קהילת הייקים

עלי ציילר

מאת: יעל אייל

בביתו שבשכונה ותיקה ומטופחת ברמת חן גר מר עלי ציילר מאז שנת 1952. למרות שהוא אדם פעיל ועסוק הצלחנו לקבוע פגישה. צלצלתי בפעמון, עלי הגיע לשער, פתח אותו והזמין אותי להיכנס הביתה. בית צנוע, חם ונעים.

אחרי כמה משפטי היכרות עלי סיפר לי שהוא סובל שנים רבות מירידה בראיה ונכון להיום הוא כמעט עיוור. הייתי מופתעת: הוא מתנהל בחופשיות, מישיר מבט בעיניים פקוחות, איש שיחה מרתק ובעל זיכרון מופלא.

עלי(הנס) נולד בוינה ב 13.2.1923  בן יחיד להוריו אידה ואברהם-אדולף ציילר. משפחה שמוצאה מגליציה. אביו התגאה בכך שלחם כחייל בצבא הממלכה האוסטרו- הונגרית במלחמת העולם הראשונה.

היתה זו משפחה ממעמד בינוני גבוה. אביו ודודו, וילי, ושותף נוסף התפרנסו בכבוד ממפעל לייצור כובעי נשים .

" ידענו שאנחנו יהודים אבל לא קיבלתי חינוך ציוני ומסורתי. אבי נהג לבקר בבית הכנסת פעמיים בשנה. רוב החברים של ההורים שלי היו נוצרים במיוחד משפחה אחת שבנם, וולטר, היה כאח לי. חגגנו את חנוכה וחג המולד ואת פסח ופסחא. נהניתי לקבל מתנות מכאן ומשם…"מספר עלי.

כנהוג במשפחות במעמדם העסיקו הוריו אומנת בשם מרתה שהופיעה בביתם עוד כשהיה בגן הילדים. מרתה הרווקה, מורה במקצועה ומשכילה, שימשה דמות משמעותית בחינוכו. היא לימדה אותו צרפתית. כמו כן רכשו הוריו פסנתר כנף ועלי קיבל בביתו שעורי נגינה בפסנתר.

כשהתבגר הצטרף לתנועת הצופים האוסטרית בוינה.

בן 15 מלאו לעלי ב 13.3.1938 בעת שהתרחש הסיפוח של אוסטריה לגרמניה הנאצית- האנשלוס. יומיים לאחר מכן פשטו על בית משפחת ציילר אנשי מיליציה אוסטרית שהשתייכו למפלגה הנאצית(S.A (. הם גרמו נזקים ואי סדר אך לא לקחו דבר. על האומנת ציוו לעזוב מיד את המשפחה ולשוב לביתה.

עד מהרה נאלצו המשפחה והשותף לסגור את מפעל הכובעים. האח וילי הרווק עזב את וינה שנה לפני האנשלוס כנראה שהבין כבר אז שעליית היטלר לשלטון אינה מבשרת טובות. הוא הצליח לקבל ויזה לאירלנד והקים שם מפעל לייצור כובעים.

המאורע המשמעותי בחייו של עלי הנער התרחש בתחילת אפריל 1938. בוקר אחד נכנס המחנך, יוסף גבריאל,  לכיתה כשעל דש בגדו מתנוסס סמל המציין חברות כבוד במפלגה הנאצית.  הוא הודיע שעל כל התלמידים היהודים, ששה במספר, להסתלק מבית הספר ולא לשוב. הורי הילדים ה"מגורשים" דאגו לקחת מורים פרטיים והם היו למעשה מוכנים לבחינות הבגרות אך נאסר עליהם להשתתף בהן.

ב"ליל הבדולח" בלילה שבין ה9-10 בנובמבר 1938פשטו שוב על בית המשפחה והפעם בזזו תכשיטים וכסף. עלי איננו זוכר מראות אחרים של הרס בליל הבדולח. כעבור זמן קצר שלחו הוריו את תכולת ביתם לאירלנד. הדוד וילי הכין להם שם דירה, ניסה להשיג להם ויזות ומשפחת ציילר חיכתה בציפייה לעזוב את וינה ולהצטרף אליו.

" כשסולקתי מבית הספר החלטתי, למרות גילי הצעיר, שאני לא מוכן להישאר בוינה" מדגיש עלי.

תנועת הצופים האוסטרית הפכה ל"היטלר יוגנד" ועלי הצטרף לתנועת "גורדוניה" שפעלה בעיר. מאחר והחליט שהוא לא נשאר בוינה וגם אירלנד לא קסמה לו , הוא מצא שם את מקומו. אהרון מנצר המדריך ב"גורדוניה" מטעם מפעל "עליית הנוער", שהכין את הקבוצה לעלייה לפלסטינה, הצליח להשיג להם סרטיפיקטים משלטונות המנדט הבריטי. הוריו נאלצו להשלים עם העובדה שבנם נחוש לעלות לארץ ישראל ונאחזו בתקווה שיצליחו להגר לאירלנד וגם עלי יצטרף אליהם בסופו של דבר.

ב10 ביולי 1939, כמה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, עלו הנערים והנערות לרכבת בוינה שהובילה אותם  לטריאסט. שם עלו על סיפון האוניה "פלסטינה" , אחת משתי אוניות של חברת ספנות איטלקית ששטו בקביעות בקו טרייסט- חיפה והסיעו עולים מאירופה.  ב17 ביולי הגיעה הקבוצה לנמל חיפה.

" הורי ליוו אותי לתחנת הרכבת, נפרדנו פרידה מאופקת. כל ילדי הקבוצה ואני בתוכם עלינו לרכבת ונפנפנו שלום דרך החלונות להורים שעמדו על הרציף. מעולם לא שבתי לראות את הורי ולא ידעתי אז שזו הפעם האחרונה. במרחק כחמישים מטר על הרציף הבחנתי במרתה, האומנת שלי, ניצבת כמו פסל מנסה לעצור את דמעותיה. היא לא העזה לנפנף בידה שלא תיתפס כקשורה ליהודים… " נזכר עלי.

המלחמה פרצה כעבור כמה שבועות ובמשך כל השנים עלי לא הצליח לקבל אינפורמציה משמעותית על גורל הוריו. כשהסתיימה המלחמה נודע לו שהוריו נלקחו ב1942 למחנה עבודה בצפון מזרח גרמניה ונספו במחנה ריכוז במרכז גרמניה לשם הועברו. אביו ב1944 ואמו ב1945 זמן קצר לפני סיום המלחמה.

קבוצת העולים, עשרים בנים ועשרים בנות, הגיעה לדגניה א' שם חיכו להם המדריכה חיותה בוסל ואם הבית ברטה שליוו אותם במשך כל תקופת ההכשרה שם. את השם עלי בחר הנס ציילר מתוך רשימה של שמות עבריים שהציגו בפניו המדריכים עם הגיעו. פנחס לוביאנקר, לימים פנחס לבון שר הביטחון שנודע מפרשת "עסק הביש", נחשב למנהיג של תנועת "גורדוניה". אמורים היו לשהות שנתיים בדגניה א', שנה בקיבוץ חולדה וכעבור שנה להתיישב סופית בחניתה. המלחמה שיבשה את התוכניות וכעבור שנתיים גויסו תשעה בחורים לצבא הבריטי ועלי בתוכם. אתם עלה לארץ גם דויד איבניצקי מתנועת בית"ר. תנועות "גורדוניה" ובית"ר הסכימו ביניהן לאפשר לבודדים להצטרף לקבוצה שהשיגה סרטיפיקטים מהבריטים.זמן קצר לפני הכרזת המדינה נפל דויד עם עוד ששה חבריו במקום שבו הוקם היישוב משמר השבעה על שמם .שמו חקוק על המצבה וביישוב קיים גם רחוב על שמו.

עוד בתקופת ההכנה בוינה הדגישו המדריכים את הצורך בפיתוח החקלאות בארץ ישראל. כבר אז חשב עלי שיש צורך גם בפיתוח טכנולוגי, הכשרת נהגים ועוד. כל חייו המשיך ליישם ולהגשים את נטייתו זו.

" בגיל חמש עשרה שלחו אותי הורי ללמוד נהיגה בבית ספר בוינה למרות שחל איסור על יהודים ללמוד בבית ספר כזה. כך קרה שיומיים אחרי שהגענו לדגניה נהגתי בטרקטור שאת הוראות השימוש בו קראתי באנגלית ותרגמתי לאחרים" מוסיף  עלי.

ב1941 גוייס לצבא הבריטי ועם שחרורו ב1946 לקח חלק באירועי "השבת השחורה". עלי שירת ביחידת התובלה והסדנה של הצבא הבריטי והשתחרר בדרגת סמל.

הצבא הבריטי התכונן לכבוש את דרום אירופה וכך מצא עלי את עצמו על סיפון האוניה "ארינפורה" בדרך למלטה. כשהגיעו ללב ים הטיל עליהם חיל האוויר הגרמני פצצה שהחריבה והטביעה את האנייה. בהחלטה מהירה ונחושה טיפס עלי עם חבר על קצה הסיפון, משם קפצו למים מצוידים בחגורות הצלה, וכעבור שלוש דקות טבעה האוניה לנגד עיניהם. הם שהו במים עד שמשחתת יוונית בשם "אדריאה", שהשתייכה לצבא היווני ששיתף פעולה עם הבריטים, משתה אותם מן המים כעבור כארבע שעות. נחישותו של עלי הצילה את חייו בפעם הראשונה כשהחליט לעזוב את וינה, למרות גילו הצעיר, וההחלטה המהירה והנחושה לעלות על הסיפון הצילה את חייו בפעם השנייה. 140 חיילים נהרגו בהפצצה ובכניסה להר הרצל ניצבת אנדרטה בצורת חרטום של אוניה לזכר הנספים ב"ארינפורה".

עם תום המלחמה ב1945 ביקש ממפקדו הבריטי לבקר בוינה לפני שהוא חוזר לארץ. הוא הגיע לשם במדים. עקבות המלחמה נכרו היטב בעיר ובביתו לשעבר גרה משפחה גרמנית. נודע לו שחברו הנוצרי ולטר, השתחרר יום קודם מהשבי הרוסי והם הצליחו להיפגש, פגישה מרגשת. ולטר עבר להתגורר בשוויץ והחברים נשארו בקשר אמיץ עד לפטירתו ממחלה, מספר עלי בעצב.

" ב1945, בוינה, הצלחתי למצוא את מקום מגוריו של המחנך שלי לשעבר, יוסף גבריאל. ללא הודעה מראש הגעתי לביתו צלצלתי בדלת וכשפתח לי אמרתי לו: 'אתה לא רצית לראות אותי לעולם לכן באתי אני לראות אותך'. הוא היה המום וכשיצאתי משם, כעבור זמן קצר, חסרו בפיו כמה שיניים והרצפה נשארה מוכתמת בדם…" מספר עלי בשוויון נפש . המעגל נסגר.

" ב1951 קיבלתי הודעה מהמדור לחיפוש קרובים שמרתה, האומנת שלי לשעבר, מחפשת אותי. לשם קבלת משרה בבית ספר נחוץ היה לה אישור שהיא עבדה אצל יהודים והנאצים אלצו אותה לעזוב. כמובן ששלחתי לה את האישור ובתמורה הגיעה אלי חבילה ובתוכה מחברת שלי מכיתה א' וצנצנת ריבת אפרסקים מעשה ידיה, שאהבתי בילדותי. היא גם שלחה לי מכתב צוואה שבו כתבה שהיא מורישה לי את ביתה שבכפר. כעבור זמן לא רב הגיע מכתב נוסף שבו היא מבטלת את הצוואה בגלל התנגדות קרובי משפחתה. קל היה לזהות את כתמי הדמעות שנטפו על הנייר…בשנת 1960 נסעתי עם רעייתי לבקר את מרתה באוסטריה " נזכר עלי.

ב1949 הגיע ליפט מהדוד וילי מאירלנד שהכיל את הרהיטים והחפצים ששלחו לשם הוריו בתקווה לקבל ויזות ולהצטרף אליו.

עם שחרורו מהצבא הצטרף עלי לקואופרטיב "דן". אחרי קום המדינה  ב1949- 1952 הושאל לצה"ל והיה ממקימיו. כל אותו זמן שלמו לו משכורת חלקית מ"דן" על מנת שיחזור בתום המשימה.

בשנות החמישים רכש עלי השכלה בהתכתבות במשך ארבע שנים

במכון ניהול תעשיה ומסחר באנגליה. לאחר מכן למד במשך שנתיים בשלוחה של הטכניון בתל אביב- לימודי תעודה בניהול תחבורה.

ב1961 זכתה חברת בת של דן במכרז לתכנון תחבורה ציבורית בניגריה. על עלי הוטלה המשימה ולאחר שסיים לכתוב את התוכנית נסע לשבעה חודשים לניגריה כדי לעזור ליישמה.

ב1964 עזב סופית את קואופרטיב "דן".

מכאן עבר לנהל את מחלקת השירותים של חברת "אלקטרה" וכעבור שנתיים עבר לנהל את אגף המשק  בחברת  מפעלי תובלה בבאר שבע.

אחרי מלחמת 1967 הצטרף לקונצרן וניהל כמה חברות שעסקו בתיעוש אזורי פיתוח בשדרות, אשקלון וקריית גת.

ב1998 יצא "כאילו" לגמלאות( ביטוי של עלי) וקנה חלק בחברת שיווק ציוד למעבדות. שם עבד עד 2010.

עלי נמנה על מקימי יחידות התובלה בצה"ל והשתתף בכל המלחמות בדרגת סגן אלוף. רק בגיל 60 השתחרר ממילואים. כנראה שלא יכלו לוותר עליו.

ב1947 נשא לאישה את שרה לבית קפלן ילידת חיפה בוגרת בית הספר הריאלי, מורה. היא נפטרה ממחלה בשנת 1999. נולדו להם שתי בנות:

טליה טוקטלי אומנית מפורסמת שהציגה תערוכות רבות בארץ ובעולם ומלמדת ב"בצלאל".

עירית ליבנה אחראית במשרד הבריאות על החינוך לבריאות ונציגת ישראל בארגון הבריאות העולמי בנושא החינוך לבריאות.

חשוב מאוד לעלי לציין את בנותיו ,ששת נכדיו ואחד עשר ניניו שעליהם גאוותו.

לסיכום אני שואלת את עלי מה הוא הביא איתו מ"שם" ואיך השפיעו הקורות אותו על המשך חייו והשקפת עולמו.

" אמרו ואומרים עלי שנשארתי 'ג'נטלמן וינאי' . כנראה שזה נכון . אני חושב שזה עבר גם לבנות שלי טליה ועירית. באשר להשפעת הקורות אותי אין לי ספק שכולנו חייבים להבין שאין לעמנו פתרון אחר מלבד קיום מדינה יהודית בארץ ישראל. זה מה שהוביל את הפעילויות שלי מאז שעליתי וגרם לי להיות חלוץ בתחומים שונים מלבד חקלאות". מצהיר עלי.

לבקשתי עלי מפרט בפניי את תוכניות הפעילות שלו יום אחרי יום ואני תוהה אם לא התבלבל בתאריך הלידה שלו … כשהוא מלווה אותי החוצה הוא מראה לי, מבלי לראות, את הרהיטים שנותרו מבית הוריו, את השטיח המשופץ מעשי ידי אמו ואת יצירות האמנות של בתו.

נפלה בחלקי זכות גדולה להכיר את עלי ולשמוע את סיפור חייו. הוקסמתי מהעובדה שממרום גילו הוא ממשיך להיות פעיל ועסוק למרות המגבלות. דמות מופת.

2 תגובות

  1. דמות מופת עבורי ממנה הושפעתי בילדותי בעקבות חשיפה יום יומית
    ותרומה לא תסולא בפז לחינוכי
    האיש שמלבד אומנות הנהיגה
    היווה מופת לרבים מוקירי זכרו..
    עקבותיו טבועים לנצח תמרור לדורות באים

    1. הכרתי את האיש ומשפחתו, הוא ואבי אלברט דנצר היו קולגות בקו 34 של קופרטיב דן ואשתו שרה הייתה מורה קולגה של אימי בבי"ס רמת חן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן