סיפור חיים-לאה רוזנפלד/כתבה וערכה רינה עוזיאל בלומנטל

סיפור חיים-לאה רוזנפלד/כתבה וערכה רינה עוזיאל בלומנטל

מרלנה צ'ודורוב נולדה ב 1933 בschneidemul היום פולין.
בדירה נעימה בגבעתיים יושבת מולי לאה רוזנפלד, אשה יפה, ביישנית משהו.

מה שמרתק בתולדות חייה של לאה רוזנפלד הוא שחייה של מרלנה צ'ודורוב נמחקו מזיכרונה כמעט כליל.

אט אט, עם הרבה 'אני לא זוכרת' נפרס סיפור אנושי, נוגע ללב, של אשה שחסר רגשי הפך אותה לאשת חינוך לגיל הרך ולקבלת אות יקיר גבעתיים.

 

"אמא, סופי לבית להמן, היתה יהודיה. אבא, תאודור צ'ודורוב, היה נוצרי. מהנדס מכונות עסוק."

שניהם זכורים לה כהורים מסורים.

"אני זוכרת" אומרת בת שיחי "רק דברים שוליים. זה מעניין, לא? רק דברים טפלים. למשל אני זוכרת עץ אשוח וחנוכיה. אני זוכרת מתנות"

ואת חגי ישראל חגגתם? אני שואלת, היא עונה בנחרצות שלא. "היינו חילוניים. אני הייתי ילדה גרמניה ולא ילדה יהודיה, אני לא ממש זוכרת, אבל אני חושבת שהלכתי לבית ספר כללי ואולי לא…" היא נועצת בי מבט שההיסוס בו עצוב משהו. "היו לי שני אחים פריץ, הבכור, והיינץ, בן הזקונים. אבל לשלושתינו נתנה אמא שם שני, של בני משפחתה שלה".

"שמות יהודים?"

"לא, לא, שמות גרמניים. פשוט, בני המשפחה שלה.

מתקופה קצת יותר מאוחרת, אני זוכרת רק קללות וצעקות של ילדים כלפי, אמרתי לך, זוטות.

היינו משפחה מבוססת ויחד עם זה אני זוכרת שהורי תמיד דברו על הגירה. אני זוכרת מילים שהתעופפו בחלל הדירה כמו סין, למשל. אולי הם חשבו להגר לסין, וגם אמריקה, אני זוכרת. כל זה לפני שהכל התחיל. אבל המשרה של אבא היתה נחוצה ולא נתנו לו היתר יציאה.

"בימים הבאים אני זוכרת עצרות, דגלים מתנפנפים, מצעדים. חרדה גדולה. מפני הדבר כשלעצמו. עוד לא חיברתי את זה עם שנאת יהודים. היו לי חברות נוצריות שכל זה הפחיד אותן באותה המידה.

ואז בפוגרום ליל הבדולח. היינו בבית. אני רק זוכרת זגוגיות מתנפצות ורעש נורא מהרחוב ואת הבכי שלי שאי אפשר היה להרגיע.

ההצקות בבית הספר הפכו יותר ויותר קשות ואז הוחלט בבית שצריך להציל אותנו, את הילדים".

— והעובדה שאבא לא היה יהודי לא שינתה? אני שואלת והיא מושכת כתפיים כאומרת שמן הסתם לא.

" אבל עבר זמן רב עד שזה יצא אל הפועל ההורים לא ידעו לאן לשלוח אותנו ומי ירצה לקחת אליו שלושה ילדים. לאמא היה קרוב משפחה בברלין אני אפילו זוכרת את שמו, היא אומרת "הדוד יוליוס להמן. הוא זה שמצא לנו משפחות מאמצות בברלין"

— משפחות לא יהודיות כמובן, אני אומרת

"לא לא, יהודיות" היא מתקנת ברצינות.

— אז מה הרבותא? אני שואלת

ושוב אותו היסוס "אמא כנראה רצתה לשמור על הזיקה". היא משתתקת. ולפתע אומרת "אמא ידעה להרגיש את הילדים"

אני מחכה בסבלנות. לאה נושאת אלי את עיניה ואומרת: "היא לימדה אותי לתפור כפתורים, ובמטבח אני ממש זוכרת איך אמרה לי das wirt mal ein gutes hausmuterchen warden

— שפרושו?

"יום אחד תהיי עקרת בית מצוינת. כן כל זה בזכות הקשר הטוב עם אמא. אבא לא היה כל כך מעורב. ראשית היה מאד עסוק בעבודה ושנית הוא היה רוב הזמן שיכור. אני חושבת שהיה אלכוהוליסט. אבל  זה לא פגם ביחסים המשפחתיים או הזוגיים. לא, אני לא זוכרת אלימות. להפך.כן"

שוב שתיקה.

"טוב, אחרי ליל הבדולח נפלה החלטה לנסוע לדוד יוליוס לברלין והוא מצא שלוש משפחות שהסכימו, תמורת תשלום כמובן, לארח אותנו. באותו הזמן אבד הקשר בינינו. אני, באתי לבית החדש שלי ולא הפסקתי לבכות. אני זוכרת את עצמי קוראת לאמא: !muti com . אמא לא באה ואני הגבתי מיד, הייתי סרבנית, כעסנית, 'ילדה רעה' שהרטיבה את המיטה בלילה. אף אחד לא רוצה ילדה כזאת והם באמת לא רצו בי. הם הזעיקו את אבא ונמצאה משפחה אחרת".

— אבא כעס?

"ממש לא, אבא הבין ולקח אותי למשפחה אחרת. לאשה קראתי טנטה תילי  זו היתה משפחה טובה שקיבלה אותי ברצון. לטנטה תילי היו שתי בנות, האחת היתה בערך בגילי ואת השניה איני זוכרת….למדתי לקבל את הטלטלות, כך לאורך כל חיי" היא מוסיפה, ואין בדבריה רחמים עצמיים.

"הזמנים הפכו רעים יותר ונאלצנו לענוד את הטלאי הצהוב, אבל עד אלף תשע מאות ארבעים ושתיים, לא התאנו לנו באופן בלתי נסבל ואני המשכתי ללמוד בבית ספר.

אספר לך משהו מענין" היא ניצתת. "בשנת 2006 נסעתי לברלין עם טיול מאורגן. הסתובבנו בעיר המתחדשת וכמובן שלא זיהיתי דבר ולא זכרתי דבר. עד שלפתע עמדנו במקום והמדריך אמר שכאן עמד לפני המלחמה בית ספר ואני, כמו מין הארה כזאת נזכרתי בבית הספר שלי! התפרצתי בקול, וניסתי לומר שזה היה בית הספר של ילדותי אבל המדריך היסה אותי וביקש שאדחה את הסיפור לאחר הסיור…"

אני פורצת בצחוק. קשה להאמין. – אולי הוא לא ידע ששכחת הכל ולא הבין את החשיבות של ההיזכרות הפתאומית, אני מנסה. לאה מגיבה על ההזדהות שלי בחיוך.

" על כל פנים, ככל שהורעו הזמנים כך גמלה בליבם של מארחיי לברוח מגרמניה. אני לא הייתי חלק מהתכנית.ואבא שוב הגיע! איך מצאו אותו? איך הגיע? לעולם לא אדע. אבל הוא היה שם. חם ואוהב. אני שכבתי חולה באבעבועות רוח, אני זוכרת היטב. מפני שבאותו לילה, נשארנו שנינו אצל טנטה תילי ואבא ישן אתי במיטה כי לא היה מקום אחר ואני כל הזמן דאגתי שלא אדביק אותו.

אבא לקח אותי למשפחה שארחה את היינץ, אחי הקטן. את מבינה, היא אומרת וכף ידה גורפת את האויר מצד אל צד "העבירו אותי כמו חפץ, ממקום למקום. לילה אחד דפקו אנשי הגסטפו על דלת ביתה של המשפחה. אבא כבר נסע. מה אני זוכרת מאז? רק את הצעקות raus  שפרושו החוצה. שוב ושוב, החוצה! החוצה! העלו את כולנו על משאית ונסענו הרבה זמן. הגענו לבניין בית הספר שלי לשם הכניסו אותנו. על הרצפה במסדרונות היו מונחים מזרונים בצפיפות. ציוו עלינו לשכב והלכו. כך היינו כמה ימים בלי אמצעים הגיינים אבל לא רעב. מכל ימי המלחמה אינני זוכרת שהייתי אי פעם רעבה. ואז בא מישהו וקרא בשמי ובשם אחי הביאו אותנו למשרד ואמרו שבגלל שאבא אינו יהודי מותר לנו ללכת משם. האיש לקח אותנו לבית החולים היהודי שם היתה מחלקת ילדים שאבותיהם נוצרים. היו שם כעשרים ילדים, אחיות יהודיות בחלוקים ושביסים נקיים, רופאים ופרופסורים לרפואה, כולם יהודים. רק עם תום המלחמה, כשכבר הייתי בארץ נודע לנו שזו היתה הנחייה של אייכמן להשאיר את הילדים האלה בחיים.יותר מזה אינני יודעת" היא אומרת בצמצום. "שלוש שנים חייתי שם, עד סוף המלחמה. עם אחי הקטן היינץ. אמא נעלמה, הגסטפו הוציא אותה מהבית כשאבא היה בעבודה ואנחנו היינו בברלין. אבא קיבל הודעה שאשתו נאסרה בגין גנבת מעיל פרווה…כעבור חודשיים הוא קיבל הודעה שאשתו נפטרה מדלקת ראות במחנה רבנסבריק. נותרו רק מכתביה היפים והחמים. עקבות אבא איבדו. גם עם אחי הבכור נותק הקשר מן הרגע שהגענו לברלין. חזרתי ופגשתי אותו בארץ באלף תשע מאות חמישים ואחת כשלמדתי בסמינר. הוא חיפש אותי בסוכנות ובעליית הנוער. הוא הפך להיות קצין בצהל" היא אומרת וקולה מתרחב במין גאווה.

"החיים בבית החולים היו קשים" היא ממשיכה מהמקום שהפסקנו. "בעיקר בגלל הבדידות. בשנים הללו גדלתי להיות נערה ולא היתה לידי כתף, או יד ולא עצה טובה לתמוך בי. אני זוכרת בדידות, בדידות בדידות" היא אומרת שלוש פעמים.

"התחברתי עם נערה שהיתה רק במעט מבוגרת ממני אבל היא עזרה בטיפול בקטנים ואני עזרתי לה. שמה הוא רגינה ואנחנו בקשר עד היום.

אלף תשע מאות ארבעים וחמש. סוף המלחמה. הילדים של בית החולים נלקחו למין בית יתומים neidersconhausan  אולי היו שם עוד ילדים. אולי נשארנו שם שנה. אולי קצת פחות."

"ומי העביר את הילדים מבית החולים?" אני שואלת והיא שותקת, מנסה להיזכר. "אני לא זוכרת" היא אומרת בעצב, "אבל הבניין קיים עד היום הוא משמש בית מלאכה לעיוורים. אני כן זוכרת את ההפצצות מן האוויר בלילות. היו מורידים אותנו, מפוחדים מאד, למרתפים. הסביבה כולה הפכה לתל חורבות ורק בית החולים נשאר עומד על תילו" היא אומרת בפליאה קטנה. "בכל אופן ההפצצות היו איומות! עד היום כשאני שומעת רעמים אני נחרדת. לאה מחייכת את חיוך הילדה שלה וממשיכה "הייתי צמודה לאחי הצעיר שהיה קטן ממני בשנה אחת בלבד אבל הייתי לו אם ואחות. ואז דברו על כך שישלחו אותנו להולנד ל apeldorn. ואז כמו בפעמים הקודמות, הופיע אבא. ומה אני זוכרת מהמפגש הזה? תחנת רכבת. אבא מלווה אותנו לתחנת הרכבת. לא מזוודה, לא אנשים רק רציף של רכבת ואבא ששואל למה לפלסתינה? לערבים?.

בהולנד, במחנה, חילקו אותנו לביתנים. זה היה מקום יפה. ואני למדתי להיות מאושרת. עבדתי בגן ירק, במחסן, למדתי לגהץ, למדנו עברית ונסענו לטיולים. אני צריכה לספר לך שכשהגענו הציגו בפנינו את הזרמים הפוליטיים השונים ובקשו שנבחר . אני בחרתי להצטרף לבני עקיבא. אהבתי את הטקסים הדתיים ואת כל מה שהם בטאו. שם הפכה פלסתינה להיות ארץ ישראל.  זו היתה שנה מאושרת מאד.והצפיה להגיע לארץ ישראל היתה גולת הכותרת. אני חיכיתי למשהו נשגב. שנים עשר ימים הפלגנו על האניה 'נגבה'. שנים עשר ימים קשים. עגנו בחיפה. שם הכניסו אותנו לאולם ענק דרך שער גדול, עוד זיכרון: אני מתקרבת אל השער, מביטה דרכו, רואה את הכרמל ומוקסמת.

הגענו בסוכות, אחרי מלחמת השחרור, אבל המתח עוד לא פג. הביאו אותנו לכרכור למעברה, שם היינו כמה ימים ומשם לכפר נוער דתי על יד כפר חסידים. כל הזמן הזה לא משתי מאחי. בהולנד שינו את שמות שנינו.. הוא היה לחיים ואני ללאה.

אחרי שנתיים ואני בת שמונה עשרה שלחו אותי לסמינר לגננות בקשתי להיות גננת. סמינר תלפיות ברחוב דב הוז בתל אביב היה סמינר דתי עם פנימיה. בבקרים עבדתי במשק בית. זו היתה תקופה קשה מאד מכמה סיבות. ראשית הבדידות. הבדידות המוכרת שלי…חברותיי היו ילידות הארץ וכולן סיימו בית ספר תיכון. אני הייתי בורה והרגשתי כזאת, הרגשה איומה. כשמלאו לי עשרים החלטתי שאני רוצה ללכת לצבא. הייתי פקידה בדואר צבאי. זו לא היתה תקופה מאושרת במיוחד. עבדתי כבייבי סיטר וגרתי בחדר שלא פעם נגנבו ממנו חפציי. אחרי השרות התחלתי לחפש עבודה. הלא הייתי גננת. השנה אלף תשע מאות חמישים וארבע. המחסור בגננות היה גדול. כך שלמרות השכלתי הלא מושלמת זכיתי לקבל עבודה בגן ילדים ברמלה. זה היה גן ילדים דתי ששכן במבנה ערבי. רוב הילדים היו ילדי עולים מפולין , רומניה ותימן. אני אהבתי אותם מיד! ומאד! הם היו מקסימים. בכל בקר נסעתי בתחבורה ציבורית מתל אביב לרמלה. הציוד היה דל אבל אהבה מסירות וכוונות טובות חיפו על הקושי. שנתיים ימים עבדתי שם. אהבתי כל רגע. ואז הכרתי את משה בעלי, ניצול יחיד מכל משפחתו, אחרי חצי שנה התחתנו. רציתי להתחתן עם ניצול. מישהו שעבר גם כן את התקופה ההיא באירופה. ידעתי שבן הארץ לא יבין זאת לעולם.

משה עבד בים המלח והשתכר היטב. קנינו דירת שיכון בגבעתיים ושתי בנותינו, איריס רבקה, על שם אמו של משה ונחמה. נחמתי, שמבינה את משמעות שמה בעיניי.

אני לא יודעת מה עלה בגורלו של אבא שלי. אמנם בכפר הנוער התכתבנו מעט אבל אני מנחשת"

— מה?

"אני מנחשת שלא פטרו אותו מאיזשהו שירות בתקופת המלחמה. אני יודעת שהיתה לו אשה אחרת, גרמניה."

כשלאה מדברת על אביה, זה של אחרי המלחמה, דבריה מצומצמים, היא מדברת כמעט ברמיזה.

"עד סוף שנות השישים הייתי רק אמא. מתוך בחירה. כמעט מתוך אובססיה להשיב לעצמי, דרך האמהות, את כל מה שנלקח ממני בילדות.

איריס ונחמה, בנותיי גדלו בלי סבא וסבתא. גם אני גדלתי כך. חרף העובדה שאני וגם ילדותיי לא הכירנו את המוסד היקר הזה שנקרא סבא וסבתא, הן ואני הרגישנו היטב בחסרונו. על כן בחרתי להישאר איתן. וכשהן גדלו, חזרתי לעבודה בגן בגבעתיים"

לאה רוזנפלד היא אשה של לשון המעטה ואני לא מאיצה בה. היא רק רומזת על ההערכה הגדולה לה זכתה כגננת. הן מצד המערכת והן מצד ההורים וכמובן מאהבתם של הילדים הקטנים. אני לומדת אט אט להבין את מה שבין האמירות המוקטנות שלה.

"לאט ולפי בקשת משה חדלנו להיות דתיים. אני הצטערתי. אהבתי את התוכן שהדת יצקה לחיי ושבמידה רבה עזרה לי לשקם אותם. אבל נעתרתי לו.

בגיל חמישים וחמש יצאתי לפנסיה מוקדמת העירייה בקשה לחדש את פני המקצוע עם גננות צעירות. זו היתה החלטה טובה כיוון שיכולתי לבלות זמן רב יותר עם משפחתי האהובה, אך ידעתי שתפקידי עוד לא תם. שאני עוד חייבת למלא את הבורות הישנים, בורות החסר ברגש, אהבה ואמפטיה  בעשייה למען הזולת כדי שדעתי תנוח באמת.

למחלקת  הרווחה של עיריית גבעתיים יש פרוייקט שנקרא 'אוזן קשבת'. הוא מיועד לאנשים קשישים, חולים ובעיקר בודדים. מתנדבים יוצרים עימם קשר בתיווך עובד סוציאלי ופעם בשבוע משוחחים עימם בטלפון. הצטרפתי. קיבלתי רשימה של כעשרים אנשים ומשך שמונה שנים, אחת לשבוע הקדשתי את זמני לאנשים הנזקקים האלה. הקשבתי להם, דברתי אתם, ניחמתי ואף תרמתי פה ושם עצה טובה. יצרתי שם קשרים אנושיים מרגשים. העבודה הזאת חיזקה את הביטחון העצמי שלי יותר מכל דבר טוב אחר שקרה לי בחיי. למדתי לתת אמון בעצמי דרך ההקשבה לזולת. למדתי להעריך את היכולויות שלי, המעשיות כמו הרגשיות. והאהבה שהרעיפו עלי האנשים שבהם טיפלתי, היא ההוכחה הנחרצת לכך. אחרי שמונה שנים עייפתי ופרשתי אבל ההד החיובי של עבודתי לא נמוג, מסתבר. בשנה שעברה, קיבלתי מראש העיר גבעתיים, מר רון קוניק, את אות יקיר גבעתיים על פועלי באגף הרווחה. ההמלצה היתה של גברת מירי פרחי, מנהלת האגף".

לאה לא אומרת את זה במילים, הלא כבר אמרתי שהיא מדברת בלשון המעטה. אבל אני יודעת שלו היתה דברנית ופחות מצטנעת היתה אומרת שהניחה את החורים השחורים והמאיימים, את ההדחקות והשכחה המכוונת מאחוריה. שהיא אדם חופשי בעל הכרת ערך עצמית. כפי שהיא אומרת: "כשקיבלתי את האות, צמחתי בעוד כמה סנטימטרים, וסוף סוף אני מדברת"

אני לוגמת לגימה אחרונה מספל הקפה שהגישה לי. היא מחייכת ומזמינה אותי בהתרגשות לארוחת צהרים.

 

תגובה אחת ב“סיפור חיים-לאה רוזנפלד/כתבה וערכה רינה עוזיאל בלומנטל

  1. מאד התרגשתי לקרוא את סיפורה של לאה. חיפשתי פרטים עליה ועל משה רוזנפלד באינטרנט כי הם היו חברים של הורי (מזל וישראל כץ) בשנות ה 60, ומצאתי כאן את הסיפור המרגש שלה! אני זוכרת אותם ואת בנותיה, איריס ונחמה, ויש לנו תמונות משותפות. אשמח אם לאה רוזנפלד או בנותיה תיצורנה איתי קשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *