קהילת הייקים

בית יצחק / איתן וורדית זיימן

ארגון יוצאי מרכז אירופה

סיפורם של המבנים הראשונים הוא סיפורם של ארבעה ישובים שהוקמו למימוש חזון ההתיישבות בארץ ישראל ושיבת העם לארצו. הוא סיפור איחודם של בית יצחק, גן חפר, שער חפר ונירה ליישוב אחד גדול, חזק ומשגשג, בעל צביון כפרי וקהילה איכותית, שבצד הפעילות המשקית-החקלאית המסועפת, מקיימת פעילות קהילתית, ענפה ותוססת הנסמכת על התנדבות חבריה.

הוא גם סיפורם של המייסדים ודור הוותיקים אשר בעוצמת חלומם ידעו להגביה עוף ולצפות מעבר למרחק הזמן ובכוח חזונם ידעו לפעול מעבר לעכשיו ולמיידי ולעסוק בעשייה מתמשכת, שתוצאותיה החיוביות והנכונות, יתבררו שנים מאוחר יותר.

בית יצחק

"ב 14 ליוני 1939 יצאו מכפר ידידיה שבעה אנשים בליווי מדריך של "רסקו", שלושה שומרים, שתי עגלות עמוסות ,שתי חביות מים וכלב זאב נהדר, על מנת לעלות על אדמתם. אין בית, אין שיח – עץ אחד בלבד עד נתניה, והיתר שממה."כך מתאר אחד המתיישבים את העלייה לקרקע במקום שנבחר בקפידה ע"י גברת גרטרוד פוירינג ואשר, לימים, ישא את שם בעלה המנוח יצחק פוירינג.

יצחק פוירינג , שהיה ציוני והשתתף כציר בקונגרסים הציוניים, ביקש לאחד את החלום הציוני עם המציאות הפוליטית של אותם ימים והחליט להקציב בצוואתו 10,000 LIP (לירות פלשתיניות) לצרכי מימון מפעל ציוני לטובת המעמד הבינוני של יהודי גרמניה, עפ"י בחירתה של אשתו.
ביוני 1939 הגיעה גברת פוירינג לסיור עם אנשי "רסקו" דר' פרדר ודר' לנדסברג. המיקום השני שהוצע להם היה במרחק סביר מהעיר הגדולה ותאם את חזונה של גברת פוירינג –  "כדי שניתן יהיה לראות את גגות הבתים מהכביש וליהנות מפניני התרבות שבעיר הלא רחוקה מדי". לידיעתכם – המיקום הראשון היה –שער חפר.

העולים מגרמניה זכו לקבל סרטיפיקט (אישור עליה לארץ) רק לאחר שהוכיחו העברת כספים למשרד "ארצישראל" בגרמניה. חלק מהעולים הסתייעו בקרן שהקימה הגב' פוירינג, לתשלום זה. היו משפחות  שהעבירו את כספם אך להגיע לא זכו.

התושבים הראשונים גרו בישובי הסביבה כולל כפר חיים, כפר ידידיה ונתניה והגיעו מדי יום לעבודת הקרקע מי ברגל, ומי רכוב על חמור, סוס עבודה או פרדה.

המתיישבים שהיו בעלי "צווארון לבן" לא בחלו בכל עבודה. "לשכת העבודה הפנימית" קבעה מי ילך לבנין, לחפירות, לסלילה וכו'.

המבנה הראשון היה צריף פח ובו התגורר השומר הראשון שהיה עורך דין בהשכלתו. עד מהרה החלו בתכנון מבני הקבע. נבחרה תוכנית בניה אחידה שנקראה "טיפ A", נחתם חוזה מתיישב שכלל תקציב בניה ומפרט משקי. גברת פוירינג שדאגה למתיישבים "שלה", שבאו מרמת חיים מסוימת ורצתה שירגישו טוב באמת, טענה שיש לדאוג ולבנות מיד שירותים בתוך הבתים, שלא עפ"י התוכנית המקורית.

משהתמהמה הבנייה בשל המלחמה, שגרמה למחסור בחמרי בנין (אלה הופנו לביצורים ע"י הצבא הבריטי) ומסיבות נוספות, החליטו משפחה אחת ושני רווקים לעשות מעשה ולעבור לגור  בצריף בבית יצחק. הם היו המתיישבים הראשונים ביישוב. יחד חלקו צריף אחד, עם מקלחת ארעית מצינור ועם…כמה תרנגולות מטילות.

ארבעת הבתים הראשונים שהושלמו זכו לכינוי "גבעת המיליונרים".(millionneren hugel) כל בית כלל שניים וחצי חדרים למשפחה  ואיתה דיירים נוספים בשכירות. בעלות הבית בישלו ארוחות תמורת תשלום של 4  גרוש לארוחה חמה- הייתה זו הכנסה נוספת וחשובה בימים הקשים של תחילת הישוב.

ההתיישבות התבססה על ענף הרפת במחשבה שעל ענף זה יוכלו בעתיד להישען לשם ייצור ואספקה עצמית של המזון. עם השנים התפתח ענף הלול והפך לענף מרכזי בכפר.

התקציב המתוכנן והמפוקח ע"י "רסקו" להקמת משק אחד היה 750 LIP וכלל רפת או דיר, דונם מטעים, לול ל 350 עופות, השתתפות בהון האגודה, השתתפות בהון אגודת המים, שהייתה ישות נפרדת, ועתודת הון לשלב השני של הפיתוח.

גן חפר

עשר המשפחות, שנענו לקריאת הארגון "בני בנימין" של ההתאחדות האיכרים להקמת נקודת התיישבות בעמק חפר, היו המתיישבים הראשונים של הישוב גן חפר.

שמו של הישוב – גן חפר – ניתן לו ע"י זאב וילנאי, שבביקורו הראשון הצהיר בפני המתיישבים "על חולות אלה עוד יצמחו גנים פורחים".

מרבית המשפחות היו דור שני לאיכרים מפתח תקווה, ראש העין, יסוד המעלה, נתניה ועוד. השאר היו יוצאי רוסיה, פולין וליטא ומשפחת תימנית אחת. כולם היו מושרשים בארץ, דיברו עברית וגילם נע בין 25 ל-35 שנים.

הבתים הראשונים של גן חפר נבנו בשנת 1939 ע"י החברה המיישבת "בני בנימין" באמצעות "חברת הנוטע" ובשנת 1940 נכנסו המתיישבים הראשונים לבתיהם (בתים אלו ממוקמים בצד הצפוני של דרך שער חפר). לכל משק הוקצו 16 דונם והם החלו לגדל ירקות ולנטוע פרדסים.

המתיישבים בימיהם הראשונים, התגוררו בבתים קטנים בתנאים קשים ועבדו בעבודות חוץ שונות – פועלים בבנין, בפרדסים ובבתי האריזה באזור.

המתיישבים הקימו אגודה חקלאית בשם "שפע" וועד מקומי שהשתייך למועצה האזורית עמק חפר.

לימים, כשהתברר שרבים מהנרשמים לישוב החדש, ויתרו על כוונתם להתיישב בישוב, פנתה חברת "רסקו" לאגודת "בני בנימין" וביקשה לרכוש את האדמות במטרה להקים ישוב חדש לעולי צ'כוסלובקיה.

גן חפר חדלה להתקיים כישוב עצמאי ב-1942 והתמזגה כרשות מקומית עם שער חפר.

שער חפר

המתיישבים הראשונים בשער חפר הגיעו מעיירות וערים שונות בצ'כוסלובקיה. עם כניסת הגרמנים לחבל הסודטים, ברחו היהודים מחבל זה והצטרפו לאחיהם שישבו בערים הגדולות, רובם בפראג הבירה. רבים מהם השאירו את רכושם במקום מגוריהם הקודמים. חברת "רסקו" שפעלה גם בצ'כיה הציעה להם להקים ישוב חדש בפלסטינה בשם בית יצחק.

37 משפחות נרשמו, חלקם הגדול ציונים. גדולה הייתה הפתעתם כאשר גילו שהכפר בית יצחק כבר קיים. "רסקו" הציעה להם להצטרף לישובים קיימים, אך הם התנגדו ודרשו בתוקף להתיישב בכפר חדש כפי שהובטח להם. חברת "רסקו" לחצה על אגודת בני בנימין, שהקימה את הישוב "גן חפר", להעביר לידיה את האדמות שהוקצו ליישוב ואשר נותרו פנויות מאחר וחלק מהנרשמים לא מימשו את עלייתם לקרקע.

במרץ 1940 חולקו החלקות והחלו בהקמת הבתים למתיישבים החדשים, אלה מוקמו בשורה נוספת, בצידה הדרומי של אותה דרך (דרך חפר). בניית הבתים נסתיימה, אמנם, ב-1940 אך לרשת החשמל התחברו רק כעבור 4 שנים.

המתיישבים החדשים, בימיהם הראשונים, התגוררו בחדרים שכורים באזור והגיעו מידי יום לעבודתם. הם הועסקו ע"י חברת "רסקו" בעבודות בנין, חפירת תעלות לרשת המים וכן עבדו מחוץ לישוב. חלק מהבתים הושכרו למתיישבים לעתיד וחלקם שימשו מגורים לפועלי "בני בנימין", שעבדו בפרדס ובקטיף באזור (עד נתניה) ובמקביל הקימו את משקיהם החקלאיים.

השכנים בגן חפר הביטו בפליאה ובתימהון על המתיישבים החדשים. שפת דיבורם הייתה צ'כית או גרמנית, לבושם היה אירופי.
המבנה החברתי שהיה מחולק לשתי קבוצות גרם לעיתים לחוסר הסכמה. באחת מישיבות הועד עלה לדיון נושא שם הישוב החדש ובין ההצעות שהועלו להצבעה באסיפה, התקבל השם "תל גמלא" שמקורו בשמה של תנועת נוער ציונית בצ'כיה. משום מה, שם זה לא השתרש. בימים הראשונים נקרא הישוב שער חפר – גן חפר ואולם עד מהרה השם שער חפר הוא השם שנתקבע.

בגלל הוואדי שהפריד פיסית בין בית יצחק לשער חפר – התנועה, הובלת החלב, מקור המים והחשמל וכל הקשר לעולם בתחילת הדרך היה צפונה. אפילו את הפרות להרבעה הובילו לפרייה (מקום הרבעה) ואת העיזים לתיש שבכפר ידידיה. כך גם באר שער חפר חוברה לרשת החשמל דרך כפר ידידיה  – ולמותרות של החיבור לחשמל, זכו גם שני הבתים הסמוכים לה. ב-1972 התאחדו שני הישובים בית יצחק ושער חפר-נירה והשם החדש שנבחר היה בית יצחק-שער חפר.

נירה

שמו של הישוב – נירה – שם סמלי בהוראה שאולה: כלי לאריגה וגם שדה- ניר חרוש הרעיון להקמת נירה מיוחס למהנדס בשם פילוש ביהם, שמוצאו היה מפראג בצ'כוסלובקיה אך נחשב לוותיק בארץ. הרעיון היה הקמת ישוב שיתבסס לא רק על חקלאות, המצריכה עבודה פיזית קשה וממושכת, שאינה מתאימה לאנשים חסרי ניסיון  ומבוגרים יחסית, אלא תשלב פעילות נוספת בתוך הישוב עצמו, ליד בתי התושבים. הפעילות החקלאית תיעשה במשותף. רק חלקה קטנה יחסית, ליד בית המתיישב, תעובד כמשק פרטי.

המתיישבים הראשונים בנירה היו 19 משפחות, שרובן היו מיוצאי צ'כוסלובקיה ושעדיין לא מצאו את מקומם בארץ, אך בידם היה הסכום הכספי הנדרש להתיישבות, אליהן הצטרפו מאוחר יותר 5 משפחות נוספות. לאחר שחיבת ציון ירדה מהפרק נבחרה נירה כיעד להתיישבותם.

הפעילות הנוספת, עפ"י חזונו של המהנדס ביהם, נמצאה במחסן בדרום תל אביב, שם ברחוב מזרחי מספר 34, איתרו המתיישבים החדשים בית חרושת שלם לאריגה על כל ציודו. מכונות האריגה הישנות מתוצרת "ראשל", שהובאו בשעתן ארצה ע"י יהודי מאוסטריה, נרכשו והועברו לנירה.
בחיפוש אחר מקום לישוב החדש, המבוסס על הרעיון של ביהם, הגיעו לשטח פתוח בין בית יצחק לבין שער חפר, שטח שנרכש קודם לכן ע"י הקרן הקיימת.

בסוף שנת 1940 החלו להקים, באמצעות קבוצת בנייה מגבעת חיים, את הבתים הראשונים ואת בניין בית החרושת שקיבל לימים את שמו "מפעל ת.א.ס." (ת.א.ס.- תעשיית אריגים סרוגים). המפעל נוהל בידי חברים שונים מהמושב. המפעל שכן במקום בולט ליד הדרך הראשית. כדי להבליטו עוד יותר בחר ביהם ליצור עיקול מלאכותי בדרך, עיקול שנשאר עד היום.

המשפחות קיבלו, עם העלייה לקרקע, יחידת משק שכללה בית סטנדרטי ולידו 3 דונם לעיבוד חקלאי. "השטח החקלאי" כולו הושקה ע"י "ממטרות סביבון" שכל אחת מהן השקתה שטח של 100 מ"ר!(שטח "ממטרה"). בשטח גידלו בין השאר שעועית לימה, פרחי חרצית הפירתרום (ממנה הפיקו חומר להדברת מזיקים), מנגולד לתרנגולות, תלתן שנזרע ב"כינור תלתן" (מכשיר לזריעה אחידה) ובצל ירוק ששימש כמספוא לאפרוחי תרנגולי הודו. בכל משק הניחו קו ממטרות אחד קבוע ויתר השטח הושקה בעזרת קו נודד מתפרק אותו היה צריך להעביר ממקום למקום.

בשטחים החקלאיים המשותפים של המתיישבים נזרעו שדות ראשונים ונטעו מטעים. עם מעבר המשפחות לבתיהן החדשים הופעל גם בית החרושת החדש ת.א.ס. שסיפק פרנסה יפה לחברים – 1 ליש"ט לשבוע!

נירה הייתה שונה ממרבית הישובים בארץ וסיפורה המיוחד, המשלב חקלאות ותעשייה, התפרסם ברחבי הארץ והביא אליה מבקרים בכללם אנשים רבי מעלה מראשי הישוב. נירה חדלה להתקיים כרשות עצמאית בשנת 1951 והתאחדה עם שער חפר, תחת השם שער חפר- נירה.

כל התמונות באדיבות ארכיון בית יצחק

נכתב ע"י איתן  זיימן ורעייתו ורדית, בני בית יצחק, דור שלישי למייסדים, סבא וסבתא לבני דור חמישי, חקלאים (לול רביה ופיתוח, משתלת ריבוי צמחי נוי). איתן מורה דרך ולשעבר יו"ר האגודה השיתופית. כתבו וערכו את החוברת שיצאה לאור לכבוד 70 לבית יצחק-שער חפר: "מבנים ראשונים אז והיום"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן