סיפור חיים "יהודה אלכסנדר"

סיפור חיים "יהודה אלכסנדר"

 

נולדתי בעיר Ortelsburg פרוסיה המזרחית בשנת   1934.

בשנת 1938 אחותי הבכורה לקחה אותי לביקור בעיר קניגסברג אצל קרובי משפחה.

במהלך הביקור היו קרובי משפחה האלה נאלצים לצאת מגרמניה היות והתחילו לאסוף את היהודים לגטו. לקרוב משפחה שאני קראתי לו אבא היה חבר במשטרה הגרמנית והוא הוציא אותנו ברגע האחרון משם לאוניה בשם "גלילאה". לי לא היה היתר יציאה ולכן הוציאו אותי בסל נצרים – וכך שרדתי.

הגענו לנמל תל אביב ומשם המשכנו להרצלייה. מאז אני גר בהרצלייה.

בגיל 22  נפטר אבי, בלכתי לבית הכנסת לומר קדיש אמר לי אחד השכנים "יהודה, אתה לא חייב לומר עליו קדיש, הוא אינו אביך הביולוגי", זה פגע בי כברק בליל קיץ בהיר, עמדתי כמה דקות על הכביש, מיליון מחשבות התרוצצו בראשי, אך לבסוף הלכתי לומר קדיש היות ולא הכרתי אבא אחר.

 

נזכרתי שדודתי רחל מכפר ידידיה הייתה תמיד קוראת לי בשם לוץ. אני לא הגבתי, היות ושמי יהודה.

מיד נפל לי האסימון, נסעתי אל דודתי ושאלתי אותה:

"רחל, מי הוא לוץ"?

היא ענתה בתדהמה: " מה, אתה לא יודע?"

"לא" עניתי בריש גלי

ואז סיפרה לי שלוץ שניידר ויהודה אלכסנדר – חד הם!!!

כל זה נדחק לפינת מוחי עד צאתי לגמלאות (אך אני עובד עדיין)

אשתי ואני החלטנו לקחת את הנושא כפרויקט.

 

שגרירות גרמניה ציידה אותנו בהרבה כתובות, אל מי לפנות, עד שהיה בידינו סיפור.

את הסיפור  העליתי לג'ואיש גן.  חוקר משפחות מדורטמונט בשם אלפרד דנדה מגרמניה, קרא את סיפורי, וכתב לי שהוא עומד בראש קבוצה של גרמנים שנולדו באותה עיירה והזמין אותי לבוא לפולין.

 

חוקר נוסף מאוניברסיטת ורשה בשם אנדריאס קורסרט נכנס לתמונה, וכן חוקרת משפחות בשם אווה פלורסהיים משדמות דבורה. האחרונה מצאה עבורי בת דודה באנגליה.

כאשר התקשרתי אליה, מילותיה הראשונות היו:

"מה לוץ, אתה חי?"

בטיול שורשים אשר עשינו בעזרתה האדיבה של אותה קבוצת הגרמנים, זכיתי לשבת בבית בו נולדתי, לשמוע סיפורים אודות משפחתי שלא הכרתי, כי אני הופרדתי מהם בגיל 3 והובאתי לעיר קניגסברג!!!!!

 

נולדתי בעיר אורטלסבורג, כפי שגיליתי לכם בפתח דברי. העיר באזור מזוריה. כיום שם העיר Szezytno   פולין.

שמות הורי הם אלזה ווילי שניידר. אחיותי פרידה, הרטה, רות ואוה.

מאוחר יותר נודע לי שנולד לי עוד אח, כשהגעתי ארצה בשנת 1939. בבית לא דיברו על כך אף פעם, אך זכור לי שבשנת 1943, כאשר קיבוץ גליל ים, לידינו, עלה על הקרקע, היה שם מחנה של ה-  R A F   ממחנה זה הייתה באה אלינו מידי פעם, חיילת.

בדיעבד נודע לי שהחיילת, היא ולא אחרת, הייתה האומנת שלי בקניגסברג. גם היא לא אמרה לי מילה!!!

לפני שנתיים התקשר אלי מר דנדה ואמר: "יהודה, אני אתן לך מספר טלפון" ולא הוסיף.

 

התקשרתי לגרמניה, ענתה לי אישה, כאשר אמרתי מי אני, שמעתי בכי חרישי…

לבסוף, בהתרגשות גדולה: "לוץ, אתה חי? היכן היית אחרי גיל 3? אני מכירה אותך מלידה, הורי היו השכנים של הוריך…." (אני חש צמרמורת בכותבי שורות אלו).

למרות שנדרתי נדר שאני לגרמניה לא נוסע, זה היה הקש ששבר את גבי.

אשתי ואני נסענו, היינו יומיים אצלה. שמתי רשם קול על השולחן ואמרתי:

"כריסטה, ספרי מי היו הורי ואחיותי"

היא סיפרה שעדיין יש לה את טעם המצות בפיה, היות ובכל חג היו מוזמנים אל הורי. היא לקחה אותי לסלון ביתה והראתה לי את מפת השולחן אשר הורי נתנו לה במתנה, ורצתה לתת אותה לי. סרבתי, השארתי את המזכרת ברשותה.

 

בת דודתי באנגליה שלחה לפני שלוש שנים תמונות של הורי ואחיותי. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את בני משפחתי.

קבלתי מסמך האומר שבפברואר 1945, עם שחרור מחנה הריכוז בריגה, אחותי אווה בצליחה לברוח לרוסיה, אך עקבותיה נעלמו.

 

לפני שנה קראה את סיפורי אישה בשם מיכל הנדלר מניו -ג'רזי ארה"ב. היא סיפרה שאביה, הרב זאב טיטוצקי היה רב בית הכנסת באורטלסבורג. יצרתי עמו קשר והוא ידע לספר שאמי הייתה אישה אדוקה, כאשר היה עובר ליד ביתנו בחנוכה ראה את החנוכיה הדולקת על עדן החלון.

לבקשתו שלחתי לו תמונת בית הכנסת, הן מבחוץ והן בפנים.

הוא הודה לי בדמעות….

 

אחרית דבר …
פתרתי לאחרונה בקיץ 2014 בעיה שהעסיקה אותי זמן רב. כאשר הנאצים הוציאו את הורי ואחיותיי מהבית  מדוע  לא לקחו גם אותי?
אחת הדודות שלי ידעה לספר לי בזמנו  שאחותי לקחה אותי לביקור  בעיר Konigsberg לפני זמן מה צלצלה אלי אישה מגרמניה  וסיפרה לי ששמה רות והיא הייתה חברה טובה של אחותי אווה בהיותה בת 12 באה לביקור אצלינו וראתה איך שהנאצים הוציאו את הורי ואחיותי והעמיסו אותם אל משאית.היא סיפרה לי עוד שאמא שלי הצליחה להחביא אותי במחסן מאחורי הדלת ולומר לי להיות בשקט יבואו לקחת אותי.היא נתנה לי גם חבילה אם בגדים עד לא מזמן הם היו עדיין אצלי.אך הפתק נשאר לי כמיסמך. הילדה הזו סיפרה לי שאחרי חצי שעה  באה אישה לקחת אותי וכשהיא ראתה שאין אף אחד בדירה הילדה שאלה את האישה אם היא מחפשת את לוץ? והיא הראתה לה היכן המחבו בו הייתי. זה כמובן מאוד ריגש אותי היות ולא ידעתי מי בא לקחת אותי. שאלתי אותה איך הגיע אלי? סיפרה לי שהיא מקבלת כול שנה את ה    Heimat buch  שלOrtelsburg   ושם מצאה את הסיפור שלי, היא התקשרה לעורך והוא נתן לה את מספר הטלפון שלי. הפתק הזה היה צוד לחבילה.

 

 

 

 

 

.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *