סיפור חייהם של יהודית ויואל לב/ נעמי לימור

סיפור חייהם של יהודית ויואל לב/ נעמי לימור

פורסם בתאריך: 10-06-2017

היוזמה לסיפור חייהם  עלתה לרגל מלאות שנה לפטירתה של יהודית לב. חסרונה העצים וחיזק גם את החלל שהותיר יואל בן-זוגה לאחר 60 שנות חיים משותפים. מפאת אורכו של הסיפור חילקתי אותו לשלושה חלקים: פרק 1- יהודית יטר עד נישואיה, פרק 2-יואל לב עד היכרותו עם יהודית, פרק 3 – חייהם המשותפים בארץ.

יהודית יטר 

יהודית בשמה הגרמני דיטה נולדה ב- 25.7.1923 בברלין לאמה (Henny Johanna ) ולאביה ברטולד יטר (Jetter ) אחרי שתי שנות נישואין. סבה וסבתה של יהודית חיו בברלין מזה דורות כמשפחה יהודית בורגנית אמידה השומרת על המסורת, חגיה ומנהגיה. הסבא היה בעליו של מפעל לייצור סיגריות ולרוע מזלו ב-1919 עוד לפני פרוץ האינפלציה הנוראה בגרמניה מכר את המפעל, עובדה שהביאה תוך מספר שנים לחיסול כל חסכונות משפחתם. אביה של יהודית, ברטולד נולד למשפחת סוחרי עץ אמידה בבוהמיה. אחרי לימודי מסחר וכלכלה בלונדון התיישב בברלין והקים בית מסחר לרדיו ואביזרי חשמל, אשר סיפק למשפחה הצעירה רווחה ורמת חיים גבוהה. בשנת 1925 נולדה אחותה של יהודית ואלי (wally) וחייהם התנהלו ברווחה וכפטריוטים נאמנים לגרמניה. הם חיו בדירה גדולה עם מספר חדרים, מבשלת, עוזרת ואומנת לילדות. בבית השתמשו בטלפון, ברדיו ובמכונית שנחשבה אז לשיא המותרות. בגיל 6 עם התחלת לימודיה בבית ספר יהודי לבנות נפגשה לראשונה במסגרת שונה מזו שהכירה בבית. למרות, שגם בבית הספר כמו בבית נדרשה תמיד להתנהל במשמעת על-פי כללים והוראות. עולם הילדים התנהל בנפרד מעולם המבוגרים, מה שהתרחש בעולם המבוגרים היה סודי ומוסתר מהילדים. עשר שנות ילדותה בברלין עברו עליה ועל אחותה בחוג המשפחה המורחבת ועם ידידים יהודים. בשנת 1933 עם עלייתו של היטלר לשלטון התהפך הגורל באחת. התחילו רדיפות היהודים, השפלתם, החרמות רכושם ועסקיהם. אנשים נעלמו למחנות הסגר ולבתי כלא. פחד ואימה שררו בכל ואת מקום החיים השלווים תפסו חיי נדודים מלאי דאגות. בין לילה התקבלה על-ידי ההורים ההחלטה להגר לצ'כוסלובקיה משום שברטולד אביה נולד שם והיה בעל אזרחות צ'כית. חצי שנה גרו לחילופין אצל שני אחיו שנותרו שם, ללא כסף וללא כל אפשרות להתפרנס, משום שצ'כיה ובמיוחד באותו אזור הקרוב לגרמניה הוצף בפליטים יהודים  ולא ניתן היה להשיג רישיונות עבודה. יהודית בת ה-10 ואחותה בת ה-8 לא הבינו את מצבם הנואש של הוריהן, עבורן השהות בעיירה היפה הצמודה ליערות בוהמיה היתה הרפתקה נהדרת שונה מחייהן בעיר הגדולה. הדאגה לפרנסה וללימודים ראויים לבנות, הניעו את ההורים לעבור לפראג בה מצאו חוקי הגבלה נוקשים ליהודים, אשר לא אפשרו לאביה להיקלט בשום מקום עבודה. היות ושכרו דירה גדולה השכירו חלק מהחדרים לפליטים בודדים לכיסוי חלק מהוצאות ההשכרה. שאר הוצאות המחיה מומנו בידי אמה, אשר נאלצה עקב המצב הקשה ושלא כהרגלה, לנקות את חדרי הבית, לתקן ולגהץ בבית בגדים על-פי דרישה ואף לארוג שטיחים ארוכים אשר נמכרו מפה לאוזן. יהודית למדה שם בגימנסיה הריאלית-גרמנית ונחשפה לתנועת הנוער "תכלת-לבן", בה הכירה חברים חדשים איתם התרועעה בקן התנועה, יצאה למחנות קיץ וחורף ומהר מאוד הפכו לחלק חשוב בחייה. בזמנה הפנוי התעמלה גם ב"מכבי" והצליחה בכך.

מלחמת הקיום המשיכה להיות אכזרית ואחרי שנתיים וחצי ב-1936 נראה היה להורים שבעיר הבירה של סלובקיה, ברטיסלבה יהיה להם סיכוי טוב יותר להתפרנס. שוב עקרו את חייהם לעיר אחרת, שגם בה שוב נתקלו בשפה שונה. בברטיסלבה המשיכה את לימודיה בגימנסיה הגרמנית ושם פגשה אישית את השנאה ליהודים, שגרמה לה להבין עד כמה מצבם גרוע. כל הילדים היהודים גורשו מבתי הספר ומאותו רגע נחסם כל עתיד לילדות כמוהן. אחותה ואלי, שהיתה רק בת 13 ואהבה מאוד ילדים קטנים ארגנה גנון לילדים ובמעט מהכנסותיה עזרה לפרנסת המשפחה. בצוק העיתים, נשלחה יהודית ב- 1939 עם "עליית הנוער" לארץ ישראל, בתקוות הוריה לחסוך מספיק כסף לעליה בלתי לגאלית ולהצטרף מאוחר יותר לבתם בארץ. הפרידה של בת ה-15 בתחנת הרכבת מההורים והאחות, תוך כדי נפנופי הידיים והבכי, היתה קשה. הנוער בקרונות חווה עצב מלווה בשמחה לקראת ההרפתקה הגדולה של נסיעה דרך היבשת עד נמל גנואה ומשם באניה לארץ ולחיים חדשים. אז, היא עדיין לא ידעה עד כמה הפרידה הזאת מהוריה ואחותה היא אכזרית ותלווה אותה כל חייה.

קבוצת הנוער מצ'כוסלובקיה נשלחה עם עלייתה לקיבוץ אשדות יעקב ואליהם הצטרפה עוד קבוצת נוער מגרמניה, יחד היו 9 בנות ו-41 בנים. חייהם השתנו מקצה לקצה, פתאום בגיל 15 וחצי אין השגחת הורים, אין מי שיגיד איך להתנהג, כמה להתאמץ בלימודים, מה ללבוש, מה לאכול ומתי ללכת לישון. היא הפכה להיות אחראית לעצמה בעולם שהיה זר ומוזר. הן גרו 5 בנות בחדר וליד מיטת כל אחת ארגז תפוזים המכיל את החפצים האישיים. את המזרונים מילאו בעצמן בקש מהמתבן. בערבים ובלילות החמים של עמק הירדן נעקצו מיתושים וסבלו מפצעי גירוד כואבים. מנהגי האכילה בחדר האוכל הקיבוצי היוו את שיא השינוי מחדר האוכל המשפחתי. תורנים הגישו צלחות עם משהו, לרוב ירקות מבושלים וסלטים שלא הכירה מהבית. שמונה חברים ישבו סביב לשולחן, סכין אחד לכולם וכל הכלים מפח. הקיבוץ היה עני, חיו ממצרכים מוקצבים ומעודפי ריבה של הצבא הבריטי, הסתיימו הפינוקים של בית ההורים. הדבר המוזר הבא היתה המקלחת המשותפת לחברות הקיבוץ ולבנות הצעירות, כאשר כולן דשדשו עירומות בכפכפי עץ על הרצפה הבוצית. הבגדים היו רכוש הכלל וחילקו אותם רק פעם בשבוע אחרי הכביסה בערב שבת.

החיים התבססו על שלושה עקרונות: עבודה, לימודים וחברה. יהודית סודרה לעבודה בגן ירק ולמדה להתיידד עם כלי עבודה שלא הכירה כמו: טוריה, מעדר קלשון, מגרפה ודקר לשתילה, תוך עבודה קשה בגב כפוף ובניסיון לעמוד בקצב של אחרים. חום הקיץ הכבד בעמק הירדן אילץ אותם להתחיל את יום העבודה בחמש בבוקר ועם חזרתם בצהריים מהשדה רטובים מזיעה נכנסו ישר למקלחת, שטפו את הבגדים ופרשו אותם ליבוש על השיחים לפני שהלכו לאכול צהריים. עד שעה ארבע יכלו לנוח ובחרו לשכב על הרצפה אחרי ששפכו עליה מים כדי לקררה. בארבע לבשו שוב את הבגדים שיבשו כבר והלכו ללמוד. כל יום למדו 4 שעות במטרה להשלים השכלה כללית שנקטעה בעודה באיבה. הרבו בשעות עברית, ספרות ותנ"ך. אחרי שנה כולם דיברו כבר עברית משום שהגרמנית היתה מוחרמת.

חיי החברה והתרבות היו ערים ולווו בגעגועים קשים ליקירים שנשארו מאחור.

שנתיים, אחרי שהסתיימו הלימודים במסגרת עליית הנוער, היה על כל אחד לבחור את דרכו להמשך. היו שהצטרפו אל ההורים שהצליחו לעלות ארצה, חלקם התגייסו לצבא הבריטי ויש שעזבו לעבוד בעיר. יהודית וחברים נוספים החליטו לייסד קיבוץ חדש. נוספו אליהם עוד חניכות ממשק הפועלות ובמשך חצי שנה עבדו ימים שלמים כדי להתלכד ולהכשיר עצמם להקמת קיבוץ חדש. הם קיבלו בשנת 1941 מחנה אשר היה שייך לסוכנות היהודית בקרית חיים. החליטו לבססו על פעילות ימית ונתנו לו את השם "קבוצת החותרים". סביב היו הכל חולות, צריף גדול שימש חדר אוכל ואוהלים עגולים עם שלוש מיטות בכל אוהל ניצבו בשטח. ליד כל מיטה ארגז תפוזים ככוננית ומנורת נפט תלויה על עמוד באמצע האוהל. הבנים עבדו כסבלים בנמל, במחצבות של "נשר", על אוניות דייג ובעבודות מזדמנות. חלק מהבנות עבדו בקריות וחלקן עבדו בקיבוץ: במטבח ובהגשה, שפשפו את הכביסה על קרש גלי בתוך "פיילות" עצומות וארגנו את מחסן הבגדים. יהודית, כירקנית מנוסה פיתחה בים החולות את גן הירק הקיבוצי לשימוש המטבח.

שנה אחרי שהתמקמו, כאשר מלחמת העולם היתה בעיצומה החליטו במוסדות הלאומיים על גיוס בישוב. כל קיבוץ חויב לגייס אחוז מסוים מחבריו לצבא הבריטי, לפלמ"ח או למשטרת הישובים. ליהודית הוצע להתגייס לפלמ"ח ושוב השתנו חייה מקצה לקצה.

היא צורפה לפלוגה ו' שברובה היו בוגרי תיכון ממשפחות של ותיקי ירושלים. בכל שלוש שנותיה בארץ לא ידעה שקיימים גם אנשים כאלה: שאינם יחפנים כמו הקיבוצניקים, חסרי כל שוויוניים העובדים בפרך למחייתם. הם, ילדי הוותיקים העירוניים נתמכו על- ידי הוריהם, שדאגו לכל מחסורם ובחופשות מהאימונים חזרו לבית מסודר ומפנק, כאשר יהודית נאלצה למצוא לעצמה מיטה שנתפסה.

הבנים והבנות עברו אימונים קשים: סיורים ומסעות בימים ובלילות עם משא כבד על הגב ומשמעת מים. האוכל היה גרוע והשינה בלתי מספקת. בקיבוץ גבעת חיים שיכנו אותם בלולים ריקים ובכפר גלעדי ברפת בקומה מעל לפרות. אחרים קיבלו אוהלים ל-8 עד 16 חברים. הם עברו בעיקר אימוני קפ"פ (קרב פנים אל פנים במקלות), משום שנשק אמיתי היה נדיר ובלתי לגאלי. מפקד הפלוגה היה שמעון אבידן ומפקד המחלקה המסייעת היה יצחק רבין. בהמשך למדו להשתמש במקלעים קלים וכבדים יותר, שחזרו מיד אחרי האימון ל"סליק" המוחבא היטב במשק. משם נשלחה לקורס חובשים וסיומו הוצבה בקיבוץ איילת השחר. כחובשת פלוגתית טיפלה שם בעיקר בחולי הקדחת ואחרי מספר חודשים הועברה עם מפקדת הפלוגה לקיבוץ הזורע, בו התאמנו משתתפי הקורסים לפיקוד בג'וארה, כמו גם אנשי המחלקות הגרמנית והערבית ומחלקות מיוחדות אחרות. הם התגוררו במחנה אחד גדול ויהודית היתה אחראית לבריאות כולם. כל השנתיים וחצי של יהודית בפלמ"ח הוקדש חצי מהזמן לעבודות בקיבוץ והחצי השני לאימונים. לתקופה קצרה עד השחרור מהפלמ"ח הוצבה בקיבוץ שדות-ים  שם פעלה מחלקה של הפלי"ם, אשר התאמנו בהשטה וניווט אניות, אלה עסקו מאוחר יותר ב"עלייה ב'" והשתתפו בהעלאת המוני פליטי השואה לארץ.

בסוף 1944 פגשה את יואל, שהיה חבר קיבוץ שכן "החותרים" והיה מיודד עם כמה מחברי שדות-ים. בערבי שירה, בחגים ובמסיבות ליווה יואל בפריטה על הגיטרה את השרים. הרומן בין יהודית ליואל התפתח במהרה לקשר עמוק ורציני. עם שחרורה מהפלמ"ח נערכו ביניהם ויכוחים, האם יישארו יחד ב"חותרים" או יחזרו לקיבוץ שלה.

 

יואל לב                     

יואל (קרל, בלידתו) נולד בוינה בירת אוסטריה ב- 30 למרץ 1920. הוריו של יואל נולדו בעיר לבוב (למברג) שהיתה בירת מחוז גליציה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. אמו סלומאה לבית קליש Kalisch  ואביו מקס לב נולדו למשפחות בורגניות, שניהם היו בוגרי תיכון ואחרי מלחמת העולם הראשונה נאלצו משפחותיהם להגר לוינה כדי להתפרנס. מקס עבד בוינה בבנק צ'כי וזמן קצר לאחר מכן הכיר את סלומאה והם נישאו. הרברט אחיו של יואל נולד ארבע שנים אחריו. ב- 1927 חל משבר כלכלי חמור בעולם ובגרמניה ואוסטריה בפרט, אשר גרם להתמוטטות בנקים גדולים ולאבטלה קשה. אביו הצליח לשמור על מקום עבודתו, אבל נאלצו להצטמצם מאוד ברמת החיים. שני הבנים הצטיינו בלימודיהם  בתיכון הוינאי. יואל הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" וראה את עתידו בהגשמת שני חלומות: מחקר בכימיה באחד ממוסדות המחקר שכבר פעלו בארץ, הטכניון או האוניברסיטה ועליה לא"י. כבר בהיותו נער חש בחושיו הרגישים את האנטישמיות העמומה שרחשה בחוגים רחבים של העם האוסטרי. שנאה גלויה ובוטה ממש הופגנה בתחילה בחוגי הימין הקיצוני בלבד, אך הוא לא יכול היה להתעלם מקולות האספסוף ששרו ברחובות: "כאשר דם יהודים ניתז מהסכין, יוטב הכל כפליים". רוב יהודי אוסטריה השלו עצמם ושאלו: "היש מישהו שיכול לתאר לעצמו את וינה בלי יהודיה? בלי כל אותם האמנים, הסופרים, הרופאים ואנשי המדע המפורסמים?". עוד בהיות יואל בכיתה י' בתיכון התחיל להשתתף בחוגי ערב לעברית, כדי להבין במה עוסקים שירי ה"עבודה ומולדת" אשר נלמדו בקן "השומר הצעיר". פעילויות ההסברה על הרעיון הציוני והשירים עוררו בו התלהבות וכמיהה לעלות ארצה, בהגבלה אחת של הוריו רק אחרי סיום לימודיו באוניברסיטה.

ב- 12 למרץ 1938 פלש הצבא הגרמני לאוסטריה וסיפח אותה אל גרמניה שהיתה תחת שלטונו של היטלר. עם הסיפוח הגיעה שעתם הגדולה של הנאצים האוסטרים אשר יצאו מן המחתרת לקול תרועות ההמונים. יואל, שהיה כבר בכיתה י'ב זכר, כיצד אחדים מחבריו בכיתה הופיעו כבר ביום הראשון אחרי המהפך לבושים במדי ס.ס. מגוהצים. הונהגו חוקי נירנברג שגזלו מ-200.000 היהודים באוסטריה את אפשרויות הקיום הפיזי ואת כבודם האנושי. היהודים נאלצו להתרוצץ בין השגרירויות והקונסוליות הזרות במטרה להשיג אשרת כניסה לארץ מפלט.

משפחתו של יואל, זמנית שפר גורלה. הבנק הצ'כוסלובקי שבסניפו הוינאי עבד האב בתפקיד בכיר, החליט להעבירו בחזרה לצ'כוסלובקיה וכך הושגה עבור המשפחה כולה אשרת הכניסה לשם.    

ב יוני 1938 התיישבו ההורים בעיר קושיצה בסלובקיה ויואל ואחיו נסעו להשתכן בעיר ברנו, בזכות המיעוט הגרמני הגדול שחי שם והקים בתי ספר ואוניברסיטה דוברי גרמנית, אך מערבולת המאורעות השיגה אותם גם שם. בסתיו אותה שנה קרעה גרמניה מצ'כוסלובקיה את חבל הסודטים, שהיה בעל רוב גרמני ואת הזרים החליטו לגרש מיידית. הם חיפשו מפלט אצל ההורים בקושיצה ובדיוק אז, הועברה סלובקיה המזרחית לידי הונגריה בפקודת הגרמנים. יואל ראה בעיני רוחו את עניבת החנק המתהדקת סביב צווארו. כתוצאה מהמצב השתכנעו ההורים, שאין טעם לדחות את עלייתו ארצה. אביו שילם לתנועה הציונית ("עליה ב'") את סכום הכסף הדרוש ובקיץ 1939 נפרד בקושיצה מההורים והאח בתחנת הרכבת, מבלי לדעת מתי והאם ישוב לראותם.

מסע העלייה ארצה התחיל בספינת נהר מבודפשט. הם שטו במורד הדנובה ובאחד הנמלים עלו על אניית פחם שרוקנה בשם "רודניצ'ר". בבטן האנייה התקינו תאי לינה ל-3 אנשים בשלוש קומות. אחרי שייט של יומיים פקדה אותם סופה קשה ובעומדם כפופים ומקיאים מעל למעקה הסיפון הבינו את מקור שמו של הים השחור. הם עברו את הדרדנלים לים התיכון, עגנו עגינת ביניים בכרתים וככל שהתקרבו ארצה שמעו מעליהם את רעש מנועי המטוסים הבריטיים שהבריחו אותם להסתתר בתאים לבל יתגלו. אחרי שייט שארך שלושה חודשים הורדו לסירות הצלה שנגררו אל חולות החוף בקרבת תל-אביב. בעודם עומדים ומהססים לאן יפנו? הופיע מעליהם מטוס סיור בריטי שהוזעק ע'י הערבים שגילו אותם. הם נעצרו והועברו עם שוטרים בריטים על טנדרים למחנה מעצר בסרפנד (צריפין של היום). שהייתם במחנה ארכה חמישה שבועות כאשר עסקו בניכוש עשבים, עזרה במטבח וניקוי המחראות. בהתערבות הסוכנות היהודית שוחררו לתל-אביב ושוכנו בבית העולים הישן שהיה ברחוב עלייה. יואל נמנה על קבוצה קטנה של חברי "השומר הצעיר" מסלובקיה והונגריה שנועדה לייסד גרעין קיבוצי משותף. אך בגלל המשבר הכלכלי וחוסר העבודה, לא נמצא אף קיבוץ של "השומר הצעיר", שהיה מוכן לקולטם. לבסוף נקלטו ב"רמת יוחנן", שדגל במספר חברים גדול יותר והיה מורכב מיוצאי "השומר הצעיר" ובחלקו ע'י יוצאי "גורדוניה". חצי שנה עבד מטעם הקיבוץ כשכיר ב"קרן הקיימת לישראל" בשתילת עצי אורן וניכוש האדמה הסלעית בין העצים. כפות ידיו התכסו בשלפוחיות שלא הספיקו להתרפא לפני שנוצרו חדשות. בחודשי הקיץ גר באוהל עגול עם עוד שני חברים ומנורת נפט תלתה במרכז כמו על תורן. לצד המיטה עמד פח נפט ריק אשר שימש כשולחן וכארון לילה. בעונת הגשמים הלינו אותם כ"פרימוסים" (אורחים מיותרים) בחדרי הותיקים. להדגמת מצבו הכלכלי של הקיבוץ, יואל זכר שאושר לחברי הגרעין בול אחד בחודש למשלוח מכתב למשפחה בחו"ל. שפתם המשותפת של יוצאי סלובקיה והונגריה היתה הונגרית ויואל שלמד עברית כבר בוינה והמשיך להשתלם בשפה בארץ, היה קשה לשמוע את הדיבור הבלעדי בהונגרית. אפילו בערבים התקיים חוג ללימוד ספרו של לנין "המדינה והמהפכה", בתרגומו להונגרית.

במכתב תלונה לקיבוץ הארצי ביקש יואל להעבירו לקיבוץ בו יש גרעין וינאי ואכן, הוא הועבר לקיבוץ "עין החורש". אבל, עדיין אל המנוחה והנחלה לא הצליח להגיע. כל מחצית שנה נאלץ לעבור קיבוצים מסיבות ארגוניות שונות. ביניהם היו: "העוגן", "נגבה", "מעברות", "קיבוץ א"י ד'" של "השומר הצעיר" בשטח חדרה, שבכל אחד מהם השתכלל בעבודות בניין, ניקוי ערוץ נחל אלכסנדר, סלילת דרכים פנימיות בקיבוץ ותחזוקתם, פריקת שקי אספקה מן הרכבת בתחנה של חדרה וסידורם במחסני הצבא הבריטי הקרוב, כריתת עצים להסקה ומכירתם לצבא הבריטי ועוד.

בסוף 1942 נמצאה לו עבודה בבית חרושת "נעמן", שהיה שייך לקיבוצי "השומר הצעיר" וניצל את אדמות הסחף שהצטברו באגן של נחל נעמן ויובליו באזור מפרץ חיפה. השטח היה אז עדיין מכוסה חולות ורק מעט עצי שיטין רחבי פארה היו מפוזרים שם. מחנות של הקיבוצים "עמל" (היום ב"רוחמה"), "החותרים" (היום מול "טירת הכרמל") ו"שדות ים" (היום ליד קיסריה) הוקמו סביב. יואל קיבל אוהל אשר הוצב בחצר המחנה של קיבוץ "עמל". העבודה במפעל בוצעה בשלוש משמרות ויואל עבד לחליפין בכולם. באחד מלילות החורף כשחזר מעבודתו במשמרת גילה שרוח עזה הפילה את אוהלו על כל חפציו. שומר הלילה של הקיבוץ אפשר לו לבלות את שארית הלילה בשינה על שולחן המזכירות.

חברים מקיבוץ "החותרים" שעבדו גם הם במפעל והיו "יקים" כמוהו, יוצאי גרמניה וצ'כוסלובקיה, מצאו עם יואל שפה ושטחי התעניינות משותפים. הם הזמינו אותו לקיבוצם במסיבות, בערבי שבתות ובחגים, במטרה למשוך אותו להצטרף אליהם. שם, הוא הכיר את יהודית הפלמחניקית, בעיניו עטורת הגבורה וההילה של צבא מחתרת לבושה בסגין צבאי ארוך וחמור מראה, אשר חשש שאזרח כמוהו לא יוכל למצוא נתיבים לליבה של "אמזונה" כמוה.

אבל מהר מאוד היטיבו להכיר זה את זו והרומן התחיל לזוז.

משפחת לב 

היתה השנה בה הסתיימה מלחמת העולם האיומה. הזוג הצעיר התלבט קשות  לאיזה קיבוץ יחברו יחד? האם יחזרו ל"קיבוץ א"י ד'", ממנו נשלח יואל לעבוד ב"נעמן"? או יצטרפו לקיבוץ "החותרים" של יהודית? לבסוף, אחרי היסוסים רבים הלכה יהודית אחרי יואל חזרה לקיבוצו. שם התקבלו במסיבה קיבוצית לרגל כניסתם ל"חדר משפחה". מסיבות אידיאולוגיות נישואים ברבנות היו באותה תקופה בלתי מקובלים. כל אותו זמן קיוו שאולי מישהו מבני משפחותיהם ניצל מהתופת באירופה, אך ככל שחלף הזמן הבינו שנשארו לבד ולא יזכו לראות שוב את יקיריהם. אף לא יידעו לעולם מה עלה בגורלם?

הם קיבלו חדרון בצריף למגורים, שכדי לשלוף את המיטה התחתית לשינה היה עליהם להרים את הכיסא הבודד על השולחן אבל, זה היה בית אחרי שש שנות נדודים בין קיבוצים שונים. שירותים ( שהיו בוטקה עם חור באדמה) ומקלחת היו בחצר וברז מים אחד בחוץ למספר משפחות. הארוחות הדלות והחד- גוניות נאכלו בחדר האוכל. רוב חברי הקיבוץ עבדו בכל עבודה מזדמנת בסביבה ובעיקר אצל איכרי חדרה. יהודית עבדה בגני הירק בסביבה. היו עונות בהם הוציאה בקלשון טונות של גזר עם כל הבוץ הדבוק עליו והעבירה אותם להשריה בבריכות מים חצי קפואים. למחרת היו רוחצים את הגזרים באותם המים ומכינים אותם לאריזה, עד לזקנתה קפאו כפות ידיה בהיזכרה באותה פעילות. היא עסקה גם בזריעת תפוחי אדמה, בקטיף הדרים, בבציר ענבים בכרמי היין של איכרי בנימינה וגבעת עדה וגם קטיף תירסים יבשים שסחבו על הגב לאורך התלמים עד לנקודת האיסוף. בחלק מערבי השבוע שימשה כחובשת במרפאת הקיבוץ.

יואל בשונה ממנה, עבד ביישור תוואי הכביש החדש בין בנימינה לזיכרון יעקב. העבודה נעשתה בטוריה, באתים, במריצות ובסלים להעברת העפר. מאוחר יותר קיבל על עצמו לשווק את ספרי סוכנות הספרים "ספריית הפועלים" בבעלות הקיבוץ הארצי. ההוצאה התבססה על קהל מנויים קבוע שהתחייב לרכוש לפחות ספר לחודש. יואל רכב על אופניים שקיבל לכל מקום בין חדרה ועד כפר ויתקין עם תיק עור עצום מלא וגדוש בספרים. הוא נהנה מן המפגשים עם קהל הקונים שהיו אנשים מעניינים.

בתקופת העלייה הבלתי לגאלית, כאשר הורדו מעפילים לחוף חדרה, הצליחו בקיבוץ להסתיר את העולים בין החברים בזמן שהצבא הבריטי חיפש אחריהם. יום אחד הטילו הבריטים מצור על הקיבוץ וחלק מהחברים נאלץ למצוא מסתור ביחד עם העולים בקיבוץ גבעת חיים. חלק אחר נשארו בקיבוץ הנצור כאשר חיילים  בריטים מקיפים אותם בטנקים ובמכונות יריה. הם היו חמושים במקלות וניסו להגן על עצמם מאחורי מתרסים מאולתרים. הבריטים נכשלו בחיפושיהם אחרי מחבואי נשק במחיר כבד של חבר אשר נורה ונהרג. ב"שבת השחורה", כאשר נאסרו כל מנהיגי הישוב ורבים ממפקדי ההגנה והפלמ"ח נצטוותה יהודית להסתתר, כיון שרשימת כל מגויסי הפלמ"ח נפלה לידי הבולשת הבריטית. יהודית ויואל קברו בחופזה את כל תמונותיהם ומכתביהם מתקופת גיוסה ושוב לא מצאו את המחבוא לעולם.

ב- 1947 אחרי שנים בחדרה אישרו המוסדות המיישבים את עליית קבוצתם על הקרקע באזור הביצות של נחל פולג (ואדי פאליק) דרומית לנתניה. הם הביעו את שמחתם במתן השם "יקום" לקיבוץ החדש. כביש החוף לא היה קיים עדיין והגישה היתה מכיוון משטרת תל-מונד, מרחק הליכה של כשעה וחצי דרך אדמות הביצה, שעליה ישבו בדווים עוינים. הבחורים היו הראשונים לעבור למקום המבודד, במטרה להכין תשתית למגורים ולחיים. שנה וחצי לערך נמשכו ההכנות עד להצטרפות הבחורות, כאשר בינתיים התחילה יהודית לעבוד במכוורת הקיבוץ אשר מנתה כ- 60 כוורות פזורות בפרדסי חדרה. הבריטים שלטו עדיין בארץ ו"ההגנה" הטילה על "יקום" להקים מפעל נשק בלתי חוקי לייצור תת- מקלעים, שהיו חיקוי ל-Sten Gun הבריטי. הוטבעה בו חותמת TAMAT ("תת-מקלע תוצרתנו). הוקמה סככה שהוסוותה למפעל ליצור ברזים. מתחת לסככה נחפרה חפירה ארוכה ועמוקה, שבתוכה נחרטו הקנים והורכבו התת-מקלעים. תהליך היצור הסתיים באיפוס כלי הנשק המוכנים. מעל הפתח שהוביל מן הסככה אל מפעל הנשק התת-קרקעי הוצבה מחרטה לברזים, שניתן היה להסיטה כדי לעלות ולרדת למפעל. בלילות העמיסו את הנשק הגמור לתוך מיכליות חלב של "תנובה", שהותאמו לכך והובלו ל"סליקים". "יקום" היה קרוב לתחנת המשטרה הבריטית בתל-מונד והשוטרים לא העלו על דעתם שמפעל בלתי חוקי פועל מתחת לאפם. על גג מגדל המים של הקיבוץ הוצב שומר אשר תפקידו היה להזהיר מ"ביקורים" של שוטרי סיור. עם עזיבת הבריטים את הארץ והקמת המדינה הוצא מפעל הנשק מ"יקום" ונמסר לתעשייה הצבאית של צה"ל שרק נולדה.

יהודית ויואל כמו שאר המשפחות חיו באוהל עגול וקטן שלפעמים בלילות סופה וגשם התמוטט עליהם. בימי חורף התקלחו במים קרים ורק פעם בשבוע היו במקלחת מים חמים לחפיפת ראש בסבון כביסה ושטיפה בלימון. הכוורות בטיפולה של יהודית עברו עימה ל"יקום" והוצבו הרחק מחדר האוכל ומאוהלי המגורים. צריף קטן שימש לרדיית הדבש וכמחסן גם לעבודות הנגרות הכרוכות בענף זה. במו ידיה שתלה עשרות שתילי שיטה מסביב לכוורות כדי לבודד אותן משאר הישוב, עד היום נמצאים אותם עצים וצאצאיהם באמצע המשק. העבודה במכוורת עונתית והצטמצמה לעיתים למספר שעות, לכן נהנתה ללמוד מקצוע חדש כאשר סנדלרית הקיבוץ נזקקה לזוג ידיים נוספות. יהודית אהבה את העבודה עם פטיש, מסמרים וצבת ואת ריחות הדבק והעור.

התחילה מלחמת השחרור ואיתה לילות שמירה ארוכים מפני התקפות אפשריות מצד הכפר הערבי השכן חירבת א-זבבידהה או מצד הבדווים סביבם. יהודית שהיתה פטורה כאישה נשואה מלחימה בחזית שמרה כמו שאר חברי הקיבוץ   בסיורים ובעמדות שהקיפו את המשק. היה חשש מפלישת הצבאות של ארצות ערב דרך הים ולכן "יקום" הקרובה לים הקימה תצפיות וחפירות מול הים. גם ביום הכרזת המדינה, כאשר ברחובות הערים רקדו ישבו יהודית וחבריה בחפירות לתצפית מודאגים ממה שיעלה בגורל המדינה שזה עתה נולדה. בזמן שהיו שתי הפוגות בלחימה גויס יואל אל מול קווי העיראקים, שעברו בקרבת רמת הכובש. המלחמה הסתיימה והתחילו ימי הפדאיון, מסתננים שחצו את קווי שביתת הנשק שביצעו מעשי גניבה ורצח. בישוב השכן "אודים" המסתננים רצחו את אחד התושבים וכרתו את אוזניו. השמירה בקיבוץ הוגברה וכל חבר וחברה לפי תור הצטרפו לחוליה עם רדת החשיכה לשכב שעות ארוכות במארב, להקשיב לרחשי הלילה ולחזור לפני עלות השחר לכמה שעות שינה חטופות לפני היציאה לעבודת היום.

ב- 1949 הוחלט ביקום להקים את ענף הלול ויואל קיבל על עצמו את התפקיד בתוקף העדפתו לעבוד בענף חקלאי הקשור לבעלי חיים. הוא נשלח לקורס לולנים במדרשה החקלאית בכפר רופין וחזר ישר מן התורה אל המעשה. הוא קלט את האפרוחים הראשונים בחדר התרבות של הקיבוץ והתמיד בריכוז הלול שהתפתח והתרחב עם השנים. בנוסף, עקב הניסיון שהיה לו עם הוצאות ספרים קיבל על עצמו להקים ולנהל את ספריית הקיבוץ על כל הקשור בכך.

מהאוהל עברו לאסבסטון אמנם קטן מאוד אבל לפחות לא נפל בסערות החורף. בנם הבכור עמרי נולד ב- 1950 וכמקובל אז, גר עם כל הילודים החדשים בבית תינוקות. האימהות נהגו ללכת 6-8 פעמים ביום ובלילה כדי להיניק. שנה לאחר מכן השתוללה בארץ מגפת שיתוק הילדים שהגיע גם לקיבוץ. החליטו על סגר חמור על כל הקטנים וההורים נאלצו לשבת שעות מרחוק ולצפות בתינוקות כאשר הלב יוצא אליהם.

יהודית הצליחה להחזיק מעמד בעבודת המכוורת הקשה עוד מספר שנים עד שכאבי הגב הכריעו את עיסוקה בתחום וקיבלה על עצמה להיות מטפלת בגנון שהכיל בתחילה 6 ילדים. לקיבוץ הצטרפה קבוצה גדולה של עולים מפולין. הוחלט לשכן אותם באסבסטונים ואת הזוגות ה"ותיקים" להעביר לבתים החדשים שעמדו עדיין בשלבי בניה ראשונים. עדיין ללא רצפה, ללא תקרה, בלי חלונות, דלתות, וכמובן חשמל. שנים לקח עד ששלב אחר שלב, לפי הכסף שהיה, גמרו לבנות את מגורי החדר וחצי מעל ראשיהם. ב- 1954 נולדה בתם השנייה מרים והגנון הפך להיות כיתות א'-ב' עם 20 ילדים. עוד ארבע שנים עברו, העבודה כמטפלת העיקה על יהודית מאוד ונתנה את אותותיה על הגב והרגליים. יואל נשחק גם הוא מניהול המאבקים עם ועדת המשק בקשר למידת החלוציות של התרנגולות במתן ביצים. כך קרה שב- 1958 גמלה ההחלטה בליבם לעזוב את הקיבוץ ולשנות לחלוטין את דרך חייהם בארץ. רצה הגורל ובאותה שנה הועברה תחנת הניסיונות הממשלתית (המכון הוולקני של היום) מרחובות לבית דגן ונוסדה בה גם מחלקה לעופות. יואל כלולן ותיק, שפרסם גם מאמרים מקצועיים אשר שימשו את החוקרים במחקריהם, קיבל את ריכוז משק העופות שם. הוא חש כאיש הנכון במקום הנכון. המשפחה קיבלה בית קטן עם גינה בשיכון לעובדי הרפת והלול שבתחנת הניסיונות תמורת דמי שכירות סמליים. הקיבוץ נשאר מאחוריהם ואחרי 19 שנים הגיעו לביתם החדש עם 400 ל"י בכיס, 4 מיטות ברזל, ארון ספרים, שולחן, כורסא אחת וקצת בגדים להם ולילדיהם. התחילו חיי אושר חדשים ששניהם לא הכירו, הילדים איתם בבית אחד, ניהול משק בית, ועבודת גינה. הילדים למדו בנחלת יהודה והובלו בתורנות ע'י ההורים בעגלת חמור לביה'ס. אחרי שהתבססו מעט רכשו קטנוע עם סירה אשר אפשר להם להתנייע ביתר חופשיות. הילדים גדלו וגבר הצורך להעבירם ממקום יחסית מבודד לסביבה בה יוכלו לטפח יחסי חברה מגוונים יותר. במשך שבע שנים צרפו פרוטה לפרוטה, יהודית למדה קורס שנתי של הנהלת חשבונות ומצאה עבודה, כך שב- 1964 הצליחו לרכוש דירת יד שנייה גדולה יותר בראשון לציון לא רחוק ממקומות עבודתם. הבן התחיל את לימודיו בתיכון והבת את לימודיה בכיתה ה'. 19 שנים גרו בראשון לציון ליד התחנה המרכזית וסבלו מאוד מהרעש, הלכלוך וההמולה סביבם. אחרי יציאתם לגמלאות החליטו סוף-סוף לעבור לגור לחיפה העיר שאהבו, העיר בה חוו את תחילת היכרותם. רכשו דירה במורדות הכרמל עם נוף אל הואדיות הירוקות והים המשקיף מכל חלון, שלא כמו, בגלות שממת ראשון לציון (כלשונם). יואל חרש ברגליו את העיר מלמעלה ולמטה, תוך כדי לימוד תולדותיה. המחשב נעשה ידידו הטוב ביותר והקדיש לו שעות רבות, שלא לדבר על טיולים בארץ ובעולם.

60 שנים חיו יהודית ויואל ביחד, זכו להיות סבא וסבתא ושמחו עם ילדיהם, נכדיהם וגם ניניהם. עם כל האושר שראו בהתקדמות ילדיהם והתקדמותם, חזר יואל תמיד ואמר ליהודית: "כמה מאושרים יכלו להיות הורינו, לו יכלו לדעת כיצד נמשכה השרשרת המשפחתית".

הורי יהודית ברטולד והני יטר

סלומה קליש, אמו של יואל לב 

מקס לב, אביו של יואל לב 

עליה על הקרקע ביקום

יואל הלולן

יהודית ויואל לב בביתם בחיפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *