמו לאנשי גן שמואל ובכך הסתיימו קשריו עם בית-החרושת ועם הקיבוץ. אך גם שנים רבות לאחר מכן התמיד לציין לטובה את הגינותם ויושרם של חברי הקיבוץ.

כשהלכתי לבית-הספר ברמת-גן, החלו קשרי עם עולם המחול. היתה לנו מורה לאנגלית בשם סגולה בן-יוסף (6) שרקדה בלהקתה של גרטרוד קראוס. היא הפיקה עמנו את "חלום ליל קיץ" ואני זכיתי להיות הפייה העשרים ושבע בהצגה. אירוע זה הביא את הורי לרשום אותי ללימודים אצל גרטרוד קראוס. מידי יום, הייתי נוסעת ללמוד בגמנסיה בלפור בתל-אביב. פעמיים בשבוע אחר הצהריים הייתי נוסעת לסטודיו של גרטרוד קראוס ברחוב פרוג.

Vati היה מנגן בפסנתר ומאלתר באופן חופשי.  Mutti  היתה מנגנת בעזרת תווים. גם אני למדתי לנגן בפסנתר אצל הגברת מרגוליס ששיטת ההוראה שלה היתה נוקשה ומשעממת, כך שהצליחה להוציא ממני את החשק לנגן. לימים, כשהייתי נותנת שיעורי מחול, לא הייתי מסוגלת לבצע על הפסנתר שום אימפרוביזציה ולו הפשוטה ביותר, (על הפסנתר) ועד עצם היום הזה אני מתוסכלת בשל כך. אחי ברט נשלח ללמוד נגינה בחליל והגיע לרמה מקצועית ממש. הוא נהג לנגן עם מנחם פרסלר (7), והמשיך לנגן גם  באמריקה. כיום אני תוהה מניין היה להורי הכסף כדי לשלוח אותי לשיעורי הפסנתר והמחול.

לקראת סוף תקופת שהותנו ברמת גן הגיעה שעתו של המגרש שרכש Vati (אבא) בכרמל. בתעוזה האופיינית לו, מכר אבא את מחציתו של המגרש לאדון פריצוביץ' ובכסף שקיבל בנה בית על המחצית השנייה. ב-1946, עברנו לגור בבית שבנה אבא בחיפה.  אני עברתי ללמוד בבית-הספר הריאלי.

רפי: ספרי מעט על חוויותיך בבית-הספר, על חברים וחברות שהיו לך.

רחל: 'בית-הספר הריאלי' אופיין אז במשמעת קפדנית במיוחד. כללית, ניתן היה לתאר אותי בימים ההם כילדה טובה וממושמעת. הייתי תלמידה חרוצה והשקעתי הרבה מרץ ומחשבה בפעילותי בצופים. אבל, בנושא אחד מרדתי בבית-הספר- את התלבושת האחידה שהזכירה כותונת לילה, לא הייתי מוכנה ללבוש. נשארתי בחצאית הפעמון (קלוש) שלי, שנתפרה על ידי תופרת הבית שלנו.

עד מהרה הצטרפתי לצופים. הייתי צופה מסורה והתנועה היתה לי לבית שני. מהר מאד נעשיתי ראש קבוצה, ראש שבט וגם חברה בהנהגת הגדוד.

בבית-הספר היו לי שלוש חברות קרובות שאליהן הייתי קשורה מאד. קשרי הידידות עם שתים מהן, נמשכים עד עצם היום הזה. חברה אחת היא דר' זינה רגב, שנקראה אז זינה הרמן. היא היתה בת טיפוחיו של דר' בירם, מנהל הריאלי. זינה שמרה על קשר עם בית-הספר גם לאחר שסיימה את לימודיה וכשעמדה להתחתן באה עם בחיר לבה, מנחם (8)  , לבית-הספר, כדי להציגו בפני המנהל.  דר' בירם שאל את מנחם היכן למד. מנחם סיפר שלמד בגמנסיה הרצליה ואז, תוך כדי שהוא מניע בידו במעין תנועת השלמה מאונס, אמר דר' בירם "…אין דבר… ". זינה הצטיינה בציור ובחריזה, שבאמצעותה שעשעה בקביעות את הכיתה. חברה נוספת, שהיתה ועודנה כאחות לי, היא גבריאלה ויליאמס (לבית אוארבך). גבריאלה, ילידת ברלין שעלתה ארצה מארגנטינה (אליה עקרו הוריה אחרי עליית היטלר לשלטון) היא אשה מוכשרת ורבת פעלים שהיתה במשך שנים רבות מזכירתו של פרופ' יהודה אלקנה במכון "ון ליר" ובאוניברסיטת תל-אביב. חברה נוספת, שהשלימה את הרביעיה שלנו היתה עדנה כץ.

הייתי מעמודי התווך בשבט הכרמל של הצופים באחוזה. הייתי מדריכה מסורה וגם מרכזת שכבה. ה'צופים' היו לי למקור הענין העיקרי ורק אחריהם הגיע תורו של בית הספר.אני זוכרת את הצריף של שבט 'הכרמל' שהיה בחצר בית-הספר הריאלי ושבו התרכזו כל הפעילויות. ארגנתי שם מופעי מחול. בכתה י"א עברנו לבניין בית-הספר הריאלי בהדר הכרמל.

לאחר שסיים את קשריו העסקיים עם גן שמואל, ישב אבא בבית וחיכה לפציינטים. הוא המשיך בניסוייו ובביתנו היו תמיד עכברים לבנים וצפרדעים ששימשו אותו בניסויים. לא אחת היו בורחים מן הכלובים ואנו היינו זוחלים כדי לחפשם מתחת למיטות.

כפי שכבר ציינתי היה אבא דיאגנוסטיקן מעולה. אני זוכרת שפעם הגיע אליו יהודי ממוצא מזרחי שסבל מכאבי בטן חריפים. אבא אבחן מיד אולקוס ומצא דרך לרפא את החולה ולגאול אותו מכאביו, בעיקר באמצעות דיאטה מתאימה. לימים, הגיעו כל בני משפחתו המורחבת (החמולה) של אותו אדם להתרפא אצל אבא.  הם היו באים מיפו לחיפה כדי שדר' בילסקי יטפל בהם. אני זוכרת שהיו ממלאים את חדר הקבלה הקטן שלנו בריחות של חִילְבֶּה שאמי התקשתה לשאת. הגיעו אלינו חולים מקופות החולים אבל כיוון שאבא נהג לגבות שכר נמוך מחולים דלי יכולת, לא היה די בכך כדי לספק לנו פרנסה. אבא חיפש מקורות הכנסה נוספים. אחד מאלה היה מה שכונה "החלמה רפואית". פינינו אחד משלושת החדרים בביתנו והפכנו אותו לפנסיון למחלימים שאבא טיפל בהם. Mutti שהיתה בגרמניה גבירה עם משרתים שדאגו לבצע כל  עבודה בביתה, נאלצה לבשל למחלימים, להגיש להם ולשרתם. לא קל היה לה בכך. אני זוכרת שהשינוי הקיצוני בסטטוס העיב מאד על חייה באותה  עת  (מובן שמודעותי לעניין זה התעוררה רק מאוחר יותר).   Mutti  לא למדה עברית וכל מכריה היו דוברי גרמנית. זה היה גורלם של "יקים" רבים מאד, שיצרו מעין חוג תרבותי סגור.  Vati דיבר עברית "מִשֶּלוֹ" והפליא להסתדר עם כל החולים. אני עצמי הרביתי לקרוא בגרמנית –  קראתי את יצירותיהם של טובי הקלסיקאים בתרגום לגרמנית.

להורי היו קרובים שגרו ברמת-גן ובקרית אונו. גם בני משפחתם של המוסיקאים אלדד נוימרק (9) ז"ל ועדה ברודסקי (10) ובני משפחת נלקן היו קרובים שלנו.

בתום לימודי בבית-הספר הריאלי הצטרפתי לגרעין הנח"ל הראשון של תנועת הצופים, הגרעין שהקים את קיבוץ תל קציר. הגרעין שלנו נודע בכינוי "ההכשרה של הבנים שגוייסו טרם זמנם" וזאת כיוון שבכיתה י"ב בה למדתי היו בנות בלבד. הבנים גויסו לנח"ל. הם למדו אחר כך במעין תכנית לימודים מקוצרת  ואנו, הבנות נשלחנו לקיבוץ. מייסדי תל-קציר היו שני גרעיני הכשרה של הצופים – אחד ירושלמי-חיפאי והשני תל-אביבי. עלינו להתיישבות על הגבעה שהיתה מתחת לעמדות הסוריות בתל אל קַסְר ובנינו שם קיבוץ. עד היום אני מתקשה להבין איך הפקידו המוסדות המיישבים תקציבים משמעותיים ואמצעים נוספים להקמת קיבוץ בידי קבוצה של פרחחים עירוניים צעירים וחסרי כל הכשרה, שחלק מהם גם לא התייחסו ברצינות רבה מידי לכלים החקלאיים. עם זאת, מן הראוי לזכור כי בסך הכל היתה זו חבורה של בני טובים מן העיר שלא ידעו בדיוק מה מצפה להם בצריפים הפשוטים שבהם התגוררנו בקיבוץ, ולא היה להם מושג או ניסיון בחקלאות ובניהול משק. תהייה זו השתמרה אצלי אף שבפועל יצאנו למחנה הכשרה בחופש הגדול, בין כתה י"א לכיתה י"ב. במחנה זה, ברמת דוד, פגשתי לראשונה את דני שיהיה כעבור שנים לבן זוגי לחיים. (דני נולד ב"קבוצת השרון", ברמת דוד. לימים, בעת הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית עזבו אנשי  "קבוצת השרון" ובהם  הוריו של דני, את רמת דוד  והקימו יחד עם  המפא"יניקים של גבת את קיבוץ יפעת).

כמקובל באותם ימים, אף במחנה ההכשרה שלנו פרחו רומאנים בין בנות הגרעין ובין בני הקיבוץ. ביני ובין דני עדיין לא התפתח רומאן, אבל כבר מאז, נשמר בינינו קשר של ידידות. אני זוכרת שבאותם ימים של תקופת ה'צנע' לא היה המזון מצוי בשפע. דני היה רפתן מדופלם ויתרונם של הרפתנים היה בכך שתמיד היו ברשותם חלב וביצים. אנו, הבנות, היינו יושבות בלילה עם הרפתנים ואוכלות את החביתות שהכינו. שם, ברפת וליד המחבתות הכרנו זו את זה, אבל עברו 15 שנים עד שהתחתנו.

אני זוכרת את החתונה הראשונה בקיבוץ – חתונתה של חברתי חנה מילשטיין עם עולה מארגנטינה בשם מיכאל בונה. אבל, מה שהיה חשוב יותר הוא שחנה ואני היינו המנהלות והמורות באולפן הראשון ללימוד עברית, שהוקם במדינת ישראל. האולפן היה בקיבוץ ואני זוכרת שישבנו ולימדנו בו גם בתקופות של הפגזות סוריות. על האולפן אני יכולה לספר רבות, אבל בזכרוני עולה תמיד סיפור זניח אך משעשע. יום אחד הגיע אלינו לאולפן עולה מעיראק. הוא בא בחליפה מגוהצת ועם עניבה. שמו היה נעים וכשמו כן היה. קבלנו אותו לאולפן והוא למד בחריצות רבה. פעם, הודענו לתלמידים שביום שישי תתקיים מסיבת קבלת שבת ולכבודה הם  מתבקשים ללבוש את בגדיהם היפים.  נעים  הגיע למסיבה לבוש פיג'מה. כשניסינו להסביר לו, בעודנו כובשים את צחוקנו, שלמסיבה לא באים בפיג'מה, אמר לנו נעים שזהו הבגד הטוב ביותר שיש לו.

בעת שהייתי חברת קיבוץ 'תל קציר' (שעל מייסדיו נמניתי, כאמור לעיל) עבדתי 'עבודת חוץ' בקבוצת דגניה א'. שיבצו אותי להיות עוזרת למטפלת ברטה שקלטה במשק קבוצה של נערים ונערות בני 13-14 לערך, ששרדו את מלחמת העולם השנייה ואת הצורר הנאצי, ובאו ארצה במסגרת 'עליית הנוער', היישר מן המחנות.

היה לי אמנם ניסיון של מדריכה בצופים, אך כלל לא הוכשרתי לטפל בנוער שעבר טראומות נוראות כפי שעברו בני הקבוצה. מה שגרם לי לקבל עלי תפקיד זה היה כנראה צירוף של אידיאליזם ותמימות של נערה צעירה  שלא הבינה את גודל המשימה.

לאחרונה – לפני חדשים אחדים, פניתי ל'מדור לחיפוש קרובים' של ירון אנוש ברדיו וביקשתי לפרסם בתכנית זו שאני מחפשת אנשים שהיו בקבוצה של ברטה ב'עליית הנוער' בדגניה א', בשנים 1951-2. למרבית הפליאה ולשמחתי פנו אלי שניים. אחד מהם חי בארץ ואילו השני הוא רופא מצליח בארצות הברית. שוחחתי עם הראשון והתכתבתי עם השני.

בדגניה היתה לי הזכות לשהות במחיצתם של חיותה בוסל ויוסף ברץ, מדור המייסדים הכמעט מיתולוגי. חברתי גבריאלה עבדה באפיקים וכך נזדמן גם לי להגיע לקיבוץ זה שהיה אז השלישי בגדלו בארץ. ההשוואה בין אפיקים העשירה ובין קבוצת דגניה הקטנה והצנועה  סקרנה וריתקה אותי.
בתל קציר נמשכה הפעילות הריקודית שלי. מן הקיבוץ נשלחתי לקורס שירה ומחול שהתקיים במחנה 80, ליד פרדס חנה. לחגיגה לציון יום העליה על הקרקע של המשק הכנתי מסכת ריקוד ועד היום מהתלים בי חברי משק בעבר, הפוגשים אותי ומזכירים לי כי לימדתי אותם לרקוד "אל גינת אגוז". כנראה שבזכות פעילותי יצא שמי לתהילה בעמק הירדן וכך הוזמנתי על ידי קיבוץ מסדה לארגן עבורם 'רונדו' של טרקטורים. אז עדיין לא היו טלפונים סלולריים ואני כוונתי את מחול הטרקטורים ברחבת הקיבוץ באמצעות מגפון. כאות הוקרה קבלתי מהדורה של כל כתבי ביאליק, המצויה עד היום על המדף בספרייתנו.  בצעתי באותה תקופה 'הפקות' כוריאוגרפיות במקומות שונים – בקבוצת השרון, בתל קציר ועוד. אני נזכרת כעת שההפקה הכוריאוגרפית הראשונה שלי היתה בשבט "הכרמל" של צופי חיפה. העמדתי שם את "ריקוד בנות יהודה המכבי", לכבוד חנוכה.

לתל קציר הגיעה לימים השלמה של קבוצת "שיבולת" – גרעין של נערים שעלו מסוריה. כיום לא נותר בתל קציר ולו אחד מחבורת המייסדים. הייתי בתל קציר כשלוש שנים עד שגמלה בלבי ההחלטה לעזוב, בין היתר כיוון שהמצב הכלכלי ובעיקר המצב החברתי בקיבוץ היו בכי רע. רציתי ללמוד והבנתי שהמשך השהייה בתל קציר לא יסייע לי לממש שאיפה זו. לא הייתי הראשונה לעזוב וגם לא האחרונה – גם חברתי גבריאלה עזבה את הקיבוץ זמן קצר לאחר עזיבתי. החבר שלי מדגניה א', שעימו הייתי קשורה באותה עת, הסיע אותי עם מטלטלי בלב כבד לחיפה ושם נפרדנו זו מזה.

לאורך כל תקופת שהותי בתל קציר היה לי קשר עם דני כהן שהיה ברמת דוד ואחר כך ביפעת. כשהשתחרר דני רצה המשק לשלוח אותו ללימודים. דני רצה ללמוד אך לא היה מוכן לוותר על עצמאותו ולהשאר מחוייב לקיבוץ. לפיכך, נסע ללמוד על חשבונו.

בשובי לחיפה התגוררתי בבית הורי. באותם ימים הם עדיין קיבלו "מחלימים" בבית ואני התגוררתי בחדר על הגג. הלכתי אז לסמינר של בית-הספר הריאלי (שהפך לימים לסמינר "גורדון"). המנהל הפדגוגי היה עמנואל יפה ז"ל. הוא היה חביב מאד כלפי התלמידים ונהג להגיע לסמינר עם אקורדיון קטן שבו ניגן להם. בין המורים בסמינר היו אז אחדים מענקי הרוח של התקופה – הפילוסוף יוסף שכטר וחוקר המקרא הנודע יחזקאל קויפמן. אני זוכרת אותם צועדים הלוך ושוב בחצר או במסדרונות ומשוחחים על עניינים שברומו של עולם, עניינים שהיו "חולפים מעל לראשינו". לשיעורים לא התייחסנו ברצינות הראוייה. היינו סורגות ולעיתים גם מפריעות. אני זוכרת שפעם אמר פרופסור קויפמן לאחת התלמידות: "את כל חכמתך את סורגת לתוך הפוזמק…". תכנית הלימודים בסמינר שלנו היתה מרוכזת ומקוצרת – בשנה אחת סיימנו תכנית של שנתיים וקבלנו הסמכה להוראה.

להלן, כמה מילות סיכום בענין התערות משפחתי בארץ:

אבי, Vati התאקלם בארץ מהר והיטב, על אף קשיים מקצועיים וקשיי פרנסה. זאת משני טעמים. ראשית, כיוון שהיה יצירתי ובעל תושיה, ושנית, דתיותו קישרה אותו לארץ ישראל.

לאמי, Mutti, היתה העקירה מגרמניה קשה. היקלטותה, מסיבות שכבר דיברתי עליהן, היתה חלקית. מבחינה תרבותית ממש לא נקלטה. היא לא למדה עברית ולא הצליחה להזדהות עם הארץ ועם תרבותה. די מהר אחרי המלחמה חזרה לבקר בגרמניה ושהתה שם תקופות ארוכות, אף שהמשיכה לחיות בישראל. היא התגוררה בבית בחיפה, ואחרי פטירתו של Vati עקרה לירושלים וגרה בדירה ממול לדירתנו. לימים עברה  ל'בית מוזס'. שבו התגוררה כעצמאית במשך כ-7-8 שנים. זו היתה תקופה מאושרת בערוב ימיה, כי ב'בית מוזס' שהינו מקום מצוין חזרה לחיות בחברה של "יקים" והרגישה בבית. בשנים האחרונות לחייה עברה למחלקה הסיעודית, שם טיפלו בה במסירות ושם גם נפטרה בשיבה טובה בגיל  95.

אחי ברט בילסקי ,  לא נקלט בארץ כלל ודי מהר –  כבר בשנת 1946 , היגר לאמריקה. אני , כנראה, עברתי את העקירה, ההגירה, הקליטה וההתאקלמות  בצורה טובה. אף פעם לא הרגשתי זרה. למדתי עברית מהר והיטב, היו לי חברים וחברות, הייתי פעילה חברתית, נקלטתי בתרבות המקומית – העברית. הזדהיתי  לגמרי עם האתוס הציוני בהשקפה ובמעשה.

אחרי הסמינר עברתי לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה. גם חברתי גבריאלה עשתה כן.  כשבאים ללמוד באוניברסיטה, צריך לגור במקום כלשהו. בדיוק בזמן הנכון נזכר אבא שיש לו קרובים בירושלים – הוא זכר את עדה נוימארק שאִמָּהּ היתה בת דודו מדרגה שניה.  הוא הציע שאברר אם עדה יודעת על חדר פנוי להשכרה. הלכתי לפגישה עם עדה. הם התגוררו בקטמון, בבית ערבי עם דיוואן גדול שממנו הסתעפו חדרים אחדים. עדה אמרה לי שבדיוק עתה התפנה אצלה חדר שהיה מושכר קודם. גבריאלה ואני שכרנו אותו מיד והתגוררנו בו שלוש שנים. כשאני חושבת על עדה כיום, אין לי הגדרה אחרת עבורה אלא לומר שהיא אשה גדולה. היו לנו יחסים מופלאים עם עדה ועם בעלה דוד ברודסקי ע"ה, שהיה מלוחמי ומניצולי גטו ורשה. אחרי המלחמה 'התגלגל' ארצה בדרכים נפתלות ממזרח אירופה וסופו שנחת במחנות המעצר למעפילים, בקפריסין. עדה עשתה בקפריסין כשליחת מוסדות הישוב. היא לימדה עברית במחנות ושם הכירה את דוד. כשספרה לאמה שהיא רוצה להתחתן עם דוד שאלה האם "…was musiziert er?..". השידוך בין עדה ודוד אכן היה מוזר – היא היתה בעלת השכלה כללית ומוסיקלית רחבה ומטען תרבותי מערבי עשיר; דוד היה איש אינטליגנטי שרכש השכלה בלימוד עצמי מזדמן. הוא בא מעולם שונה לחלוטין מזה של עדה. דוד היה בעל אישיות נפלאה, כריזמטי ומקסים. הם היו זוג נהדר. דוד היה הסטוריון. הוא כיהן כמנהל המכון למדריכי חוץ לארץ ועסק בענייני הנוער והחלוץ, בסוכנות. באותו זמן לָמַדְתִּי אנגלית וחינוך באוניברסיטה ודוד הציע לי לעבוד כמורה במכון למדריכי חוץ לארץ. לִמַּדְתִּי שם עברית, גיאוגרפיה, הסטוריה של ארץ ישראל וציונות. הייתי גם "ראש חבורה" (11) של דוברי אנגלית. לִמַּדְתִּי אותם גם מחול הבעתי ('הבתי' בפיהם).

שנותיי בביתם של דוד ועדה היו שנים של ידידות מופלאה שלא נפסקה עד היום. דוד נפטר לפני שנים אבל כשאני נפגשת עם עדה היא עדיין מזכירה לי מידי פעם כיצד עזרתי לה לגדל את בנותיה. מבית ברודסקי עברתי להתגורר ב"בית המעלות" שבמרכז ירושלים. גבריאלה המשיכה לגור עמי. היו אלו שנים של חיים סטודנטיאליים עליזים. היו לי כמובן גם רומאנים שהעשירו את חיי ודני היה בא לבקר מפעם לפעם, אבל לא היינו אז בקשר קבוע של חברות.

יום אחד, בתקופת מבצע סיני (1956), הזמינו אותי ללמד בבית-הספר הריאלי. היה זה אתגר שקשה היה לסרב לו. נסעתי לחיפה וחזרתי לגור אצל הורי, על הגג. לימדתי בבית-הספר הריאלי שנה אחת והיא היתה מן הקשות שבשנות חיי. הייתי מחנכת של כתה ו' ולימדתי אנגלית בכתה ה'. תלמידי בית-הספר, ברובם בני עשירים מפונקים (שכבר אז הובאו לבית-הספר ברכב פרטי ולעיתים אף במונית) ירדו לחיי. שנאתי כל רגע בבית-הספר ובשובי הביתה היתה אמי צריכה לנחם אותי שוב ושוב כדי להקל על מצוקתי. בתום אותה שנה, הציעה לי הנהלת בית-הספר להמשיך שנה נוספת. להפתעת הכל, סרבתי. היה זה כבוד גדול להיות מוזמנת להמשיך שנה שנייה ואף אחד לא הבין כיצד יכולתי לסרב להצעה, אבל לי הספיקה שנה אחת.

בתום אותה שנה של סיוט מתמשך נסעתי לארצות הברית כדי ללמוד לתואר שני בריקוד ב-Columbia Teachers College, דבר שהתברר עד מהרה כטעות. גרתי קרוב לאחי ברט. הוא עזב את הארץ ב-1946 אחרי שלא הסתדר בלימודים ואף התרועע עם אנגלים, דבר שלא הוסיף לו אהדה. בארצות הברית התגלה כ- Self Made Man  –  הוא למד כלכלה, השיג תואר שני, התחתן עם בת למשפחת קרליבך והפך ליועץ כלכלי בעל מוניטין.

אני למדתי סמסטר אחד והלימודים אכזבו אותי מאד. בשל כך ובשל סיבות נוספות עברתי לאנגליה ונרשמתי ללימודים ב- Laban Art Of Movement Studio  ב-Surrey. רודולף לָבָּן (1879-1958 (Laban היה רקדן, כוריאוגרף ותיאורטיקן של מחול ותנועה, ממוצא הונגרי שפעל לפני מלחמת העולם השניה בגרמניה.  הוא ייסד את "שיטת מחול ההבעה" והיה –  יחד עם חבריו ותלמידיו קוּרְט יוֹס (Yooss),ליזה אולמן ((Ullmann ומרי ויגמן (Wigmann) מעמודי התווך של תנועת "מחול ההבעה" שצמחה מתוך האֶקְסְפּרֶסיוֹנִיזְם הגרמני. לָבָּן פעל בגרמניה בשנות ה-30 וארגן "מקהלות תנועה" ענקיות עם ארגוני פועלים ומוסדות שונים. האחיות יהודית ושושנה אורנשטיין, גרטרוד קראוס, תהילה רסלר  ועוד אחרות מחלוצות המחול המודרני בארץ היו כולן תלמידותיו של לבן. הן קיבלו ממנו השראה ולמדו ממנו את מסכתות התנועה שהפיקו לימים עבור טקסי החגים בקיבוצים שונים. לָבָּן עבד גם בתיאטרון, עסק בחקר התנועה האנושית ופיתח כתב תנועה יחד עם תלמידתו ליזה אולמן. לקראת האולימפיאדה של 1936 הזמינו אצלו הנאצים 'מקהלות תנועה' מבלי לגלות לו שאלו נועדו למופע תעמולה נאצי. לָבָּן חש מרומה ועזב את גרמניה ב-1937. (לסיפור זה יש גם גירסאות אחרות, אבל לא ארחיב כאן בנושא זה). הוא הגיע לאנגליה ו ייסד שם את אולפני התנועה שלו, בסארי (Surrey). לאולפנים אלה הגיעו תלמידים מארצות שונות, ביניהם הייתי גם אני. במרוצת הזמן הפך לָבָּן לדמות מיתולוגית בהיסטוריה של המחול המודרני והעובדה שלמדתי בסטודיו שלו תמיד זיכתה אותי ביחס של כבוד בקרב העוסקים במחול.  בדיעבד יכולה אני לומר כי תרומתו של לָבָּן לקריירה המקצועית שלי היתה גדולה מאד –  שנים רבות לִמַּדְתִּי מחול יצירה בשיטה שלמדתי בבית-מדרשו.

מתקופת לימודי בסארי אני זוכרת את ליזה אולמן, תלמידתו ושותפתו של לבן. היא ניהלה בפועל את בית הספר ואת כל האחוזה. היא התגלתה לי כאשה תקיפה מאד, ומסורה מאד לרודולף לבן, ולתורתו. בסארי סיימתי את לימודי וקבלתי את הדיפלומה שלי. ב-1958 חזרתי לירושלים ושוב היתה לי תקופה של עבודה במכון למדריכי חוץ לארץ. המשכתי בלימודים לתואר M.A בחינוך וגרתי אצל חברתי חנה בונה ובן זוגה מיכאל בדרך בית-לחם. היתה זו תקופה שמחה ופוריה מאד. סיימתי את הלימודים לתואר "מוסמך" וקבלתי משרת חוקר במכון לחקר טעוני הטיפוח. מנהל המכון היה פרופ' סיימור (שלמה) פוקס ז"ל. ניהלתי שם פרוייקט על פיתוח חשיבה ומושגים אצל ילדים טעוני טיפוח באמצעות תנועה. היה זה פרוייקט מחקר לכל דבר שאותו בצעתי הן מחמת העניין, הן מכיוון שסיפק לי פרנסה. המחקר התפרסם כספר ולימים גם התקבל על ידי בית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית כתיזה ל-M.A.

דני, שהקשר עימו נמשך אחרי שובי ארצה, למד בירושלים וקיבל מלגה ללימודי דוקטורט באוקספורד. הוא שהה שם 3 שנים וזמן קצר לאחר שובו ארצה החלטנו להתחתן.

הנה קיצור תולדות הרומן שלי עם דני. בקיץ של שנת 1949 הייתי, כאמור, ב"הכשרה" של הצופים בקבוצת השרון. דני עבד ברפת. לרפתנים  היתה ארוחת לילה וכמה מבנות ההכשרה ואני בתוכן היינו באות למטבח ליטול חלק בארוחה. כאן טמונים נבטי הרומאן ביני ובין דני.

בסתיו 1949 עלתה קבוצת הצופים ז' להתישבות בתל קציר ואז הזמנתי את דני, שהיה בקבוצת השרון לבקר בתל קציר, כדי לראות את ההתישבות שלנו ואת הסורים מעלינו. לימים, ב-1952, נפגשנו במקרה באוניברסיטה, על מדרגות "טרה סנטה". דני בא אז גם לבקר אותי בבית ברודסקי והיחסים התהדקו. ואולם, לי היה אז רומן אחר והקשר עם דני נפסק. דני היה מאוכזב ועד היום הוא טוען בנחישות כי אז החלה נשירת שערו. בשנת 1957 שוב נפגשנו במקרה, בכניסה לגבעת רם, וחזרנו להיפגש. באוקטובר באותה שנה, נסע דני לאנגליה ואז התכתבנו ושוב התקרבנו. הסכמנו שניפגש באירופה ונטייל יחד. בקיץ 1959 נפגשנו באירופה ונסענו לטיול בן שבוע בסקוטלנד. משם המשכנו לסקנדינביה וטיילנו בפיורדים. במטע תפוחים בגרנגר הצעתי לדני להתחתן אך הוא אמר שבינתיים עדיין אינו רוצה להתקשר אלא לעסוק במדע בלבד. המשכנו להתכתב.

דני חזר ארצה באוקטובר 1960 ובא לבקר אותי ב'בית המעלות'. הוא כבר עבד אז באוניברסיטה, ואחרי זמן קצר החלטנו להתחתן. דני שלח מברק  להוריו ואני טילפנתי להורי וזה קרה בפברואר 1961 , ביום שלג.

דני כהן הוא בן ההתיישבות העובדת. סבתו מצד אביו הגיעה לארץ בעליית המוגרבים. אביו, אברהם, גדל במשפחה שלא היתה משופעת באמצעים אבל בגין הצטיינותו בלימודים קיבל אברהם מלגה מבית-הספר הריאלי בחיפה. הוא למד לבגרות אנגלית בהתכתבות וכבר בגיל צעיר עבד כקניין חיטה עבור טחנות הקמח בחיפה. הוא נהג לנסוע לקניית חיטה בגולן מצוייד בחגורה גדולה מלאה במטבעות זהב ובאקדח. בשנות ה-20 הצטרף מטעמים אידיאולוגיים לקבוצת עבודה שבה פגש את אסתר קליבנר, מי שתהיה לימים רעייתו ואימו של דני. היא הגיעה מברסטיצ'ה שברוסיה כחלוצה, בעלייה השלישית. אברהם ואסתר – הוריו של דני היו ממייסדי קבוצת "השרון" שהקימה  יחד עם קבוצת "עיינות" את קיבוץ רמת דוד (13).

Vati שהיה לו, כאמור,  קשר ממושך עם חברי קיבוץ קיבל את דני כמות שהוא.  אמי, לעומתו, לא התלהבה תחילה כלל ועיקר מן הרעיון שבתה תינשא ל"פלאח" חסר תעודת בגרות. עם הזמן, כשעמדה על תכונותיו המיוחדות של דני שנתה את דעתה ומאד אהבה והעריכה אותו. (מינויו לפרופסור בגיל צעיר אף העלה מאד את ערכו בעיניה). היא נהגה להציג אותי כ-Frau Professor

13 הקבוצות לא התאחדו והמקום היה צר מלהכיל את שתיהן. מדי פעם נערכו דיונים על איחוד, אך הם לא הניבו פרי. עם הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשנת 1954 , עזבה קבוצת 'השרון' את המקום, ויחד עם חלק מחברי קיבוץ גבת, הקימה את קיבוץ יפעת. חברי 'עיינות' נשארו ברמת דוד.

Kohn  ואני הייתי 'מתפוצצת' מזעם למשמע תואר זה. בתגובה נהגתי לומר לה כי המחקרים שאני מבצעת בתחום החינוך חשובים הרבה יותר ממחקריו האיזוטריים של Herr פרופסור כהן… גם הוריו של דני, כ"מלח הארץ" של ההתיישבות העובדת, לא התפעלו במיוחד מן האפשרות שבנם יִנָּשֵא לעולה חדשה שאִמָּהּ אינה יודעת עברית. אך משהכירו אותי הבינו שאני דווקא 'בסדר'.

הערות

1 פוזנאן או פוזנאו עיר שמרבית אוכלוסייתה פולנית והשליטה בה בסוף המאה ה-18 הייתה נתונה לחילופין בידי פרוסיה, גרמניה ופולין. ב-1939 סופחה פוזנאן על ידי המשטר הנאצי לגרמניה אך בתום מלחמת העולם השניה הוחזרה על ידי הצבא האדם לריבונות פולין.

2  האלה – הינה העיר הגדולה בסקסוניה-אנהאלט, במזרח גרמניה.

3 הפינקוטק הישן – אחד מחשובי המוזיאונים במינכן. בנייתו החלה ב-1826 ועם פתיחתו ב-1836 היווה דגם ומופת למוזיאונים חשובים שנבנו אחריו. בפינקוטק אוסף תמונות של חשובי האמנים בתקופה שבין המאה הי"ג והמאה הי"ח.

4  אמנות מנוונת   (entartete Kunst)הגדרת המשטר הנאצי לחלק ניכר מן הזרמים המודרניים באמנות. אמנים שהוגדרו ככאלה הואשמו בנטיה אנטי גרמנית, ביהודיות בולשביקית וכו' והיו צפויים לסנקציות כמו איסור הצגת או מכירת יצירותיהם ובמקרים מסויימים, הוטל עליהם איסור ליצור בכלל.

5 סרטיפיקט בתרגום מילולי – תעודה, אישור, קיצור של המונח Immigration certificate – אשרת עלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון. בין היתר נקבע כי העלייה היהודית לארץ ישראל תוגבל למכסה אותה תהיה מסוגלת הארץ לקלוט מבחינה כלכלית. קבוצות הזכאות לקבלת סרטיפיקט היו כדלקמן: (1) בעלי הכשרה מקצועית חיונית שקיבלו סרטיפיקט מסוג שדיול. (2) סטודנטים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה (3) זכאי איחוד משפחות (4)בעלי אמצעים – (שחויבו לשלם לבריטים לפחות 1,000 ליש"ט כדי לקבל אשרה). שקיבלו סרטיפיקטים מחוץ למכסה (Capital certificate).

6 המורה סגולה נִשְאָה לסוציולוג שמעון הרמן שהיה פרופסור בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. לימים, בעת שהתגוררנו בניות, היינו שכניה של משפחת הרמן.

7 מנחם פרסלר  פסנתרן ישראלי. שנולד בגרמניה ועלה לארץ ישראל בשנת 1938. משנות ה-50 הוא חי ועובד בארצות הברית. פרסלר הוא חבר מייסד של שלישיית בוזאר, אחת משלישיות הפסנתר הנודעות בעולם במשך למעלה מ-50 שנה.

8 מנחם רגב – בעלה של זינה, התפרסם לימים כסופר, חוקר של ספרות ילדים ומחנך. נפטר ב-2008.

9 אלדד נוימארק –  ז"ל פסנתרן ונגן צ'מבלו, יליד פרנקפורט על האודר. בשנת 2000 הפיק יחד עם אחותו עדה ברודסקי את "מגורשים הביתה" שני תקליטורים שבהם הוא ואחותו חוזרים אל עיר מולדתם ומספרים לתושבי העיר על הקורות אותם בשנים הראשונות למשטר הנאצי.

10 עדה ברודסקי – עורכת מוסיקלית מתרגמת ומשוררת בזכות עצמה שהתפרסמה בעבודתה רבת השנים במדורי המוסיקה הקלאסית ברדיו.

11 במכון למדריכי חוץ לארץ חילקו את החניכים ל"חבורות" על פי מידת שליטתם בעברית ועל פי השפה השגורה בפיהם – אנגלית, ספרדית וכו'.