סיפור חייו של יוחנן ברסלע/מאת רינה בלומנטל

סיפור חייו של יוחנן ברסלע/מאת רינה בלומנטל

"יוהנס, בקשו לקרוא לי" הוא מצטחק. יש לו חיוך קטן, כמעט רמז של חיוך, כאילו היה נבוך. נפגשנו בבית הורים בכפר סבא. ליוחנן יש גינונים של ג'נטלמן אנגלי. רק מאוחר יותר אבין מדוע.  הוא  חיכה לי בכניסה ויחד עלינו לדירתו הקטנה.

"בסוף נקראתי הנס" הנס ברסלאור,  נולד בברלין למשפחה מתבוללת. אבא אריך ואמא בטי, שניהם נולדו בגרמניה.   במלחמת העולם הראשונה היה אביו חייל בצבא הקייזר ואמו התנדבה כאחות. הוא מראה לי את האות שקיבל אביו על השתתפותו במלחמה.

לשאלתי עונה יוחנן ללא היסוס: "הורי היו תמיד גרמנים". "תמיד גרמנים" אני בודקת את הביטוי ביני לבין עצמי ומציצה בפני של בן שיחי. פניו רציניים, אין בהם רגשות סותרים. את השאלה הקשה בדבר גרמניותם בשנת אלף תשע מאות שלושים ושלוש, אשאל מאוחר יותר, אני גומרת בדעתי. "הם היו מתרגזים אם היו קוראים להם אוסט יודן." אומר יוחנן והבעת פניו אינה משתנה. הוא מרוכז בדבריו והם קולחים ובהירים וזיכרונו מעורר התפעלות.

"עד אלף תשע מאות שלושים ושלוש, שנת עלייתנו ארצה, גדלתי והתחנכתי בברלין בבתי ספר כלליים. אבא היה ציוני אם כי לא פעיל. בביתנו היתה קופסת קרן קיימת ואבא קרא עיתון יהודי. כשהיטלר עלה לשלטון אבא אמר שצריך לעזוב. הדיון היחידי היה לאן. אמא רצתה לאמריקה שם היתה לה משפחה אמידה. "ובכל זאת באתם לארץ ישראל", אני אומרת והוא מהנהן כאומר את המובן מאליו. "עלינו עם סרטיפיקט קפיטליסטי, כלומר צריך היה להוכיח שבחשבון הבנק שלנו יש  אלף שטרלינג כדי לקבל היתר כניסה. לאבא היה עסק של צורכי חייטות עם אחיו אז היה לו קצת כסף. אבל אני לא הייתי מעורב. עם ילדים אין מדברים על כסף!"

אני מחייכת. יש בדיבור הפרגמטי, השלו של האיש הזה כמות לא מבוטלת של חן.

"ובארץ?" אני שואלת והוא אומר: "חגגו לי בר מצווה. את יודעת שעד אז לא ביקרתי בבית כנסת מעודי. אני זוכר פעם אחת, בברלין, גברה סקרנותי לראות בית כנסת מבפנים, אז נכנסתי. האנשים שהיו שם ליוו אותי בנימוס החוצה כי נכנסתי גלוי ראש והם חשבו שאני גוי…

בתל אביב היו לנו ידידים מברלין. הם עזרו לנו בהתחלה  וקנו דירה בבניה ברחוב הירדן ואנחנו השתכנו בפנסיון. אמא הכינה שם ארוחת בקר וערב  ואת הארוחות אכלנו בMittags tisch    כלומר ארוחות צהרים בבתים פרטיים בהם עקרת הבית בישלה תמורת כסף. זה היה מנהג נפוץ. וכל תפוצה אכלה אצל יוצאה. פולנים אצל פולנים, הונגרים אצל הונגרים, וינאים אצל וינאים וגרמנים אצל גרמנים. התפריט", הוא מבטל בכף ידו", תמיד חזר על עצמו" הוא שוב מצטחק. כשנכנסנו לגור בביתנו השכרנו שניים מן החדרים כדי להחזיר חובות ולאזן את התקציב. זה היה מקובל אז. אני נשלחתי לגימנסיה בלפור, אבל ההסתגלות לא היתה פשוטה. היו אתי בכיתה עוד שלושה בני ייקים ונהגנו להחליף בינינו ספרי קריאה שהבאנו אתנו.

בבית ברחוב הירדן כמעט כולם היו יקים, "ייקנהוף" (חצר היקים) נקראו בנייני המגורים ברחוב הירדן שבאחד מהם התגוררנו, והכינוי כל כך השתרש  עד שהפך לכתובת אליה הגיעו אפילו דברי דואר. ..

אבא אמר שבפלשתינה יש להיות יצרן ולא סוחר. אמר ועשה. הקים מפעל קטן לעוגיות שנכשל, כמובן, מפני שהעוגיות היו עשויות על טהרת החמאה והיו עטופות בנייר עדין ובחבילות קטנטנות. איש לא קנה. החובות של אבא תפחו והוא מצא עבודה אחרת. הוא שיווק פטמים למסעדות ולבתי מלון.
בן ארבע עשרה ובגלל הקשיים הכלכליים, נשלחתי לבית ספר "מקס פיין" ללמוד מסגרות מכנית. הייתי ב'מכבי הצעיר' תנועת נוער שהתמקדה בעיקר בספורט. עד שהגעתי לגיל שבע עשרה כבר הייתי ממונה על  שכבת צעירים.

בשנת 1938 גויסתי ל'הגנה'.  באחד הלילות נקראנו להוריד מעפילים מהאוניה tigerhill . פשטנו בגדים ונכנסנו למים בתחתונים. הצרה הייתה שרוב העולים היו זקנים ותשושים והיה קשה להוריד אותם אל הסירות. כל כך התמהמהנו עד שהבריטים הופיעו ואנחנו ברחנו על נפשנו.

בבית אמא תמהה: איך זה שהבגדים יבשים והתחתונים רטובים? ושוב מופיעה על פניו בת הצחוק הצנועה אותה אני כבר מכירה. אבל בן שיחי מרצין ואומר בכובד ראש: אמא עבדה שעות רבות בעבודה תובענית ואחראית . היא היתה אחות לילה בבית חולים וגם  באופן פרטי.
יום אחד נקראתי לחדר המנהל בבית הספר. עשיתי אז הרבה מאד תורניות ערב מאוחרות כקשר בהגנה. היו אלה ימי מאורעות 1936-9 הוא הביט בי ואמר: "תבקש מהמפקדים שלך שיעסיקו אותך פחות, המורים שלך אומרים שאתה נרדם בשעורים" הכל ידעו על פעולותינו ואפילו בבית הספר. כששרטטנו לכאורה תכניות לבניית ממטרות, תכננו באמת מתקן להרכבת רימונים על הרובים.

בתום הלימודים אמרו המפקדים שיש לעשות למען הישוב. נשלחתי להיות נוטר בבן שמן".

הימים – ימים קשים רצופי התנכלויות ורצח. יוחנן וחברו שמרו על הטרקטוריסט שחרש תלמים ארוכים בשדה. רועים בדויים קרבו אליהם עם שיירת גמלים ארוכה. אילו חצו את השדה התלמים היו נהרסים יוחנן הזהיר את הרועים שלא ינסו לעבור  אבל הם לא שעו לו. "הייתי קטן קומה" הוא אומר ומצטחק, "איש לא האמין לגילי. אבל הייתי  נחוש. והברחתי אותם בסופו של דבר. מפקד הגדוד שלי קיבל מכתב בו היה כתוב שתל אביב צריכה להתגאות בבנים שכמותי. המפקד ביקש לקרוא את הדברים בפני הגדוד במסדר שבת אבל אני לא הרשתי". הוא אומר בנימה שמבטלת את חשיבות העניין.

באלף תשע מאות וארבעים רציתי להתגייס לפלוגות השדה אבל ההורים התנגדו, רצו שאעבוד, שלא אשכח את מה שלמדתי.. התפשרנו על חיל האוויר הבריטי שם אוכל לעבוד במקצוע. המלחמה היתה בעיצומה בני הישוב בארץ, כמעט ולא נתנו כתף לבריטים במלחמתם בגרמנים, הבריגדה היהודית הלא הוקמה רק באלף תשע מאות ארבעים ושתים ואני  הייתי קצת ללעג בפי חבריי. התגייסתי ליחידה שעסקה בשיפוץ מנועים. נשלחתי למצרים. בין אלף תשע מאות וארבעים לאלף תשע מאות ארבעים ושתיים עבדתי כטכנאי. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושתיים גייס חיל האוויר הבריטי יהודים פלשתינים לתפקידי אפסנאות טכנית, אבל הדרישות עלו וידיעת השפה האנגלית היתה חובה. והצעירים שזה מקרוב גויסו, נשלחו לבית ספר של חייל האוויר ברבת עמון ללמוד אנגלית. אני הייתי מורה! כן, הועברתי ממצרים לרבת עמון. משם נשלחתי לטריפולי שבלוב שירתי ביחידת אחזקה יחד עם שלושה חיילים וחמישה עשר איטלקים שנולדו בלוב וקורפורל בריטי שפיקד עלינו. באחד הימים נודע לי שהקצין האחראי מבקש להעביר את הקורפורל מתפקידו אותו ייעד…לי! קיבלתי, אם כן, דרגת קורפורל." הוא עוצר בדיבורו. ומביט הצידה בת הצחוק מתמקדת על פניו והוא מסביר: "הדרגות האלה שקיבלתי לא היו דרגות קבע, הן ניתנו לי על פי התפקיד שמילאתי ואד הוק. כלומר: היום רב טוראי ועם תום התפקיד שוב טוראי. אבא התקומם!
אחרי הפלישה לאיטליה הייתי אחראי לרכבת משא שנסעה בחוף האמלפיאני באיטליה לנפולי. השמועה גונבה שהיא מגיעה עד נפולי. בסלרנו חיכו מאות נפוליטנים שרצו לשוב לעירם שזה עתה שוחררה. אי אפשר היה להתגבר על כמויות בני האדם שכל רצונם היה לנצל את הרכבת ולשוב לבתיהם. אני הרמתי ידיים, הודעתי למפקדיי שאינני יכול להיות אחראי ולא אמשיך במסע בתנאים האלה. חיילי מ.צ. נשלחו אך ללא הועיל. לבסוף הצליחו לגרש את המסכנים מן הרכבת. יומיים לפני שהגענו התפוצצה בבית  דואר בנפולי פצצה שהגרמנים השאירו במנוסתם ואנשים נהרגו. אותנו שיכנו במגורים של החיילים הגרמנים, אך הזהירו אותנו מפני הסרת תמונות מעל הקיר (בעיקר דיוקנו של היטלר) מחשש שמאחוריהם טמונות פצצות. הייתי מפקד מחלקה בת ארבעים איש כולם איטלקים. שלטתי בשפתם. עוד בטריפולי למדתי אותה אצל גברת אחת לה שילמתי במצרכי מזון שקניתי בשק"ם.
התחנה הבאה: בארי שלחוף הים האדריאטי. סופחתי ליחידה אמריקאית כמדריך. היה להם ציוד משוכלל!!" יוחנן מעווה את פניו בהתפעלות. "התייצבתי בפני סגן אלוף. הוא ביקש שאשב. זו היתה הפעם הראשונה שהתראיינתי על ידי קצין בדרגה כזאת גבוהה  והוא אף ביקש ממני לשבת!
צריך לומר שבמשך הזמן למדתי בהתכתבות הנדסה והייתי למהנדס ייצור וניהול.

עתה, משתמה המלחמה חיל האוויר הבריטי התמקד בהכנת חייליו לחיים אזרחיים, כלומר לימוד מקצוע.  ביקשתי להיות מדריך ועברתי קורס בן שלושה חודשים בצדדים התאורטיים של המקצוע. כולם היו שם אנגלים. צוותי אוויר. שוב קיבלתי דרגה. סמל ונשלחתי לבסיס נורא רחוק בגבול מצריים והמדבר המערבי. היה שם קצין חינוך, כל כך אנגלי! הוא היה ממונה עלי. 'בשלושה חודשים הפכו אותך למורה?' שאג עלי האיש זה 'זה מגוחך!' (ממש כמו goodbye Mr. chips  זוכרת?" הוא משתף אותי בזיכרון פרטי מספרו של ג'יימס הילטון. "קצין החינוך  הודיע לי שבכל יום ראשון עלי להרצות על זכויות החיילים המשוחררים ואחרי ההרצאה יתקיים פורום שאלות." הוא שותק מנסה לשחזר את התדהמה שכנראה אחזה בו אז. "היו שם יותר מאלף חיילים! הייתי נבוך מאד אבל קצין החינוך לא ויתר."

"ובכל הזמן הזה ששהית מחוץ לארץ, לא ידעת מה מתרחש כאן? לא ידעת שהאנגלים חוסמים את הכניסה לארץ בברוטליות? שיש מחנות בקפריסין ובעוד מקומות?" אני שואלת

" היה לי מידע שהמטוסים בבסיס בו שירתי עוסקים  בעיקר לחיפוש אניות מעפילים אך לא יכולתי לעשות דבר באינפורמציה הזאת. בכל זאת חשבתי שאנחנו עושים משהו למען המאבק, משהו בקנה מידה גדול עם ראייה רחוקה.

ביולי אלף תשע מאות ארבעים ושש השתחררתי ונסעתי הביתה. פתחתי בחיפה, יחד עם חבר ששירת אתי בRAF,  בית מלאכה לרהיטי ברזל ולא צלח בידי. כבר לא היה לי כסף אז נסעתי לתל אביב. היה עוצר, צריך הייתי להזדהות באוזני החיילים הבריטים. לקחו אותי לכיכר דיזנגוף שם ישבו חיילי המשטרה הצבאית וגם מ.צ. של חיל האויר.  אמרתי לסמל שחקר אותי שאני סמל בחיל האוויר הבריטי בדיוק כמותו. …
בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע גויסתי לשרות האווירי שהיה תחילתו של חיל האוויר הישראלי.  קנו אז תשעה עשר מטוסים קלים (פרימוסים) מחיל האויר הבריטי כגרוטאות. המטוסים היו בתל נוף. אנחנו היינו צריכים לפרק אותם כדי להביא את החלקים לתל אביב. עבדנו כל הלילה ובזמן שנותר ישנו על רצפת ההאנגר. בחוץ שמר עלינו משוריין של הלגיון הערבי. הצבא הבריטי כבר לא היו שם להוציא כמה קצינים. ואז הגיעו משוריינים, אלה ששימשו את השיירות לירושלים עם הרבה "נהגי משנה". העמסנו, קיבלנו סטן ויצאנו לדרך. רחובות ואחר כך נס ציונה שהיתה בחלקה  ערבית (אולי בגלל זה נתנו לנו סטן) ברחובות הצטרף אלינו טנדר פתוח עם מכונת יריה ושני נוטרים וכך נסענו דרך ראשון לציון שם המטירו עלינו סוכריות ושרונה. בשרונה היה יקב במרתף שלו עבדנו על חלקי המטוס. תיקנו והחלפנו ולבסוף חיברנו. הכשרנו תשעה עשר מטוסים. אני הייתי הממונה על הרכבת המטוסים והכשרתם לטיסת ניסוי אף שבשרות האווירי היו "משכילים" ממני. ההגנה שיתפה פעולה הגיעו המחלניק"ים הראשונים יהודים ששרתו בחילות האויר של בעלות הברית. השמועה, מן הסתם, פשטה והחלו להגיע "מתנות": מטוסים פרטיים של עשירים, שלא התאימו לשירות צבאי ואף לא היו להם חלקי חילוף או הוראות טכניות. אני הייתי אחראי על כל המטוסים של השרות האווירי בתל אביב. בינתיים הוחלט, בגלל שהגליל והנגב היו מנותקים, להקים טייסת נגב וטייסת גליל. עזר ויצמן היה מפקד טייסת הנגב אני הייתי המכונאי הראשי והיו עמנו עוד שלושה טייסים. האספקה לנגב הגיעה מבאר טוביה לניר עם, שם היתה מפקדת חטיבת הנגב, ומשם בשירות משוריינות של החטיבה, היו מביאים לקיבוצים מזון שהם לא יכלו לגדל, נפט  ותחמושת. מפקד השיירות היה חיים בר לב, מ"מ אחד היה מאיר פעיל"
"ומה עם חייך הפרטיים?" אני שואלת. "כן, כן, הייתה לי ארוסה, רות. אך לא יכולנו למצוא זמן מתאים להתחתן, הלא הייתי בנגב"

תמונתה של רעייתו רות מונחת על שולחן העבודה של יוחנן, היא נפטרה בשנת אלפיים, כך סיפר לי.

"לבסוף הגעתי לתל אביב ביום שישי אחד לסוף שבוע קצר, כדי לאסוף חלקים. אמרתי לארוסתי שאינני יודע מתי אוכל להגיע כדי לערוך חתונה אז המשפחה הציעה להעמיד חופה ביום ראשון לפני שובי לדרום, וכך היה. השנה אלף תשע מאות ארבעים ושמונה חודש מרץ, התחתנתי עם רות ב'ועד הקהילה'.

סך הכל שנות שרותי בחיל האוויר – ארבע עשרה שנים מתוכם שנתיים בטכניון. עם מוטי הוד נסעתי בשליחות סודית למדינה ערבית לששה שבועות ארוכים" אני שולחת אליו מבט ואנחנו מחייכים יחד: לא, אי אפשר לספר! אומר המבט המשותף. אשרי וטוב לי אני שותפת סוד שאינה יודעת דבר על הסוד…

"בינתיים הוקמה התעשייה האווירית. המנכ"ל היה כפוף לשמעון פרס שהיה מנכ"ל משרד הביטחון. היה להם עניין בקשרים עם אנגליה, הציעו לשלוח אותי כראש מחלקת אוויר במשלחת משרד הביטחון בלונדון.
בין השנים אלף תשע מאות חמישים ושמונה לאלף תשע מאות שישים ושתים שהינו באנגליה, משפחתי ואני. עסקתי ברכש, בברור בעיות טכניות, ברכש ציוד. המטוסים היו חדשים. התעשיה החלה אז לשפץ מנועים. נסעתי לגרמניה לקנות ציוד, על אף שלא היו לנו יחסים עם גרמניה באותה העת. הגרמנים יצאו מעורם על מנת לפצות אותנו. הם פשוט השתדלו נורא. ואני לא רק הייתי נציג ישראל אלא גם ברלינאי לשעבר. אני מניח שהנקודה הזאת גרמה להם להשתדל יותר. באנגליה סיימתי לימודי הנדסת תעשיה וניהול. הנושאים בהם עסקתי בעבודתי היו כולם טכניים. גם כשדובר בטייסים, צנחנים או בחלקי מטוסים.

בתום ארבע השנים שבתי לארץ. עזר ויצמן היה אז מפקד חיל האויר והיה ברור שמוטי הוד יירש אותו.

עם מוטי הוד הלא נסעתי בזמנו לארץ ערבית בשליחות המוסד. מאז יחסינו לא היו טובים במיוחד והיה לי ברור שלכשיתמנה למפקד החיל, מקומי לא יכירני שם על כן ביקשתי להשתחרר. הייתי בן ארבעים ואחת כמעט ארבעים ושתיים, גיל הפנסיה. קיבלתי אישור מיוחד והשתחררתי באלף תשע מאות חמישים ושתיים ועברנו לגור בחולון. בשיכון צה"ל."
יוחנן לוקח פסק זמן וכמו מין קודה מוסיקלית הוא אומר: "יש לי שלושה ילדים בן- בת – בן, שמונה נכדים ושלושה נינים

ועדיין לא תם סיפורו המרתק של בן שיחי.

אנחנו נפרדים עד הפגישה הבאה אותה הוא מכנה "החיים האזרחיים"
"ראי" הוא מתחיל "אז, היו בתעופה שלושה גופים חיל האוויר אל על והתעשייה האווירית אל שווימר היה מנכ"ל התעשייה האווירית והוא הציע לי עבודה בתל אביב אך ועד העובדים הודיע לי שהם יעשו הכל כדי לסכל את ההצעה מפני ש'נשבר להם' שבכל פעם מביאים קצין חיל אוויר לנהל. אני ממילא רציתי לצאת מתחום התעופה כבר הרגשתי שזה קצת מגביל אותי אז, באופן מקרי, למכרים שלנו היתה חברת בניה בשותפות עם חברה שוויצרית. הם בנו את נמל אילת ואני רציתי לעסוק בציוד מכני כבד" "במקום מטוסים?" אני שואלת יוחנן מהנהן. "כן, ובסופו של דבר הקבלן הראשי היו השוויצרים והם איישו את התפקידים הטכניים הבכירים באנשים משלהם אותם הביאו לארץ. אני מצאת י את עצמי עוסק בעבודה אדמיניסטרטיבית על גבול הטכנית. כלומר גם הייתי אחראי לרכש אבל גם ליוויתי את משפחות העובדים השוויצרים. בכל סוף שבוע באתי לתל אביב, לקנות חומרים ולבלות את השבת בבית. ביום ראשון שבנו דרומה. היה לי נוח. הייתה גם משכורת טובה.

אבל אחרי כשנה נפטר אבא ואמא נותרה לבד. כל זה האיץ את חזרתי לחולון.  שוב חיפשתי עבודה. שנה אחת עבדתי כמנהל ייצור ב"הבורג"
כשהחלטתי לעזוב הגיעה הצעה להצטרף ליחידה סודית במשרד הביטחון. אחרי בדיקות ומיון קפדני, התחלתי לעבוד ביחידה הזאת שהיתה טכנית ומדעית. שם הכיסוי שלה היה 'הלשכה לקשרי מדע' שנים אחרי לכתי משם, כשפולארד נתפס, דרשו האמריקאים לפרק את היחידה. אנחנו לא עסקנו במידע צבאי אלא בבעיות טכניות שבארץ לא ידעו לפתור. היינו מוצאים אינפורמציה ממדענים זרים" "כל זה..מותר לגלות?" אני שואלת בזהירות "כן" מצטחק יוחנן " הלא היחידה כבר אינה קיימת"

"איך עשיתם זאת?" אני שואלת

"היינו מארחים מדענים זרים תחת כותרת של כנס בינלאומי כזה או אחר ושם היה מפגש מדענים אבל רבים הגיעו אינקוגניטו, אני הוא זה שקיבל אותם בשדה התעופה. הכנסתי אותם לארץ ללא ביקורת דרכונים כאילו מעולם לא היו כאן. הייתי המארח הרשמי שלהם. וגם עמדתי בראש המחלקה הטכנית בה העסקנו גם מדענים ישראלים, שתפקידם היה לקרוא עבודות מחקר ופרסומים גלויים של מדענים ערביים, לנתח אותם ולחפש בהם חומרים חשובים מהבחינה הצבאית". "והמדענים הזרים?" אני שואלת. "אלה עזרו בעיקר בפתוח הטכני של הנשק שבאופן פורמלי מעולם לא היה לנו…

באותה העת ניסה נאצר לפתח בארצו טילים. לא בעלי טווח רחוק אך בכל זאת..לשם כך הביא 'רכש גרמני'. (הוא מדגיש את שתי המילים בלגלוג קל. "מהנדסים ומדענים גרמנים, אלה שנשאר אחרי שבתום המלחמה לקחו אליהם האמריקאים את המוכשרים ביותר.
איסר הראל היה אז ראש המוסד וגם ראש השב"כ. הוא, בעזרת המוסד החליט להלחם ב'עזרה הגרמנית' לנאצר שכללה גם העברת ציוד גרמני למצרים. הוא שלח מעטפות נפץ והמוסד הצית מחסנים מלאי ציוד על אדמת גרמניה. ציוד שהיה מיועד, כמובן, לבניית הטילים במצריים. כל זה עשה רעש בינלאומי לא נעים ובן גוריון הורה להפסיק את הסבוטאג'.

ובכל זאת השאלה אם מתרחשים במצריים דברים שעלולים לסכן אותנו, לא הרפתה. למוסד לא הייתה מחלקה טכנית ועל כן קשה היה להם להעריך את הידיעות שהובאו לארץ. הם העבירו אותן לאמ"ן כי שם הייתה מחלקה טכנית קטנה ומצומצמת שאמנם  סבר שאין בידיעות סיכון של ממש, אבל ליתר ביטחון ביקש הערכה נוספת מן הלשכה שלנו. באותם ימים החלו לפתח בתעשיה האווירית וגם ברפאל טילים  ישראליים. בן גוריון פסק שלשני הפרויקטים לא יימצא תקציב ואחד יאלץ להיפסק. באופן טבעי נוצר מתח בין שני הגופים. אני נשלחתי לתעשייה האווירית, הכל היה שם פתוח לפני. ניהלתי שיחות עם המדענים שהעריכו והסבירו לי את המידע שקיבלתי מהמוסד, הקשבתי והם רק בקשו שדבר לא יגולה לאזני מתחריהם. אני – כמובן –  הבטחתי והלכתי אל המתחרים. גם אצלם היה הכל פתוח בפני וגם להם הבטחתי ששמץ מן הדברים לא יגיע לאזני מתחריהם" הבעת פני התמהה זוקפת לרגע את ראשו החיוך הקטן מציץ על פני והוא אומר: "כן, כן, זה היה סוד גלוי שהתהלכתי ביניהם ואספתי מידע. מי ידע,  אולי בשל כך הוחלט לבסוף להפסיק דווקא את הפרויקט של רפאל.
אבל לא הכל זרם על מי מנוחות בין הגופים השונים. ההערכות שלי סתרו לעיתים את אלה של אמ"ן והם השתדלו עד מאד להכשילני. איסר הראל התפטר מהמוסד בגלל ההוראה של בן גוריון להפסיק להטריד את המדענים הגרמנים שעבדו בשביל נאצר. אולי הוא חלק על דעתו של בן גוריון וסבר שבכל זאת מה שקרה במצריים היה מסוכן למדינה.

ואז הגיע היום בו שיגרו המצרים טיל ניסוי במדבר. התוצאה היתה כשלון מוחלט ואף מגוחך כיוון שהטיל פנה לכיוון ההפוך וכמעט גרם לאסון.לנו נודע שנאצר שילח את הגרמנים חזרה לארצם.
אחרי שבע שנים הוחלט שישראל תייצר מטוס חד מנועי. "לביא" כינו אותו. לצורך כך הוחלט לגייס בארה"ב מהנדסי תעופה , אווירונאוטיקה ופיסיקאים יהודים להעלותם לארץ לצורך עבודה בפרויקט האמביציוזי. הם הגיעו עם משפחותיהם, קיבלו חוזה עבודה לשלוש שנים לפחות וידעו כמה ישתכרו. הכל היה על חשבון הסוכנות מתוך תקווה שזאת תהיה עליה ולצמיתות. זה קרה בתחילת שנות השבעים ואני עברתי להתגורר עם משפחתי בארה"ב על מנת לעסוק בגיוס. היינו שם  שנתיים ימים. לפני הנסיעה עברתי קורס בעריכת בדיקות ביטחוניות. אני זוכר שהתאמנתי על חיילות   שגויסו לתפקידים סודיים. התהליך היה כזה: כל מי שנראה מתאים הביע התעניינות נקרא לבדיקה ביטחונית. ההערכות נשלחו לארץ, שם הן נבדקו ונלקחו החלטות. נוסף על התפקיד ה"רשמי" עסקתי בענייני הלשכה לקשרי מדע, הריצו אלי מהארץ, ללא ידיעת הקולגות שלי, שאלות על כל מני בעיות טכניות שלא הצליחו להתמודד אתם בארץ ויחד עם השאלות גם שמות וכתובות של אנשי מדע יהודים, מהם אפשר היה לקבל תשובות. העבודה הזאת הייתה סודית. נפגשתי עם האנשים אליהם נשלחתי בנסיבות סודיות, כמו למשל במסווה של לימוד תורה בישיבה…בפגישות הללו לא כתבתי דבר. הכל נצרתי בזיכרוני. רק כשהגעתי למשרד העליתי הכל על הכתב. אם היו דברים בלתי ברורים שבתי ופגשתי את האנשים לפעמים גם כדי לאשר שאכן הבנתי את דבריהם לאשורם. אחרי שנתיים רצינו לחזור. הציעו לי תפקיד ב"רפאל' עבדתי בתל אביב בשל הקרבה למטכ"ל  "ו…? " אני מצפה. בן שיחי מרים את כתפיו כמתנצל, החיוך הקטן מופיע על פניו המתנצלים. אני כבר מבינה, עניינים סודיים. הוא ממהר לסכם: "במלחמת יום הכיפורים, כבר לא הייתי שם. עברתי למחלקת מחקר ופתוח של משרד הביטחון והייתי סגן לראש מחלקת מחקר ותשתית" אני כותבת במהירות שלא אחמיץ או חלילה אשבש את שמות המחלקות….ויוחנן ממשך: "כלומר מימנו ציוד לפעילות אזרחית וצבאית גם הצעות מחקר שהוצעו על ידי אוניברסיטאות ויכלו להועיל לנו, מומנו על ידינו לפחות בחלקן. אני רק דאגתי שהדוחות יגיעו בזמן ואישרתי את החשבונות. משעמם! לא הסתרתי את העובדה הזאת אז שלחו אותי" הוא פורש את זרועותיו לצדדים כמתנצל: "עם כמה בכירים של משרד הביטחון והצבא לקורס תל"מ  "מותר לדעת מה זה? " אני שואלת בזהירות. " כן,כן זוהי תכנית לימודים למנהלים, זה הכל. זה נערך יומיים בשבוע ורק הייתי צריך להבטיח שהלימודים לא יפגעו בעבודתי.  במסגרת הלימודים עשיתי פרויקט (אני הקטן) עם אלוף משנה ותת אלוף. אבל אני הייתי מהנדס ייצור ובלעדי הפרויקט לא היה מתקדם. התת- אלוף סיפר לי שמשרד מבקר משרד הביטחון עומד להתרחב הוא יבקר גם את כל הגורמים הכפופים למשרד, לצה"ל, לתעשייה  הביטחונית וכו' הוא הציע לי להצטרף. זה התבקש בגלל הרקע הביטחוני שלי. נכנסתי לתפקיד אחרי מלחמת יום כיפור. היה לי צוות של ארבעה אנשים שהיו כפופים לי (רק רס"ן) ביניהם שני אלופי משנה. עסקנו בעיקר בביקורת אמצעי לחימה, עמידה בלוח זמנים  תקציב וכל מה שנדרש מהצבא. תודות לעברי הביטחוני עבדתי עם חומרים מאד רגישים, כה רגישים עד שאפילו אותי אילצו לעבור בדיקת פוליגרף אחת לכמה שנים…." יוחנן משתתק  ואני מחייכת. לבסוף אני אומרת: "אוי איזה מרואיין שלא מגלה דבר!" ואנחנו מסכימים בשתיקה מחויכת ש…זה מה שאפשר.

"הייתי שם עד אלף תשע מאות תשעים ושלוש אף שכבר הייתי יכול להיות גמלאי. עבדתי והשתכרתי עד גיל שבעים ואחת .
אשתי רות נפטרה בשנת אלפיים ואני עברתי לדיור מוגן. ואז בקשו שאשמש יועץ במשרד בו עבדתי. הייתי כבר בן שבעים ושמונה ועדיין באתי לישיבות במטה. החיילות הצעירות הסתודדו בפליאה למראה "הזקן הזה"

כשליווה אותי למטה סיפר שהוא לומד באוניברסיטה הפתוחה. מתעניין במקורות הדתות. אחר כך למדתי שהוא עוסק בחינוך בהתנדבות. הקשר שלו עם תלמידים  להם סייע, או עם נערים ונערות שהגיעו מאתיופיה  נהדרים והם מחכים בכיליון עיניים למפגשים עמו. באקי"ם שימש מנהל מעון למבוגרים מוגבלים בשכלם יחד עם אשתו רות משך שתים עשרה שנה.  עד היום הוא מחלק סלי מזון לבתי נזקקים.

פגשתי אותו פעמיים בכל פעם ישבנו כמה שעות ואני נכבשתי בקסם החיוניות, החן והג'נטלמניות של האיש האכפתי הזה

רינה עוזיאל בלומנטל

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *