סיפורו של פרופסור תום לוי ראיינה, רשמה וערכה נעמי לימור יולי 2015

סיפורו של פרופסור תום לוי ראיינה, רשמה וערכה נעמי לימור יולי 2015

הייתי רוצה להקדים מעין מבוא.

לפני כמה שנים נערך במשכנות שאננים בירושלים "כנס היקים" וכל ההרצאות אשר נשמעו שם יצאו בספר שנקרא "בין המולדות". במידה מסוימת הסיפור של היקים הוא סיפור אדם בין מולדות. אני חושב שההבדל בין יקה ליקה הוא כמה נשאר לך ממולדת אחת ועד כמה הצלחת לחדור למולדת השנייה. במקרה שלי, למרות שאני בעצם דור שני והורי הם היקים האמיתיים, אני עדיין תקוע בין המולדות.
הועליתי ארצה בגיל שלוש והוכנסתי לגן דובר גרמנית בבן-יהודה שטראסה. שפת הדיבור בבית היתה רק גרמנית. לתחושתי, כאשר אני בוחן את הביטוי "בין המולדות" ברור לי שמצד אחד התרבות העברית וארץ ישראל הם- הבית, המולדת, והשפה העברית היא היחידה שאני יודע על בוריה. יחד עם זאת, אני נמשך בחזרה אל אותה מולדת גרמנית, אל השפה הגרמנית, אל אותה מנטליות, אל היותי שונה, אל אותו מפגע מפריע, מביך ומביש שנאלצתי להתמודד עימו במשך עשרות שנים. בשנים האחרונות אחרי שיצאתי לגמלאות הפכה ה"מולדת" שעזבתי להיות נושא מרכזי בחיי ואני כועס על עצמי, עד כמה "פספסתי" אותה כל השנים.

 

למעשה נקודת ההתחלה בסיפור שלי היא השאלה, למה היה לי כל כך קשה להיות יקה? אולי משום שהיקיות אצלי היתה יותר מסובכת מאשר אצל שאר הילדים היקים בגילי. נולדתי בברלין בשנת 1935 ובהיותי בן שלוש עליתי ארצה עם הורי. השם תומס ניתן לי עם הולדתי ואותו נשאתי עד לתוך התיכון בתקופה שבה נקראו החבר'ה בשמות כמו: עמוס, בנצי, אורי ולהיות תומס לא היה כבוד גדול. נורא התביישתי עם ההורים שלי דוברי הגרמנית. היה בינינו הסכם, כאשר הלכנו ברחוב איננו מכירים אחד את השני, באוטובוס אנחנו יושבים בנפרד, חס ושלום לדבר גרמנית בציבור.

שנים רבות מאוחר יותר, כאשר אמי סיפרה לי על מה שהיה בשנות ה-30 בגרמניה הסתבר לי, שאבי רצה להגר לברית המועצות ואמי, אשר גדלה בבית קפיטליסטי הודיעה לו שהוא יכול לעשות זאת, רק בלעדיה. לאמי- מינה לוי, שהיתה הבת הבכורה היתה אחות בשם אליסה ועוד שני אחים. סבי אב אמי, ברטולד פולוורמן Pulvermannיליד 1867 נישא לשרלוטה ממשפחת Radlauer. סבי שהיה איש עסקים בעל הון התעסק תחילה עם תאורת גז ומאוחר יותר עבר למסחר בינלאומי. משפחתנו חיה בוילה שנבנתה עבורם בפרבר של ברלין באזור שנקרא Eichkamp. סבי לא רצה לעזוב את גרמניה, אבל כאשר האדמה החלה לבעור מתחת לרגליים היה כבר מאוחר מדי. במשפחתנו הסתובב המיתוס על סבי, שבמזל הוא חטף התקף לב יום אחד לפני הדפורטציה, אבל הרבה שנים מאוחר יותר התברר לי, שארבעה ימים קודם לכן, אחרי חקירתו בגסטאפו, הוא תלה את עצמו. הוא קבור בבית הקברות היהודי ב-Weissensee . על קברו לא נמצאה מצבה משום שלא נותר מי שיקים אותה. למחרת התאבדותו של סבא בספטמבר 1942 נלקחה סבתי בגיל 65 לטרזינשטאט ודודתיאליסה שהיתה תופרת וכיבדת שמיעה נשלחה לאושויץ בשנת 1943 בגיל  35 ושם נרצחה. בביישנותה רצה סבי להצילה עוד בחייו וסידר לה נישואין פיקטיביים עם מישהו בפינלנד, רק כדי שתצא מגרמניה, אבל היא סירבה ובסופו של דבר שילמה על כך בחייה. את כל המידע המזעזע הזה על משפחתי גיליתי שנים מאוחר יותר מהדוקומנטציה של הקהילה היהודית המקומית וגם בטרזין. יש לשער, שאם הייתי חי אז הייתי בורח בגרביים ותחתונים. שני דודי, האחים של אמי הצליחו לצאת בזמן. אחד היגר לארה'ב והשני עזב בגיל 16 לאנגליה ומאוחר יותר התגייס לצבא. הורי מעולם לא חזרו לגרמניה. אימא אמרה תמיד: "גרמניה שלנו כבר לא קיימת וגרמניה החדשה לא מעניינת אותי". ברוח הדברים האלה חייתי גם אני.

 

הורי למדו להכיר זו את זה בבי"ס התיכון בו לימדו בברלין. אמי- מינה פולברמן לימדה אמנות, ציור ומלאכת יד ואבי- רודולף לוי לימד פיזיקה ומתמטיקה. אבי היה סטודנט לפיזיקה באוניברסיטה אצל פרופסור אלברט אינשטיין. ב-1933 פוטרו שניהם מעבודת ההוראה. נולדתי כשנתיים לאחר מכן. למרות המצב החברתי-כלכלי של הורי הם דאגו לפרסם מודעה בעיתוןJüdische Rundschau  מדצמבר  1935 המכריזה על הולדתי. באותה תקופה פיטרו בהוראת הנאצים כ-8000 יהודים מהתיאטרונים, מהתזמורות, מהאופרות ומכל מוסדות התרבות ואפשרו להם להקים לעצמם מסגרת רק לאוכלוסיה היהודיתשנקראה ה- Jüdische kulturbund אשר כללה תיאטרון, אופרה, תזמורת סימפונית, הרכבי מוזיקה קלה, הקרנות סרטים, הרצאות ועוד, ללא יהודים נאסרה הכניסה. אבי, שגם את תחביביו עשה ברצינות גמורה כמו שהיקים עושים ניגן בטוּבָּה, בקונטרבס ובכלי הקשה. עוד בתקופת לימודיו הוא התפרנס בנגינה בליווי סרטים אילמים בכלי הקשה שונים. (אני זוכר, שלאחר פטירתו נתתי במתנה לאקדמיה למוזיקה את כל כלי המוזיקה שלו ושם, מאוחר יותר הלכו לאיבוד). כשפוטר מההוראה הוא התקבל לתזמורת הקולטורבונד ויחד עם זאת ניסה כל הזמן כמו רוב היהודים להגר משם, אבל איך מהגרים בלי סרטיפיקאט? ב- 1936 הקים הוברמן בארץ את התזמורת הפילהרמונית ואבא עבר אודישן ולא התקבל. מדוע? הסיפור הוא, שהוברמן קיבל קודם מוזיקאים מהאוסט-יודן ורק כאשר נגמרו המתאימים הוא לקח נגנים מן המערב. הסתבר, שנגן הטוּבה אשר ניגן בתזמורת היה מוצלח יותר בשתייה מאשר בתקיעה ואז פנו לאבי וביקשו את הסכמתו לבוא ולנגן בארץ. הבטיחו לו שבתום חצי שנת ניסיון ישלחו סרטיפיקאט לאימא ולי. אבא נענה מחוסר ברירה והגיע ארצה ב-1937. באפריל 1938 אימא ואני היינו אמורים לעגון בנמל תל-אביב אבל בגלל גלים גבוהים נאלצה האוניה לשוט לחיפה מרחק שעה, בזמן שאבא נאלץ לנסוע באוטובוס המון שעות כדי לקבל את פנינו בחיפה. כשנתיים אחרי שעלינו ארצה בשנת 1940 נולד אחי. אחרי כשנה בגן ילדים דובר גרמנית הועברתי בגיל ארבע לגן ילדים של ההסתדרות במעונות עובדים ח' הדובר עברית ולא לגן עירוני של תל-אביב. רוב ילדי הצפון המשיכו לבית-ספר "לדוגמא" ואני הלכתי ל"בית חינוך". בשנים 41-42 התקשו הורי להסתדר מבחינה כלכלית ואז עזב אבי את התזמורת והתחיל לנגן בבתי קפה: "נוגה", "פילץ". מול קפה "נוגה" עמד אולם  "מוגרבי" אשר שימש גם כמשכנו של תיאטרון הבימה ואבא הפקיד אותי אחר הצהריים למשמרת אצל הקופאי מישה בזמן שניגן, כך התחיל להיווצר הקשר שלי לתיאטרון. קשר נוסף שלי לתיאטרון היה באמצעות משה ברקאי שהיה בכיתות ב'- ד' מחנך הכיתה שלי בבית החינוך בצפון. ברקאי היה תלמיד של גנסין בסטודיו של התא"י (התיאטרון הארץ-ישראלי) בשנות ה-20. אולם הקבוצה התפרקה ומשה עבר להוראה. אבל חיידק התיאטון נותר, והוא שיחק בקביעות בתיאטרון לילדים שליד מרכז הגננות. הוא בחר בי לשמור על בנו, שהיה בגילו של אחי הצעיר, כששנינו באולם בזמן שהוא הופיע על הבמה, וכך ראיתי כל הצגה כמה וכמה פעמים. הוא הנהיג בבית הספר בכיתות שלו שכל שבוע תכין הכיתה הצגה קטנה לקבלת שבת ולי היה בהן תמיד תפקיד. בקייץ, באחת הקייטנות, עשינו בהדרכתו הצגה לפי "המכשפה" ושם בפזמון הפתיחה נאמר "ותומס כישופייה יצחיק אתכם נורא. הבה ונתחילה בהצגה".

 

בתום המלחמה האיצה אמי החכמה באבא לחזור לתזמורת באומרה, ש"לנגן בבתי קפה זה לא עתיד". בתזמורת קיבל לפרנסתו גם את תפקיד מנהל ספריית התווים. באותה עת לא צילמו את התווים לנגנים, אלא העתיקו אותם בכתב יד ותפקידו היה לדאוג שלכל הנגנים יהיו התווים המעודכנים. הוא אף פעם לא הגיע לתפקידי ניהול, גם לא בוועד התזמורת, משום שבהפסקות נהג לשבת בפינה ולקרוא, החברותיות לא היתה החלק החזק בעולמו.

בתקופה הראשונה התזמורת הארץ ישראלית ניגנה ביריד המזרח וכשהתחילה המלחמה ניגנו פעם בשבוע בתיאטרון "אוהל". להשלמת הכנסה היו לאבא חלטורות נגינה בכלי הקשה, לרוב בליווי הצגות ב"אהל" וב"הבימה". לעיתים קרובות הצטרפתי אליו אל מאחורי הקלעים של התזמורת והתיאטראות וכך נחשפתי אל חלקי התפאורה השונים על הבמה אשר השפיעו עלי לבצע הצגות בבית. סידרנו מסך, אני שיחקתי את כל התפקידים ואבא ניגן בכינור.

אני זוכר זוג יֶקי אחד מידידי הורי שהיה להם בן בגילי ואני אימצתי את סבו. כל שבת הלכנו לסבא שהיה רופא אשר לא קיבל רישיון תעסוקה ונתמך על-ידי בתו וחתנו. הוא הקריא לנו מהספרות הגרמנית ונהג לספר לנו את עלילות האופרות של וגנר. הוא גם הקריא לנו שירים של שילר לצד סיפורי ילדים כמו, "נסיעתו של פטר הקטן לירח" וכמובן "ד'ר דוליטל". המון תרבות גרמנית שפתחה לי את הראש, אבל התנגשה עם הסביבה העברית. בכלל, היתה אז תיאוריה מטומטמת שילד אשר גדל בשתי שפות יוצא פסיכי.

 

למעשה, כל מהות היקיות שלי משתרעת בין שתי ספֵרות. ספרה אחת, החברה הארץ ישראלית בה אני חש נטע זר והשנייה, החברה היקית דוברת הגרמנית, שגם אליה בעצם אינני שייך. באיזה שהוא מקום קיימת קצת תחושה של נטל על החברה. יתכן, שכל הקשר שלי לתיאטרון העוסק בדמויות הנאלצות להתמודד עם קונפליקטים, קשור לעובדה זאת. כשאני חושב על זה עכשיו, מי היו החברים הכי טובים שלי ב"עממי"? מצאתי לי את בני היקים מתוך החבר'ה הארץ ישראליים: את אורי פיק ואלי אנגלנדר והחָברה הכי טובה שלי היתה דליה שהוריה היו מרוסיה. באופן קבוע אהבתי לשרוץ בביתה, כי אצלנו בבית היה מקובל ש"המטבח הוא לא לילדים, המטבח הוא כדי לבשל ולא בשביל לשבת". אצלה ישבנו במטבח וקשקשנו, אז שוב אותוbuilt-in conflict בו אתה מתגעגע למה שאתה לא שייך אליו ואתה בורח ממה שאתה כן שייך אליו. כמו שיהודי מזרח אירופה היו אומרים: "נישט א-הין אונד נישט א-הר".

 

אף פעם לא אהבתי ספורט, ניגנתי בכינור ולמדתי אצל מורה אשר ציין שאני מנגן כמו "סיר לילה הפוך". אשתו שניגנה בפסנתר ולימדה גם כינור הוסיפה יום אחד כאשר שכחתי את הכובע שלי: "בשביל מה אתה צריך כובע אם אין לך ראש?". הבנתי שנגינה בכינור לא תהיה הקריירה שלי. התנהלתי בתוך מנטליות ייקית והתביישתי. הורי דיברו עברית במבטא כבד ויחד עם זאת שמרו על קשר הדוק עם החברה הגרמנית שלהם, כולל הרצאות בפילוסופיה שאבי נהג לתת לחוג שלהם. כילד עם מוסר ה"קינדרשטוּבֶּה" נהגתי לחרוז שירי ברכה לימי הולדת של ידידי הורי. לאחד מהם ששמו היה מרטין ושם אשתו הילדֶה, חרזתי משפט ביקורת על הצברים: "כך למרטין סחה הילדֶה, / זה לא מנטשן אלה וילדֶה". ליקים היו קודי התנהגות מקובלים: מה לא אומרים, איך לא מדברים עם פה פתוח ולא מקפלים דף בתור מסמן, "אזני חמור", איזה אסון! הס מלהזכיר, לכתוב בתוך ספר?? שנים ארוכות עברו עד שהעזתי לקחת עיתון לשירותים וספר? לא נכנס לשם עד היום. פעם הייתי בשוֹק כשראיתי בביתה של אחת הפרופסוריות ספרים בשירותים.

לאט-לאט התחלתי להבין איזה מאמץ עשו האנשים האלה והם עשו. למשל, הורי היו מנויים על עיתון בגרמנית ועוד כשהייתי צעיר אימא ביטלה את המנוי שלהם וחתמה מנוי חדש על עיתון "הארץ", כדי שלילדים יהיה עיתון עברי. הם קנו גם ספרים בעברית, למדו בקורסים לעברית ואימא קראה עברית לאט.

 

חיי התנהלו בעברית, בעיקר התיאטרון והמשחק. אני חושב, שמגיל צעיר היה התיאטרון הנישה אותה מצאתי לעצמי- מקום הביטוי שהתאים לי. בגיל 14 התחלתי לשחק בשידור חי באולפן הילדים של קול ישראל בתל-אביב וכאשר נפתח בקאמרי בית הספר למשחק למדתי שם אחר הצהריים משחק.

 

בתקופה שהאקדמיה למוזיקה הייתה עדיין ממוקמת בבית-ספר "תחכמוני" ברחוב לילינבלום בתל-אביב מול קולנוע "עדן" לימד שם אבי את תורת הכלים, אסתטיקה ופדגוגיה בזכות עיסוקו בפילוסופיה ובתרבויות המזרח ובזכות הלטינית והיוונית אשר שלט בהם. מאוחר יותר, המשיך ללמד גם כאשר האקדמיה הצטרפה לאוניברסיטה.

אני נזכר בסיפור משפחתי מהפרק האחרון של חיי הורי בבית ההורים אשר יכול לשקף את מהות היקיות. בזמן שאבא היה בסיעודי ואימא, שמצבה היחסי היה טוב והיא היתה בעצמאים, הם ישבו יום-יום ואימא הקריאה לו את כל המכתבים שכתב לה מנסיעותיו עם התזמורת. תמיד כתב לה בחרוזים. במכתב אחד מקנדה הוא חרז לה בשמה מינה " Ich bin im kalten Vinipeg / weit von meine Minni weg"". יום אחד אימא הודיעה לי: "תומי, אני לא יכולה יותר עם אבא שלך, הוא בלתי נסבל". לשאלתי: "אימא מה קרה?", היא ענתה, "הוא רוצה שאני אספר לו מה הוא חולם". "אז מה הבעיה?", השבתי לה ואז הסבירה לי שהיא לא יודעת מה הוא חולם. "אז תמציאי", היתה תשובתי, והיא ענתה: "אני לא יכולה, הוא רוצה רק את האמת". זאת מהות היקיות.

 

והנה, אני חוזר למסיבת הסיום של בית הספר היסודי בו הצגנו את "מוטל בן פייסי החזן" ואני שיחקתי בתפקיד הראשי. ב"בית חינוך תיכון", שהפך מאוחר יותר לעירוני ד', הייתי בחוג לדרמה ושיחקתי בתפקיד הראשי בהצגה "החולה המדומה" של מולייר. באותה הצגה שׂיּחקה את טואנט- התפקיד הנשי הראשי – גליה פינקלשטיין שלימים תהיה גליה טופול ולי היה הכבוד לשחק איתה. בסך הכול המורים לא העריכו אותי ונהנו לרדת לחיי. ציון מגן במתמטיקה נתנו לי שש ואת הבחינה גמרתי בתשע, לבסוף הציון היה שמונה. בשביעית השאירו אותי שנה נוספת בכיתה י'א. בסוף י'ב זרקו אותי מבית הספר כי פחדו שאוריד להם את הרמה בבגרויות ואחרי הצבא סיימתי את הבגרות אקסטרנית.

בצבא גויסתי ללהקה צבאית וכאן שוב התגלתה היקיות והרצינות שבי. זומנתי לבחינות ללהקת הנח'ל. "לא רוצה להיבחן", הודעתי להם, "אני כבר דיברתי עם פיקוד המרכז ולשם אני הולך". אני חושב שהייתי האדם הראשון במדינת ישראל שזומן ללהקת הנח'ל ולא רצה להיבחן. לעומת זאת המנטליות המשחקית שלי היתה יקית ולא ישראלית, הייתי שחקן ולא מצחיקן. התחלנו חזרות על "פשיטה בכפר" של אהרון מגד, בבימויו של גדעון שמר. המורה למוזיקה שלימדה אותנו היתה ריקה זראי אשתו של יוחנן זראי. בעיני גדעון שמר לא הייתי מצחיקן ומישהו אחר עשה את הצחוקים. אני, כיקה קיבלתי תפקיד דרמטי קטן. הייתי פדאיון שרק אמר במבטא ערבי "כן, המפקד!". את תפקיד המפקד שלי שיחק חיים בנאי. אני זוכר שבאחת ההופעות באיזו מסיבה הרבצתי בקבוק יין מאחורי הקלעים וכשעליתי לבמה בצעתי את כל המונולוג של בנאי, זאת היתה הנקמה של היקים. מאוחר יותר התגלגלה ההצגה הזו ל"אוהל" ונקראה "חמש-חמש". בקיצור, בלהקה בעיקר הייתי מנהל הצגה.

 

מרגע שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה וכנראה בהשפעת הורי וידיעת הגרמנית שלי עסקתי בתרגומים של ברכט ואחרים מגרמנית לעברית. עבדתי במדור הדרמה בקול ישראל, תרגמתי טקסטים מגרמנית וביימתי תסכיתים של יוצרים גרמנים, למרות שכף רגלי לא דרכה בגרמניה. אם היה לי צורך בספרים בגרמנית שאלתי אותם מהספרייה של ד'ר הירש עוד לפני שהוקם "מכון גתה". אני קורא, מדבר ומתרגם גרמנית, אבל לא כותב גרמנית ומתקשה לפענח כתבי יד בגרמנית. השפה הגרמנית שלי היא שפה מדוברת הנשמעת כמעט פרפקט אבל ברמה של "אימא, מה יש היום לארוחת צהריים ונשרף לך המרק". ניסיתי ללמוד גרמנית ב"מכון גתה", אבל היה לי קושי לקלוט את הדקדוק וכשנשאלתי, כיצד ידעתי לענות מבלי לשגות? עניתי: "שכך זה מרגיש לי נכון". בעצם, חייתי בשתי ישויות, הישות הגרמנית והישות העברית והחיבור ביניהם נעשה למעשה רק ב- 10 השנים האחרונות. באוניברסיטה התחלתי לביים בעקר דברים שגם תרגמתי. במרכז העיסוק שלי היה תמיד חומר גרמני לתיאטרון הישראלי. המחקר שלי על היקים והתיאטרון העברי, הוא יחסית חדש כ-10 שנים אחורה ובעקבות ההתעמקות בהסטוריה של גרמניה של שנות ה-30 הבנתי מה באמת קרה שם. הייתי מזועזע מהנאיביות של הורי או מעור הפיל שלהם, מזה שמעולם לא דיברו על מה שעבר עליהם שם.

מתחילת שנת 2010 התחלתי בפרסום סדרת מאמרים  ב"יקינתון" על "היקים והתיאטרון העברי, לאחרונה יצא המאמר ה-26 שלי. באותם מאמרים אני מזכיר בזעזוע את רדיפת היקים בארץ בגלל שפתם הגרמנית, מצד אחד ומצד שני אני מציין את ההעזה שלהם, אומץ הלב ואיך לא דיברו על כל הקורות אותם. אני מלא צער על כך שכמעט ולא דברתי בנושא עם הורי וכך הפסדתי עדות אישית. דברים יצאו רק כשאימא היתה באחרית ימיה ולמדתי לראות בהם גיבורים.

ביקורי הראשון בגרמניה התקיים בעקבות הזמנתי לכנס של פקולטות לאמנויות בברלין. כל אדם זקן שראיתי ברחוב או פגשתי העלה במוחי את השאלה, איפה היה האיש במלחמה? מפגש קשה היה לי עם גלוחי ראש ועם כלבים. התערבבו בראשי המקומות שהוזכרו על-ידי הורי, שאלות לגבי שנות המלחמה והחיבור לילדותם. מאז, אני נוסע הרבה לברלין, בניגוד להורי שלא רצו לחזור לשם אף פעם, הם סרבו לכל ההזמנות. הלכתי לראות את הבית שבו חייתי כילד. בן זוגי ואני ירדנו בתחנת הרכבת "Messe süd" והגענו לבית. אישה פתחה את החלון וכשראתה אותנו הייתי בטוח שתטרוק את החלון או תקרא למשטרה והופתעתי כאשר הזמינה אותנו פנימה. זוג הפנסיונרים ידעו לספר על הבית שנבנה ועוצב בשנת 1929 על-ידי הארכיטקט מקס טאוט ((Taut והם רכשו אותו כחוק. שניהם התעלמו ממה שקרה בזמן המלחמה ואני הרגשתי לא נוח עם זה. סיפרתי להם על הרצאה ששמעתי מפי הסופרת אינגה דויטשקרון אשר חיתה בזמן המלחמה במחתרת בברלין. ציפיתי מהם לתגובה כלשהי וכשזו לא הגיעה ניתקתי קשר.

באמצע שנות ה-90 התפתח קשר בין אוניברסיטת תל-אביב לאוניברסיטת קונסטנץ, עיר על גבול גרמניה-שוויץ אשר

 

בזמן המלחמה נוקתה מיהודים ואחרי המלחמה הוקמה בה אוניברסיטה מודרנית. באוניברסיטה פעלה קרן קורט ליאון שעסקה בקשרים בין-אוניברסיטאיים. נוצר קשר עם הפקולטה שלנו לאמנויות והוציאו בפעם הראשונה משלחת לגרמניה עם הדיקאנית פרופ' נורית כנען-קדר, פרופ' גד קינר שבעצמו למד שם ואנוכי. באוניברסיטת קונסטנץ אין לימודי תיאטרון לתואר, אבל ישנה פעילות סטודנטיאלית במסגרת "בימת הסטודיו" אותה הקימה, ניהלה, ארגנה וביימה אישה יוונייה אשר איתה תפסתי ראש. אישה נוספת שהתיידדתי איתה היא יהודיה שנולדה בהולנד בשם רות פרֶנק שפעלה רבות בחוג ידידי ישראל בקונסטנץ. היא היתה זמרת, לימדה שם זמרה וערכה לפני מספר שנים שבוע ידידות ישראל-גרמניה שהרציתי בו על היקים והתיאטרון העברי בשנות ה-30, גם ביימתי אותה במופע יחיד בשפה הגרמנית. סיפורן של שתי הנשים משקף גם הוא את המהות של "בין המולדות". שלושתנו, שנולדנו במדינות שונות למדנו בארה'ב ודיברנו בינינו אנגלית. אני, את המסטר שלי בבימוי קיבלתי באוניברסיטת ייל וההסמכה לדוקטורט בנושא "תיאוריות תיאטרוניות" הוענקה לי באוניברסיטת ניו יורק. יומיים לפני הפרמיירה של רות פרנק חטפתי התקף לב. אושפזתי בבית חולים מקומי ובהיותי ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב צלצלתי מחדר בית החולים למזכירת החוג בעניין ביטוח הבריאות וכמובן שדיברתי עברית. חולה אשר שכב לידי והיה מבוגר ממני כעשר שנים שאל אותי בתום השיחה: "איזו שפה זאת?". בשומעו שזאת עברית החל להשתפך: "אהה, ישראל. כמה אני אוהב יהודים…" ואני רק רציתי לברוח משם, לצאת! הנה כך מתנהלים "בין המולדות".

 

באחת השנים פנו אלי מוועד תושבי  Eichkamp (שם התגוררו הורי) בעניין התקנת אבני נגף ליד ביתנו. הוזמנתי על-ידי העירייה, סידרו לי פגישות עם אנשים שונים מהקהילה והרציתי להם בגרמנית. בקיצור, צמח קשר מאוד יפה עם ברלין. בקרתי בבית הקברות היהודי Weisensee במטרה למצוא את קברי המשפחה והזדעזעתי לגלות שרוב חברי הקהילה היהודית הם רוסים ובבית הקברות מדברים רוסית או עברית ולא מדברים גרמנית. ברור לי,  שיש לי בעיה עם הקהילה הישראלית שצומחת ותופחת שם, אבל יש גם להבין שזה לא אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. לא הייתי רוצה לחיות בברלין, למרות החופש ולמרות ההנצחה המסיבית של העבר הנורא. הם מנציחים לא רק מתוך כבוד ליהודים, אלא בעקר מתוך פחד שזה יחזור. באחד מימי חנוכה היינו באירוע של הקהילה היהודית בפאזאנן שטראסה. בחוץ ובפנים ניצבה המשטרה הגרמנית הוכנסנו פנימה כמו לתוך כלוב זכוכית עם שוטר ועלו האסוציאציות… בפעם אחרת היינו באופרה במחזמר "סוויני טוד" ובעלילה יש גלב רוצח שמתנקם בחברה ואת הגופות משליכים לתנור. באמת, בגרמניה הכול מקבל משמעות נוספת אשר יוצרת במוחך אסוציאציות מהעבר.

 

הורי היו חברי הארגון במשך שנים רבות ואני הצטרפתי אליו בעקבות כנס היקים שהתקיים במשכנות שאננים בירושלים. במערכת "יקינתון" עיתונו של הארגון בו אני חבר, מתנהלים ויכוחים לאין ספור בקשר לדרכים בהם ניתן לקרב את הצעירים אל הערכים והתרבות היקית. מה צריך לשמר מהערכים היקיים וכיצד? ובאיזו מידה קשורה שמירת הערכים בשימור ההיסטוריה? ישנן התחבטויות ואני מאמין שהאידיאולוגיה היא פועל יוצא של הפרקטיקה. חשוב להכיר את העובדות ולשמר אותן, גם לשם הבנת תפישת העולם. באותו כנס שהתקיים במשכנות שאננים  הצגתי את "קברט היקים", אשר יצרתי מחומרים שהתייחסו ליקים. חיפשתי בכתבים של יוצאי מרכז אירופה, במכתביהם ובזיכרונותיהם מהיקלטותם בארץ. השתמשתי בחומרים של התיאטרון העברי ובעיקר הסאטירי כמו: ה"מטאטא" ו"לי-לה-לו". חשבתי על כך, שאני לא רוצה לעשות רק כנס על היקים אלא ליצור חוויה. ארגנתי תלמידים מבית צבי אשר הציגו את מופע "קברט היקים", שהראה כיצד הם ראו את ארץ ישראל ואיך הארץ-ישראלים ראו אותם. "קברט היקים" עבר מספר סיבובי הופעות. אחת מהן התקיימה בקונסטנץ בבימוי שלי ושל רות פרנק יחד עם שחקנים של התיאטרון העירוני שעשו איתי ארבעה ימי חזרות והופיעו עם הטקסטים של "קברט היקים" בגרמנית: שירים, פזמונים, מונולוגים וסצנות שלמות בהצלחה בלתי רגילה. בארץ בוצע "קברט היקים" אחרי "משכנות שאננים", רק עוד פעם אחת בבוקר של היקים ב"צוותא", אשר הופק על ידי הארגון יחד עם רותי אופק ממוזיאון היקים ב"תפן". יתכן ויימצא גוף כלכלי גואל שיוכל להפיק עוד מופעים שכאלה.

 

מתוך מחקרַי באותו תחום צר של תולדות התיאטרון העברי למדתי שיש כל כך הרבה בורות וחוסר ידע של עובדות. למשל, בספר "מולדת חדשה" ספר בעל 500 עמוד יש חצי עמוד על יקים בתיאטרון עם איזה עשר שגיאות. באוניברסיטאות בגרמניה ישנו תחום מחקר בשם "ספרות בגלות" ובתוכו תת-תחום המתעסק ב- "Theater  Exil"- תיאטרון של גולים בכל העולם. שם ניתן למצוא המון על תיאטרון בארץ ישראל, אבל רוב המידע שגוי משום שהם לא יודעים עברית והם לא מודעים לעובדות. למשל, שבשנות השלושים לא היו יקים בתיאטרון העברי ואני גיליתי שישים שחקנים ובמאים שפעלו בארץ ושמונה להקות תיאטרון. אמנם נכון, יקים לא הצליחו לחדור לתיאטרון העברי הממסדי, אבל ניסו להופיע במסגרות משלהם. הם פשטו את הרגל משום שהגישה המקובלת בישוב היתה מזרח-אירופאית ולא מערבית-גרמנית, כפי שהיקים הביאו אתם. הראשונים שהצליחו היו מקימי "תיאטרון קאמרי", יוסף מילוא-פסובסקי שהיה יליד צ'כיה, אשתו ימימה מילוא ורוזה ליכטנשטיין שגם היא היתה יקית, ואברהם בן יוסף שלמד בגרמניה. בשנים הראשונות של הקאמרי עדיין דיברו גרמנית מאחורי הקלעים. המסורת הגרמנית לא החזיקה מעמד בקאמרי משום שמאוחר יותר הכניסו את האמריקאית. הביאו את פיטר פריי ואת היי קילוס עם  הדרמה ושיטות המשחק האמריקאיות. כמובן, שהשפיעה על כך גם האווירה האנטי גרמנית בשנות ה-50 שאחרי המלחמה. רק את ברכט העלו משום שהיה ידוע כנרדף על ידי המשטר הנאצי. מכל שישים השחקנים היקים שניסו את מזלם בעברית נשארו כיום מעטים מאוד. כמו למשל, שושיק שני ששם משפחתה היה שפרונג והיא הלכה אתי לגן, גדעון זינגר ז'ל שנאלץ לעזוב את ישראל ושיחק בווינה כי לא העריכו אותו מספיק כאן. יוצאות דופן הן אורנה פורת וחנה מרון ז'ל. יש לי עוד דוגמא של בחור יהודי יליד שוויצריה, בשם יוסי וילר מקרויצלינגן על גבול שויצריה גרמניה, שהגיע ארצה עם הוריו והיה תלמיד שלי באוניברסיטה. למד בימוי והצליח לקבל איזה חצי בימוי ב"בימרתף", ערב של שירי אבידן שהיה מעניין. הוא נאלץ לחזור לאירופה, שם הוא מוערך, קיבל פרסים והיום הוא המנהל האמנותי בשטוטגרט. אצלנו, "לא נסתייע" להעסיק אותו.

לא מזמן יצא באוניברסיטת פוטסדם ספר על התקבלות סרטים בגרמנית בישוב העברי בשנות ה-30. היה פעם מתרגם סרטים משפות שונות לעברית בתל-אביב בשם ירושלים סגל. התרגום הוקרן לחוד בצד הסרט. נמצאה כרטסת שלו בה היה כתוב לאיזה בתי קולנוע ולכמה זמן שלח את סרטי התרגום שלו. החוקרת התבססה על הכרטסת הזאת. אבל בספר מצאתי כמה טעויות. למשל, ביריד המזרח לקחו חלל והפכו אותו לקולנוע. אני זוכר שכילד הלכתי בסוף שנות השלושים עם אבי שם לקולנוע שקראו לו "צפון", ואילו  בספר מופיעה תמונה של בנין קולנוע "צפון" שהוקם בשנות החמישים ברחוב דה-האז בתל-אביב. גם במעט המחקרים שנעשו בארץ יש הרבה מאוד שגיאות ויש עוד הרבה מה לגלות. שוב אני אומר, ערכים מורישים דרך הפרטים הקטנים מחיי היום-יום ולא דרך התיאוריה. נורא חשוב, בעיקר סרטים תיעודיים. כיום יש כל-כך הרבה סרטים דוקומנטריים בנושא היקים כתוצאה מגילוים בבוידעם, מגילוי ספרי זיכרונות ומפגשים עם אלה שעוד זוכרים. היום יש התעוררות ויכול להיות שביום אחד יימצא גם הגוף שירים את הכפפה של "קברט היקים". לצערי, נראה לי שבגרמניה יפיקו את זה יותר מהר מאשר בישראל, משום שבעיני הישראלים זה לא מסחרי.

 

לגבי שאלתך האם התיאטרון כיום משקף בעיני את הלכי הרוח בציבור? את הפיצול החברתי? ואת הרב גוניות? אענה בקיצור, למרות שנושא היקים לא נראה לי קשור לעניין. השאלה היא, לְמה קוראים תיאטרון? משום שהתיאטרון המקצועי הממוסד בישראל הפך להיות מסחרי, מרצון או שלא מרצון, כי הוא תלוי בקופה. האם הקופה, כלומר הקהל, דורש בידור ושטחיות או שהתיאטרון הרגיל אותו לבידור ושטחיות. ראיתי הצגות שלכאורה עוסקות בנושאים כבדים, אבל הביצוע הוא צחוקים ו"דחקות". זה כבר הגיע למצב שהשואה נהייתה משעשעת. ראיתי את הקהל שבהצגה על השואה צוחק בהנאה למראה הדמויות הגרוטסקיות של הנאצים. אני חייב להודות שרוב ההצגות המועלות היום בתיאטרון הרפרטוארי הממוסד הם לא ברוח התיאטרון בו אני מאמין ובו יצרתי בעבר. הערכים שלו אינם אלה עליהם התחנכתי. הגבול בין סטאריזם לזנות תיאטרונית הוא גמיש, אמנות התיאטרון הפכה לעסקי שעשועים (show business), זה עסק נהדר אבל אין לזה שום קשר עם אמנות, עם חברה, עם אמת.

 

חשוב לי לציין שנעשית עבודה יוצאת מן הכלל ומעניינת ביותר בפרינג', בתיאטרוני השוליים. שם נעשים דברים מרתקים ואמיתיים מבחינה תיאטרונית, מבחינה חברתית, מבחינה אישית. בתל אביב עצמה יש לפחות ארבעה בתי פרינג': "תיאטרון הסמטה", "תמונע", "צוותא", ו"תיאטרון קרוב". הרפרטואר שלהם יותר עשיר מזה של התיאטרון הממוסד, שנחשב ליותר מקצועי, אבל הפך להיות  מסחרי. כמובן שיש גם לו מקום במארג התיאטרוני הכללי. בלונדון יש ווסט אנד, בניו יורק יש ברודווי ובגרמניה תיאטרוני הקורפירסטנדאם  אבל אלה  מוצרים מסחריים בדיוק כמו ג'אנק פוד, "חטוף ואכול", לא בריא אבל אולי די טעים. אז יש גם ג'אנק תיאטרון, מה שנכון נכון, הג'אנק תיאטרון נעשה באופן מאוד מקצועי, אבל הוא לא מוסיף לנשמה והמהפך החברתי לא יצא ממנו. בשעתו, כשחנוך לוין ביים את המחזות שלו זה כאב לקהל. אצל חנוך לוין הבמאי של מחזותיו אתה "צוחה ובוכק" היום כשמעלים את מחזותיו הופכים את הדמויות לקריקטורות, לקהל יש צחוקים ולתיאטרון יש הכנסה. היום ברוב ההפקות של לוין אתה רק צוחק ויש לך גוד טיים. האשכנזים המגוחכים והפולנים המגוחכים וכו'. ואתה בא לתיאטרון לא בשביל לבדוק את הבעיה שיש לך אלא לצחוק על חשבון האחר. יש במאים כוכבים שהקהל אוהב את מה שהם מייצרים. במאי שמביים חמש-שש הצגות בשנה חייב לייצר, אין לו מספיק זמן לעכל ולחשוב, הכול נעשה בסרט נע ורוב המוצרים-הצגות דומים זה לזה. כשאני נכנס ל"מקדונלדס" אני לא מצפה למסעדת גורמה ואני חושב שיש מקום ל"מקדונלדס" מבלי לחשוב שהוא גורמה. ושוב, חשוב לציין שיש גם צדיקים בסדום. מדי פעם ראיתי הצגות כל כך מרתקות. לא מזמן היתה הצגה בקאמרי "בין שני העולמות" על מפגש גרמני-יהודי, בגרמנית ובעברית, מאת ועם שרה פון שווארצה ושחקנית גרמניה. כואב, מעורר שאלות ויוצא מהכלל מבחינה אמנותית. ראיתי גם בקאמרי את "הילכו שניים יחדיו" מאת א.ב. יהושע, על מפגש בין ז'בוטינסקי ובן גוריון שהיתה מלאכת מחשבת מבחינה חברתית ותיאטרונית. אבל לצערי ראיתי שם כמה מוליירים וברכטים שהיו צחוקים על גבי צחוקים ושני המחזאים נפגשו בין פריז לברלין והתהפכו ודאי בקבר. אולי זה בסדר כי זה לא מתיימר להיות משהו אחר.

 

לשאלה מי בעצם אשם? אני נזכר איך במשך שנים היתה ב"קול  ישראל" רשת אחת, וכולם האזינו לאותן תכניות, הדוקטור בתל אביב והפועל באי שם: "בימות ובדים", "תכנית כבקשתך" בשבת ו"המסך עולה".  היום הטענה היא שהקהל לא יבוא לדברים רציניים אבל ברור שאחרי שמרגילים קהל לזבל הוא מתרגל למה שנותנים לו.

לעניין החובבות בתרבות הישראלית אני מתחבר לנטייה היקית שלי. להיות חובב Amateur, הוא מי שאוהב מה שהוא עושה ועושה זאת בסגנון יקי, כלומר: מלא, אמיתי עד הסוף. ראיתי בתיאטרון המקצועי כמה הצגות פרטצ'יות ולהבדיל בתיאטראות חובבים כמה עבודות יוצאות מהכלל. למשל, אפרים קישון המציא את הביטוי "פרטצ'יה אהובתי". אילו לא היתה פרטצ'יה השחיתות לא היתה פורחת. אצל הגרמנים היתה אפילו מקצועיות במערכת ביצוע הפשע הנורא מכול. אם אבי לא היה איש מוזיקה חובב בעל ידע, יכולת ומיומנות אולי יותר מאיש מקצוע שמתפרנס מזה, יתכן ואני לא הייתי בחיים היום. כי לפעמים, אני חושב שעם כל המחלות שלי הייתי יכול בעצם להגיע בגיל חמש או שש למחנות ההשמדה…

 

בקיצור, המורשת היקית קיימת אצלי ואני חושב שהיא צריכה להיות קיימת גם אצל מי שאינו יקה, מבלי להיכנס לפוליטיקה, אני דוגל ב"אל תעשה לרעך את מה ששנוא עליך". אולי זה יסכם את כל העניין והצדקות יש היום בשפע, גם לגרמנים היו הצדקות. הייתי מסכם את השיחה שלנו במשפט אחד: "פעם התביישתי להיות יקה, היום אני גאה להיות יקה ואני ממליץ כיום לכולם לאמץ כמה מהתכונות היקיות".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *