סיפור חיים – אריה ברוכזלר/תועד על ידי טליה רייכנברג סופר

סיפור חיים – אריה ברוכזלר/תועד על ידי טליה רייכנברג סופר

נולדתי למשפחה יקית טיפוסית שהתגוררה בגרמניה  דורות רבים. שם המשפחה שלי מעיד שהוא על שם של עיר בגרמניה בשם "BRUCHSAL" שבאזור BADEN-WUERTENBERG ,כפי שהרבה יהודים היו נוהגים בזמנו.זה  מראה גם שמשפחתי הייתה מבוססת בגרמניה תקופה ארוכה מאוד.

הורי נישאו  בשנת 1922 ואני נולדתי בשנת 1923 ואבי נפטר כבר  מוקדם, כך שאמי נאלצה לעבור איתי לחיות אצל הוריה  לעיר קיילKEHL שנמצאת על הנהר ריין,מעבר העיר הצרפתית שטרסבורג.שמם היה דרייפוס. (שם שהיה מקובל באזור הגרמני ,באזור היער השחור וגם בצרפת ( רק להזכיר את משפט אלפרד דרייפוס, שאמיל זולה והרצל כתבו וסקרו אותו ) .

 

סבא שלי היה סוחר בהמות כפי שהיה מקובל באזור זה בגרמניה הדרומית. הייתה לו כרכרה נאה עם סוס יפה והיה מבקר עם כלי תחבורה זה  את האיכרים בכפרים הסמוכים.כילד קטן  לעתים  התלוויתי אליו וכאשר גמר עסקה קבלתי ממנו את דמי התיווך.

 

הורי נתנו לי את השם HARRY ,אך על מנת להדגיש שהם "אזרחים גרמנים (בני דת משה)  והוסיפו לי גם את השם SIEGFRIED  ממש כהתגלמות הגרמניות. את השם אריה נתתי לעצמי מיד עם עליתי ארצה.  הייתי בן 5 כשעברנו לעיר קייל. חשוב לי גם להדגיש  שהם חיו מאוד יפה עם השכנים הנוצרים. לדוגמא בפסח חילקו להם מצות ובחג המולד אנו קבלנו מהם מתנות. היו בינינו יחסים הדדים על הצד הטוב ביותר.

 

היה לנו מורה לעברית שהיה גם חזן ואחראי על הקהילה היהודית.בנוסף לכך שימש גם כמורה בבית ספר הכללי.האיש בשם מנהיימר היה אנטי ציוני מובהק וכשהתכנסנו  מידי פעם בבית הקהילה לחוג הציוני,תמיד נהג להשמיץ את הציונים.גם הוא מצא את מותו באושוויץ,כמו כולם.לא אשכח גם משפחתי ה"יקס" שתמיד אמרו לי שיש בינינו יהודים שלא מתנהגים כמונו ולא מתלבשים כפי שנהוג וגם לא מדברים "גרמנית" תיקנית.(רובם אכן דברו יידיש)אלה "אוסטיודן"-התרחק מהם.

 
ב 30 לינואר 1933 תפס היטלר את השלטון.אני הייתי אז בכתה יחד עם כל הילדים ופתאום הגיע המורה במדי הנאצים SA הטיפוסיים בצבע החום עם כובע שעליו צלב הקרס ואמר :"עכשיו כשאתם קמים לומר "יום טוב" , עליכם לומר "הייל היטלר"  והורה לי מיד  לשבת בשורה האחרונה. כך זה בעצם התחיל עם רדיפת היהודים.

 

היה עוד ילד בכיתה, מצרפת , שכנראה לא בדיוק היה צרפתי,אולי בא מאיזה חלק מדרום צרפת, אלג'יר או מרוקו והמורה הורה גם לו לשבת לידי בשורה האחרונה.  כשהם למדו את  תורת הגזע הנאצי, גרש אותנו מהכיתה.

 

אני הייתי ילד בלונדי עם עיניים תכלת ופעם באחת ההפסקות בסוף השיעור הלכתי הביתה עם אותו הילד ופתאום הופיעה קבוצה של היטלר -יוגנד והרביצו לו וקראו לו "יהודי מלוכלך". המורה לימד אותם, שמי שבלונדי עם עיני תכלת הוא גרמני ,ומי שכהה הוא לא מהגזע הארי. זה היה תמצית תורת- הגזע הנאצית. בשנת 1938 אמי וסבי החליטו שכדאי שהילד , דהיינו אני, יעזוב את גרמניה על אף שהם לא חשבו לעזוב בשלב ההוא, כי עדיין חשבו שלהם לא יקרה שום דבר מפאת היותם גרמנים.למרות זאת הם הגישו בקשה לקבלת סרטיפיקט עבורי מעליית הנוער, שאכן אושר יותר מאוחר ובקיץ 1938 ,בהיותי רק בן  15 עזבתי את העיר קייל בדרכי להכשרה בעיר המבורג. . עד עצם היום אני זוכר את עצמי בתחנת הרכבת, ורואה את אמי עומדת על הרציף ומנפנפת לי, כשהרכבת מתרחקת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אימי בחיים. כאמור לא עלו ככה סתם לא"י, אלא עברו הכשרה מתאימה. לפני עליתי הייתי בתנועת נוער של "הבונים", וגם שם התחילו כבר להכשיר אותנו. כשהגעתי להמבורג למטרת חינוך מקצועי יכולתי לבחור במקצוע נגרות או מסגרות ומשום מה העדפתי את מקצוע המסגרות. היה שם בית מלאכה קטן בו לימדו אותנו. באותם שנים חשבו שאדם צריך להיות בעל מקצוע כי זה מה שדרוש  בארץ ישראל.   ב9 בנובמבר 1938 היינו כולנו מבוהלים כאשר נודע לנו כי עצרו יהודים ברחובות העיר וגם  שבית הכנסת הגדול בהמבורג עלה באש. אני זוכר שהעזתי ללכת לשם וכפי שהזכרתי קודם לא פחדי, כי המראה שלי לא היה בדיוק יהודי.אז וראיתי את הלהבות הגדולות  של בית הכנסת הבוער, מראה שלא אשכח עד עצם יומי האחרון.

 

באותו יום גם הרסו לנו את כל המכונות והציוד,כך שלא יכולנו יותר לעבוד שם לאחר מכן. אז הביאו את ילדי עלית הנוער למקום מרוחק באזור המבורג ,ללמוד חקלאות ומה שכרוך עם זה. בפסח 1939, חצי שנה לפני פרוץ המלחמה נסעתי לבדי לברלין, היכן שהיו משרדי  עלית הנוער.  פגשתי אישית את רחה פראייר,מיסדת עלית הנוער, שנתנה לי  גם ספר תנ"ך עם הקדשה אישית וגם זאת לא אשכח.בברלין עליתי על רכבת לטרייסט, ומשם לתל אביב על האנייה "גלילייה".

 

תארי לך ילד בן 15 עוזב כל המשפחה למדינה שהוא לא מכיר ושפה שהוא לא דובר.אמנם  ידעתי  קרוא וכתוב בעברית,כי זו היתה עבורנו שפת התפילה, וברור שבתחילה כמעט לא הבנתי כלום ממה שנאמר,אך  למדתי מהר .  הייתי כשנתיים בקבוץ  "בחרות", שהיה ממוקם באזור גבעת רמב"ם -גבעתיים, בקרבת בית הקברות ומגדל המים.באותה תקופה היו שם כבישים  אך מעט בתים. למדנו בבית ספר שנקרא "מקס פיין". יש לי תעודות, ששמה של הנרייטה סולד חתום עליהן תחת שם ההורים..

 

אחרי השנתיים הללו בקשו שאשאר בקבוץ אך עזבתי כי רציתי להתחיל בחיים חדשים עצמאיים ועברתי לעיר הגדולה תל אביב.

 

ב 1945 התחתנתי עם אשתי שרה ובבוא העת הקמתי מפעל לייצור והתקנת מכשירי עזר לנהיגה במכוניות הנכים, הוצאתי פטנטים והייתי החלוץ בשטח זה בארץ ביזם, סיוע ועזרה לנהגים מוגבלים. באותם הימים לא היו מכשירים מתוחכמים כמו היום והיה לי סיפוק רב בעבודתי.במשך השנים התבססתי ומשפחתי התרחבה עם שתי בנות שמונה נכדים ו 7 נינים ונינה אחת.את העסק שלי מכרתי לפני 6 שנים.עד אז ניהלתי אותו. הגורל המר היה אחרי  שהמשפחתי, אמי, סבי וסבתי החליטו סוף סוף ב 1939  לעזוב את גרמניה והספיקו כבר לשלח את הליפט ארצה, שפרצה המלחמה וכבר לא יכלו לצאת . אמי מצאה את מותה באושוויץ ב 1942 וגם סבא וסבתא נספו במחנות. זה היה סופם הטראגי.היחידי שניצל היה אחיה של אמי יוליוס, שעלה כבר בשנת 1937. הוא הקים טחנת תבואות בנחלת יצחק,יחד עם אביו של סטף ורטהיימר.

 

במחשבה לאחור ובכאב רב צר לי, שהיה באפשרותם להינצל. באותה תקופה, אחרי שהנאצים הגיעו לשלטון והחליטו שיהודים צריכים לעזוב את גרמניה. משפחתי יכלה  לעזוב בקלות עם  תשלם הטל מסוים עד פרוץ המלחמה ב 1 ספטמבר 1939, אך  הם פשוט אמרו  לעצמם שהם יהודים גרמנים בני דת משה וגם האמינו היות והסבא השתתף במלחמת העולם הראשונה להם לא יקרה כלום . כמבוגר אני חושב שהם יכלו להנאות מהחיים ומהנכדים שלהם כאן עוד שנים רבות.

 

בשנת 2012 התלוויתי למשלחת ביה"ס רוטברג רמה"ש למסע לפולין. בקרנו בכל המחנות  וזכיתי לומר קדיש במחנה ההשמדה אושוויץ לפני כל הילדים ובזה סגרתי מעגל בכך שהייתה לי הזכות לומר קדיש  לזכר אמי "ז'ל במקום הארור הזה.

 

בשנות ה 60 הצטרפתי לארגון בני –ברית בו הייתי מאוד פעיל,   כנשיא לשכה אח"כ כסגן נשיא בני ברית ארצי, ובתפקיד אחרון כחבר מועצת נגידים הבינלאומי. נסעתי לוושינגטון לכל הועידות וייצגתי את בני ברית ישראל. אשתי ואנוכי  עשינו גם פרויקט  לעזרת החיילים המשוחררים. אספנו כספים והיינו מאוד פעילים.התנדבנו גם בבית חולים ליולדות  ובמיוחד במשמר הגבול,אתם אנו  קשורים עד עצם היום הזה,  ודואגים להם במתן עזרה כספית ולנופש ,להם ולמשפחותיהם .

 

חייתי בגרמניה 6 שנים תחת שלטונו של היטלר ואני עדיין זוכר שהלכו וצעדו האזרחים הגרמנים עם התלבושת הנאצית .  ב 1 באפריל 1933  היה הסימן הראשון שליהודים לא יהיה טוב,  היה זה החרם על החנויות היהודיות כאשר החרימו את חנויותיהם ושברו את חלונותיהן תחת משמר ה S.A במדים חומים  עם שלטים גדולים "לא לקנות אצל יהודים".

 

בעיירה שלנו, המורה שלנו לעברית ויו"ר הקהילה פוטר מבה"ס העירוני בו לימד, כמו כן היה  גם רופא יודי מאוד תרבותי, ד'ר רוזנטל, שלא נתנו לו לפעול יותר כרופא וגם הוא ואשתו נספו בשואה. גם לגביהם אני לא מבין למה הם לא עזבו בזמן. הם פשוט פחדו לעזוב את המקום כי הם הרגישו כמו רבים אחרים, כגרמנים יהודים, שחיו  שם כל כך הרבה דורות .

 

אני זוכר עוד במיוחד שבשנת 1938 היטלר נאם. כשהוא נאם היו רמקולים והם ובכל המקומות הציבוריים השמיעו את הנאום שלו. הוא אמר אז , זה היה עוד לפני ליל הבדולח,  "אם  וכאשר תפרוץ מלחמה, תושמד כל יהדות אירופה". את זה הוא אמר  כאמור כבר ב 1938, רק שלא לקחו אותו ברצינות. אפילו לא צמברליין  שבא להיטלר אחרי שזה פלש לחבל הסאר וסיפח אותו. כאשר צמברליין זר ללונדון ושאלו אותו מה סוכם עם היטלר,הוא וניפנף עם המטריה שלו, ואמר בקול: herr hitler promised there won;'t be a warאני מהרהר הרבה על חוסר הרצון של אחינו היהודים לעזוב את גרמניה וגם על האמונה היות והם גרמנים לא יקרה להם כלום.

 

לסיום , בשנת 2011 החליטה עריית KEHL להציב אבני נגף ( STOLPERSTEINE) במקום מגוררנו,לזכר משפחתי שנספתה שם.לטכס הגעתי,יחד עם אשתי שרה והצטרפו אלינו גם שתי בנותינו שני נכדים ובעלה של אחת הבנות.הטכס היה מרשים  בנוכחות ראש העירייה, 2 כמרים נוצריים וחזן שהגיע במיוחד מהעיר השכנהSTRASSBURG.אחרי כל הנאומים ותפילת החזן "אל מלא רחמים" נטלתי גם אני את רשות הדיבור.

 

אמרתי להם שלא רציתי להגיע,אך היו 2 סיבות ששינו את דעתי. ראשית חפצתי להראות לבני משפחתי הקרובים את המקום שבו חיו חיים אבותינו זה דורות רבים.שנית  רציתי לומר להם,שלנו,ליהודים יש היום מדינה משלנו,חופשית ודמוקרטית, "מדינת ישראל" ונקמתי, כשהייתי ילד קטן שעזבתי את המקום הארור הזה ולאחר שרצחו כל בני משפחתי,שזכיתי שוב בהקמת משפחה לתפארת עם 8 נכדים ו 8 נינים.

 

 "לזכור ולא לשכוח"

תגובה אחת ב“סיפור חיים – אריה ברוכזלר/תועד על ידי טליה רייכנברג סופר

  1. שלום לכם
    קראתי את המאמר המרגש על הרי ברוכסלר אליו נחשפתי אחרי שקיבלתי מחבר גרמני חבר משפחתי מהעיר קייל בבדן ווירטנברג צילום קבלה על מכירת אופניים על יגי אח של סבי בשם סימון בנסינגר ושלח לי
    אם אתם מעונינים אשלח ברצון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *