סיפורו של ד"ר אברהם בר מנחם/רואיין על ידי רינה עוזיאל בלומנטל

סיפורו של ד"ר אברהם בר מנחם/רואיין על ידי רינה עוזיאל בלומנטל

"אמא נהגה לומר שנולדתי באביב, אך ביום הולדתי, השישה עשר במאי אלף תשע מאות ושתים עשרה, ירד שלג".

 

הוא יושב מולי בביתו בנתניה ושואל בקריצה: את יודעת בן כמה אני? כן, אני מאשרת בחיוך "בן מאה ושתיים". הוא מהנהן. "עד מאה ועשרים", אני מברכת והוא ממהר לבטל, "לא לא!".

ד"ר אברהם בן מנחם, בן זקונים לשני הוריו, ברטה לבית ברמן ועמנואל גוטסמונט, בר מנחם. נולד בגיזן .

 

"אבא היה סוחר בדים ובגדים. לעיתים נדד בין הכפרים למכור את מרכולתו. אבל בתוך הבית פנימה שמרנו על אווירה יהודית, מסורתית וציונית כמקשה אחת. על הקיר היה תלוי צלום של הכותל המערבי וגם מקומה של הקופסה הכחולה לא נפקד. בגיזן התקיימו שתי קהילות האחת אורתודוכסית והאחרת ליברלית. משפחתנו נמנתה על הראשונה. גיזן היתה ביתנו דורות רבים ויהודים שהגיעו מן המז

רח (האוסט יודן) ונתקלו בבוז מצד אחיהם בני המערב, היו בני בית אצלנו. אבא אף תרם לקורבנות הפוגרומים ברוסיה.

 

את השכלתי רכשתי בגיסן, עיר הולדתי. נטיית לבי היתה לימודי הנדסה. אך לטכניון בדרמשטאט, בירת מדינת הסן, לא נרשמו כמעט יהודים. האנטישמיות ריחפה באווירת המוסד ואני החלטתי לשוב לעיר הולדתי שם נרשמתי ללימודי משפטים". "איך זה?" אני שואלת "ומה על נטיית לבך?" "ובכן" הוא מניד בראשו באטיות האופינית לו, "אולי מפני ששם עוד היו סטודנטים יהודים במספר לא מבוטל".

הוא משתתק, כפי שהוא עושה מדי כמה זמן ואז אומר: "אהבתי את למודי המשפטים הייתי תלמיד שקדן. בסמסטר השלישי החלטתי להשתתף בתחרות אקדמאית בנושא משפטי. תחרות שגם פרס כספי נאה היה בצידה. בסוף אלף תשע מאות שלושים ושתיים סיימתי את העבודה והגשתי אותה לוועדת השיפוט ובאביב אלף תשע מאות שלושים ושלוש כאשר יהודים כבר לא הורשו לגשת לבחינות הסמכה ממלכתיות, קיבלתי את הפרס מטעם האוניברסיטה ואפילו המליצו על מלגה להמשך לימודים. "היטלר כבר היה בשלטון" אני אומרת, "שערי ההשכלה הלכו ונסגרו בפני היהודים ובכל זאת קיבלת מלגת לימודים?" "כן", הוא כמו מתנצל בדבורו האיטי, "אולי הדברים עוד לא היו נהירים לחלוטין. כן", הוא מושך את המילה כמו מבטל אותה, "אבל אני כבר הייתי נתון רובי ככולי במטרה הבאה, הנעלה יותר. החלטתי להפסיק את לימודי ולפנות מקום לעשיה ציונית שמטרתה הסופית עליה לארץ ישראל. אבל אחד ממורי, פרופסור מיטרמאייר, איש נאור, ליברלי בהשקפותיו, התערב בהחלטתי והודיע שלא יאפשר לי להפסיק את לימודי, עתה, משכבר רובם מאחורי וכדי לאפשר לי קבלת תואר, הציע שאגיש את פרויקט הפרס כעבודת דוקטורט. הוא מצידו, השתדל אצל הנוגעים בדבר וכך, בגיל עשרים ואחת הייתי דוקטור למשפטים. על תעודת ההסמכה מתנוססות חתימות של נאציים.

בפברואר אלף תשע מאות שלושים וארבע נסעתי להולנד להכשרה. חיבקתי את אמא ולא ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה.

 

לארץ הגעתי באלף תשע מאות שלושים ושמונה בנישואי סרטיפיקט. לו שאלו אותי אז מה הייתי רוצה להיות הייתי עונה ללא הסוס: נגר! אהבת ילדות למקצוע שעסק בו שכן בבית הורי. הבחירה הטבעית היתה חיים בקיבוץ אך רציתי למצוא דרך חיים שלא תהיה מסוגרת מבחינה חברתית והסתייגתי מנטיה פוליטית המבוססת כולה על הקומוניזם. הבחירה נפלה על הקבוץ המאוחד. לצערי" הוא אומר "לא יכולתי לדעת שגם הזרם הזה יגרר ברבות הימים למלחמות כמו אידאולוגיות סוערות בכל הנוגע להשפעה הרוסית קומוניסטית על חיינו, סערות שירחיקו אותי מחיי הקיבוץ.

 

הוא שותק שוב ואני שואלת אם עייף. "לא!" הוא מבטחני נאמנה וממשיך: "הקיבוץ המאוחד הציע לי להצטרף לפלוגת עליה. בכפר סבא היה מחנה ריק שיושביו עלו לפני זמן לא רב לרמת הכובש. המחנה הזה נמסר לפלוגת העבודה, שם היה ביתי אבל נשלחתי לעבוד בים המלח. עבדתי בנגרות. חברים נשלחו לעבודה מחוץ לקיבוץ מדי שנתיים ושכר עבודתם הלם שכר עבודה 'שחורה' אני קיבלתי שכר כאיש מקצוע אבל שהיתי שם ארבע שנים טרם חזרתי לקיבוץ.

 

לקיבוץ שלנו לא היתה אדמה מרוכזת" הוא מסביר לשאלתי, "כלומר, האדמות שנקנו במשך הזמן מן הערבים לא יצרו רצף קרקעות, הן נקנו בחלקות. באלף תשע מאות ארבעים ושתיים הוצע לי תפקיד המוכתר של הקיבוץ כדי שאוכל להתמסר לרכישת אדמות וריכוזן. לא ידעתי ערבית וגם לרכוב על סוסה לא ידעתי אבל למדתי במהרה משך שלוש שנים עסקתי בעבודה הזאת בתאום עם קק"ל ומשרד עורך הדין צוקרמן בתל אביב. הייתי נוסע אליהם פעמים או שלוש בשבוע באוטובוס שנסע דרך עזה. זו לא היתה תחושה נוחה חהיות יהודי אחד בין המון ערבים. "נו" הוא נושא את זרועו "גם את הערבית שכחתי" ומחייך. "אבל העבודה בנושא הקרקעות התפרסמה בין הישובים וכתוצאה נבחרתי ליושב ראש ועד גוש ישובי הנגב כך יכולתי להמשיך ולהתרכז בנושא ריכוז קרקעות לישובי הנגב. .

אחרי מלחמת העצמאות הוקמה המועצה האזורית חוף אשקלון ואני הייתי הראשון לעמוד בראשה. שש שנים שמשתי בתפקיד שבסיומו החלטתי לעזוב את הקיבוץ. השנה אלף תשע מאות חמישים ושש שמונה עשרה שנים של חיי קיבוץ נסתיימו עבורי בעיקר בגלל מאבקים מרים בתוך הזרמים של התנועה הקיבוצית, הידועים היום לכולם. החוויה הזאת עוררה בי כעס ותמיהה רבה. איך זה שהחברה היהודית\ישראלית יוצרת במו ידיה קרע בתוכה! עד היום אני סבור שכל מה שעלול לפלג אותנו, מזיק לנו וגם לא הולם עם שמטרת בואו לכאן היתה ליצור עם אחד במולדת אחת. ובכן, החלטתי לעזוב. את מבינה" הוא מתחיל שוב והחימה הישנה שוב מדברת מגרונו "הויכוחים וחילפי ההאשמות ההדדיים נסובו על סוגיות חסרות משמעות כמו אם לתלות או לא לתלות צילום של סטאלין בחדר האוכל! סוגיה שאני זוכר, שגרמה לסכוכים קשים עד כדי התרחקות עוינת בין חברים. לא, לא רציתי לקחת חלק בכל אלה ועזבתי. בינתיים כבר היתה לי משפחה, אשה ושלושה ילדים.

 

הייתי חבר במפלגת העבודה ושם הציעו לי להיות מזכיר מועצת הפועלים של חולון או של נתניה. בחרתי בנתניה בה להסתדרות כמעט ולא היתה אחיזה. עיקר עבודתי היתה בביסוסה של ההסתדרות בעיר. שש שנים הייתי בתפקיד ואחר כך נבחרתי לעירייה. פעמיים נבחרתי לעמוד בראשה. בזמני נחתמה בין עירי נתניה ועיר הולדתי גיזן ברית ערים. היה משהו סמלי בבנית מחדש של גיזן מתוך הריסות המלחמה וצמיחתה של נתניהפורחת וירוקה מן החולות. גם עם ניס שבצרפת חתמנו ברית ערים ותכנננו את עורק התחבורהמודרני לו קראנו שדרות ניס. חתימת ברית ערים היתה לי הסעמן להטשטת יד לבניה משותפת אחרי ההרס הנורא של המלחמות.כעין ערובה לשלום. מטרה נוספת שעמדה מול עיני בתפקידי כראש עיר היתהלמצוא את הדרך לשלב עבודה עם פעילות תרבותית בתחומי הרוח. אני מאמין בעבודה כערך המתקיים ביסןדה של כל חברההקוראת לעצמה תרבותית. התרבות היא הפעילות הרוחנית, של החשיבה האנושית. באלף תשע מאות שישים ושש הוקמה בנתניה המועצה הציבורית לתרבות שאלה היו מטרותיה.

 

באלף תשע מאות שבעים ושמונה סיימתי את כהונתי האחרונה. ואז", הוא ממשיך ללא מאמץ להיזכר, "קיבלתי הצעה ממשרד החינוך להיות יושב הראש של ועדת הביקורת של מכון וינגייט. שש שנים אחר כך התחלתי לעבוד בבית ברל כמרצה לארגון קבוצות נוער. ריכזתי קבוצות נוער בעיקר מגרמניה. עשר שנים רצופות מתוך תחושה של יהודיות עמוקה.

 

"אבל אינך חובש כיפה!" אני שמה לב לפתע. "מתי נפרדת ממנה?" "בהולנד", הוא ממתיק אתי סוד. "כולם ידעו שהנסיון של טבנקין לחבר בין דתיים וחילוניים באותו קיבוץ נכשל, רבים עזבו. את כל זה כבר ידעתי בהולנד ושם חל המפנה: לעזוב את הדת כדי להיות לגמרי ציוני. יש לי ויכוח עם דתיים",הוא נאנח. "אינני רוצה להיכנס לזה. אומר רק שאני סבור שבעיית הבעיות שלנו עד עצם היום הזה היא הפילוג, אותו אנחנו יוצרים במו ידינו אין לי רצון לתרום לפרוד בתוך העם. לא כלל וכלל לא. הדתיות שלי משמעה נתינה וככזה אני ידוע בנתניה". אני מחייכת לנוכח חכמתו של האיש הבא בימים הזה שעיניו עוד קורנות באור של אותה המסירות והוא אומר: "את יודעת עשר שנים עבדתי כמקשר במשרד המשפטים בנתניה, עשר שנים" הוא חוזר ואומר. "נלך הלאה!" הוא מחייך אלי "ובכן, בית ברל עשר שנים בהתנדבות. חייתי מן הפנסיה של העירייה ותו לא.

 

את יודעת" הוא אומר כנזכר במשהו. "כששהינו במחנה בכפר סבא היו מודיעים לנו ברמקולים על חיפוש נשק במחנה. פעם נתפסתי על ידי חיילים בריטיים בדרכי ונלקחתי על ידם לאיזה ישוב ערבי שם נחקרתי כמה ימים. בסופו של דבר שוחררתי. אז כבר הייתי איש הגנה, כמובן". הוא שוקע בהרהורים ואני מכבדת את האסוסיאציה שעוררה את הזיכרון הזה. באלף תשע מאות ארבעים ושבע, כשהייתי בתל אביב, נרצח בדואי מי שירה בו היה איש פלמ"ח. הארגון השתדל למנוע את מאסרו על ידי החלפתו. כך ישב במאסר מישהו שלא היה לו כל קשר עם הרצח. כמה חודשים לפני הקמת המדינה בא אלי מפקד בהגנה ובידו מעטפה. הייתי צריך לנסוע לעזה, מה שהיה מסוכן כשלעצמו, ולתת את מעטפת השוחד לשופט על מנת שיתן הוראה לשחרר את האיש. אבל בינתיים הוקמה המדינה והאיש יצא לחופשי…" בן שיחי מחייך.

 

"במלחמת השחרור, הוא ממשיך ונזכר, "היו ישובים שצריך היה לפנות מהם את הילדים. ביד מרדכי למשל. אני טיפלתי בכך ולאט לאט עשיתי זאת בכל הישובים שנזקקו לכך ולא היתה לי עזרה משום גורם מלבד מראש העיר תל אביב , ישראל רוקח. על העשייה החשובה הזאת לא סופר מעולם. זה חבל, בכוחות עצמי הוצאתי כמה אלפי ילדים מאזורי סכנת אמת. כן" הוא מאשר, "זה שאיש לא טרח להעריך את הפעילות הזאת, פגע בי מאד".

אני מחכה בסבלנות ואז הוא אומר: "עד גיל תשעים עוד עבדתי עם רוטרי בגישור. שלוש מאות וחמישים תקי גישור ניהלתי בהצלחה עד שהבנתי שאיש אינו רוצה לראות איש בן תשעים עוסק בגישור.

כבר יותר מעשר שנים שאינני עושה דבר. לעיתים אני מטפל בגינה שלי. אשתי נפטרה לפני שנתיים והיא בת תשעים. היא עשתה רבות בחייה". הוא שותק ומוסיף מהורהר: "היא היתה חברתי הטובה". "מה עשתה?" אני שואלת חרש. "היא, למשל הקימה את ארגון 'יעל' בבתי החולים.

 

אשתי ואני לא דברנו גרמנית בינינו". הוא אומר. "באלף תשע מאות שישים וארבע חזרתי לגרמניה בפעם הראשונה.  אחרי שלושים שנה. הביקור הזה גרם לי לחשוב שה'חרם' שהטלתי על השפה האהובה שלי מיותר. הלא זאת שפתם של גדולי התרבות! אז חידשתי את הקריאה בגרמנית. אט אט למדתי להושיט יד לשלום לגרמנים, מבלי לשכוח, מתוך הכרה בזהות השלמה שלנו כישראלים, הושטת יד ששיאה היה, כפי שכבר ספרתי לך, בכריתת ברית ערים עם גיסן.  את המשא ומתן עם הגרמנים אותו ניהל בן גוריון (על השילומים?) ניהל השגריר הנצן, אותו הכרתי היטב.אני זוכר שליום הולדתי המאה קיבלתי ממנו את צלב ההצטיינות כפרס על הקשר עם גרמניה. קיבלתי פרס גם מראש ממשלת הסן בופייה על עידוד תיירות גרמנית לארץ ובעיקר לעירי נתניה.
היום אני אזרח כבוד של גיזן הייתי פעיל בשיקום והקמה מחדש של הקהילה היהודית שם המונה כיום כשלוש מאות עד ארבע מאות חברים. נעזרתי בפרופסור יהודי ששמו לצערי פרח מזכרוני לצורך גיוס כספים לשיקום והנצחה.
ניסיתי כמיטב יכולתי להנציח את שמו של פרופסור מיטרמאייר שבאומץ לב עשה למען קבלת הדוקטורט שלי מאוניברסיטת גיסן, אך למרות קשריי ולדאבוני לא הצלחתי.

אנחנו שותקים

 

אני שואלת: "יש עוד דבר מה שהיית רוצה לספר לי" האיש בן המאה ושתיים נועץ בי את עיניו שהאור שזהר מהן בתחילת שיחתנו קצת קהה, ענה לי: "אין לי טענות, עשיתי את מה שחשבתי שנכון לעשות ולמען הארץ הזאת ויש לי הכל, פרט לחברה הטובה שנלקחה ממני לפני שנתיים אחרי שישים שנה".

לחצתי את זרועו. האיש שעורר בי כבוד לפועלו, עורר בי באותו הרגע חיבה עמוקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *