סיפור חיים של תמר רונן לבית אבנון (שטיין)/ראיינה וערכה נעמי לימור

סיפור חיים של תמר רונן לבית אבנון (שטיין)/ראיינה וערכה נעמי לימור

נולדתי בירושלים בשנת 1935  ברחוב החבשים לאליעזר וסוניה אבנון. אני צאצאית למשפחות שטיין ובילשובסקי שהיו חלק מן ההוויה היהודית המשכילה במרחב הדובר גרמנית סביב הערים החשובות קניגסברג וברסלאו. אני רואה את סיפור חיי כחוליה בתוך שרשרת הדורות המשפחתית ונעזרת בסיפור עברה של המשפחה בזיכרונות אשר השאירה בכתובים סבתא הלנה, אם אבי.  בביתי תלויים שני ציורי דיוקן בשמן של זליג בילשובסקי ורעייתו רוזלי לבית שוויצר, הורי בנימין בילשובסקי, אביה של סבתא הלנה ושתי אחיותיה ליזבת וטקלה. משפחת בילשובסקי גרה דורות בעיר ברסלאו (היום וורצלב, פולין). אבי ספר לי כי לפי המסורת המשפחתית, מקור משפחתנו הוא מאנוסי פורטוגל.

 

לקראת סוף המאה ה- 19 הכירו האחים הנס וּולטר שטיין מקניגסברג (היום קלינינגרד, רוסיה) אתי שתי האחיות לבית בילשובסקי מברסלאו ליזבת והלנה הצעירה ממנה בחמש שנים. ליזבט נישאה להנס שטיין והלנה אחותה הצעירה התאהבה בגיסה ולטר שטיין, סבי.

שני האחים לבית שטיין הכניסו אווירה מרעננת ועליזה למשפחת בילשובסקי (האחות השלישית, טקלה, שלא נישאה, היתה פסנתרנית ונכחדה באושויץ). אחרי נישואיו לליזבת הוכנס הנס כשותף בטחנת הקמח של אבי אשתו, בנימין (בֶּנו) בילשובסקי. הלנה וולטר עברו לגור בקניגסברג. בשנת 1901 סיים ד'ר ולטר שטיין את התמחותו כרופא אף-אוזן-גרון ונולד בנם בכורם ארנסט-אליעזר (אבי, השם שניתן לו בלידתו). שנתיים לאחר מכן נולד אחיו הנס-יוחנן.

 

בביתם החדש והגדול, אשר מחדר הילדים שלו נשקף חלק מנמל קניגסברג, פתח ד'ר שטיין קליניקה ודאג לציין שרעש משחקי הילדים הם מוזיקה נעימה באזניו. שנת 1905 היתה שנה משמעותית עבור בני הזוג. הלנה איבדה את אביה בנו בילשובסקי שנפטר בגיל 67, ואילו בחיי סבי, ד'ר ולטר שטיין חלה תפנית. הוא החל להתעניין בהיסטוריה היהודית בעקבות קשר אשר נוצר עם שני רבנים, אחד מהם היה הרב ד'ר פרלס. הרב השפיע על ולטר ללכת לכוון פעילות בארגון הסטודנטים היהודים. מהר מאוד הפך ולטר להיות חביב באירגון, לאכזבתה של הלנה אשר ראתה כיצד הזמן שמקדיש בעלה למשפחה הולך ומצטמצם. ד"ר שטיין נבחר כנציג בועד המנהל של התנועה הציונית בקניגסברג ומאז הקדיש את רוב זמנו הפנוי לעניני הציונות והיהדות.

 

נושא הסולידריות למולדת הגרמנית הפך להיות מוקד למחלוקת הראשונה בחיי הזוג. ולטר שינה כיוון, הזדהה עם העם היהודי ורצה להגשים את המטרה הציונית, אך הלנה התקשתה לנטוש את מולדתה גרמניה. בנושאי חינוך בניהם לציונות נאלצה ל"בלוע" את התנגדותה, משום שפחדה לסכן את שלמות נישואיהם והצניעה את חששה לאבד את בניה לטובת הגירה לפלשתינה.

 

כוחותיו של ולטר החלו להתדרדר בעשור החמישי לחייו מעומס פעילות. הוא לקח על עצמו בנוסף לעיסוקיו בקליניקה ולעיסוקיו בתנועה הציונית גם את לימוד השפה העברית. לימודים אותם הוא דחק לשעות הבוקר המוקדמות, עוד לפני פתיחת הקליניקה.

הלנה דרשה שיצמצם את פעילותו וירבה את חופשותיו עם המשפחה ככל שניתן.

באפריל 1915 חגגה המשפחה את בר המצווה של ארנסט ובסוף יולי באותה שנה אירעה ההתנקשות בחייו של יורש העצר האוסטרי הדוכס פרנץ פרדיננד שגרמה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. באוגוסט נשמעו פעמוני הכנסייה שהכריזו על הוראת גיוס.

 

ולטר קיבל צו התייצבות. הרוסים התקרבו לקניגסברג והוא חשש לשלום משפחתו. הלימודים בבתי הספר הופסקו והוחלט שהלנה תיסע עם הילדים לברסלאו. הדרכים היו חסומות ורק באמצעות קשרים הצליחו להשיג כרטיסי הפלגה. אחרי 12 שעות הפלגה ירדו הלנה והילדים ללינת לילה בדנציג למלון שהוכן מראש באמצעות ד'ר לנדאו ידידם. לברסלאו הגיעו ב-2.00 לפנות בוקר. מהר מאוד דאגו למסגרת חינוכית עבור הבנים, אשר לחלוטין לא היתה לרוחם. התקבלה הודעה מולטר בה סיפר שהוא הוצב לשרת בבית חולים צבאי ומקבל משכורת של קצין רפואה.

 

בסתיו התייצב המצב בפרוסיה המזרחית והם יכלו לחזור לקניגסברג לתנאי חיים שלא הורגלו אליהם: היה מחסור גדול במצרכי מזון, מחירים האמירו ומזון חולק בכרטיסי הקצבות. לאחר פרידה של חודשיים וחצי הצליח סבא ולטר להגיע הביתה ליום אחד בזכות ליווי משלוח חולים לקניגסברג. המפגש היה קצר ומלא אושר . ולטר המשיך לשרת בצבא עד 1916 ואחרי השחרור הרחיב את הקליניקה מעבר למה שהיתה לפני המלחמה.

ארנסט-אליעזר בנם הבכור, אבי, חיפש את דרכו. הוא ניסה להכשיר את עצמו לעבודה בחווה חקלאית ואחרי שעיסוק זה לא התאים לו,  למד הנדסת בנין בברסלאו. עם סיום לימודיו חש את רוח הציונות זורמת בעורקיו והחליט לעלות לארץ ישראל. בשנת 1926 הגיע לארץ, רווק בן 25, ומרגע עליתו נקרא בשם אליעזר בלבד.

 

אליעזר התחיל לעבוד בפרדסים למחייתו. לאחר מכן התקרב לעבודת הבנייה כרָצף בירושלים עד שהתקבל לעבודה כמהנדס בנין במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט הבריטי, אשר היתה ממוקמת במגרש הרוסים בירושלים. מאוחר יותר, בראשית שנות המדינה, הפך להיות עובד מע"צ.

 

שנתיים לאחר בואו לפלשתינה הכיר אבי את סוניה-שרה אשר נולדה בליטא, ובשנת 1928 נשא אותה לאישה. הזוג התיישב ברחוב החבשים בירושלים ושם נולדו שני ילדיהם: גדעון הבכור נולד ב- 1930  וחמש שנים אחריו נולדתי אני. אמנו דיברה גם היא עברית שוטפת עוד מתקופת לימודיה בוילנה ושלטה גם בשפה הגרמנית, עובדה שעזרה לה ביחסיה עם חמותה. בשנת 1932 שינו אליעזר וסוניה-שרה את שם משפחתם משטיין לאבנון. היה זה בית דובר עברית. הורי נתנו לי את השם תמר ולכבוד לידתי שתל אבי עץ דקל בחצר ביתנו ברחוב החבשים. כיום מיתמר העץ, ששנותיו כשנותי, לגבהים.

 

בשנת 1934, שנה אחרי שהנאצים עלו לשלטון, עלו הורי אבי  לפלשתינה לאחר שהפציר בהם רבות. ד'ר ולטר שטיין בן ה- 67, אשר דיבר עברית על בוריה, הלנה אשתו ובנם הנס-יוחנן הצטרפו אל אליעזר.  המשפחה התיישבה בירושלים ברחוב החבשים וד"ר שטיין פתח בביתו קליניקה לטיפול בחולי אף-אוזן-גרון. הבית כולו רוהט וצויד עם פריטים שהביאו עימם מגרמניה. ולטר, שהיה איש צנוע, נבחר ל"מועצת ההסתדרות הרפואית העברית" בירושלים. הוא הגיע חדור אמונה ציונית, אבל התאכזב מהמציאות האנושית שמצא בירושלים. הלנה סבתי לא דברה עברית ואני דברתי אתה גרמנית של ילדים. ביוני 1936 התגלה גידול במוחו של ד"ר ולטר שטיין אשר הביא לסיום חייו.

 

בשנת 1940, כאשר מלאו לי חמש שנים, נעלמה אמא מחיי. מאוחר יותר נודע לי שאמא היתה חולת לב ויום אחד נלקחה לבית- חולים ממנו לא שבה. אליעזר נישא בשנית לגרדה גנץ שהיתה ילידת דרום גרמניה. הם הכירו עוד מתנועת הנוער הציוני בגרמניה, לפני עלייתם ארצה.  גרדה אבנון היתה מנהלת המטבח של בי"ח הדסה בירושלים כמעט 40 שנה.

 

תקופת ה"מאורעות" שהחלה ב- 1936 זכורה לי משום שליוותה את ילדותי בירושלים ואני זוכרת שורה של סצנות מאותה תקופה:

"ברחוב החבשים היה קן של בית"ר. נסעו ברחוב משורינים עם חיילים בריטים שעצרו בחור שהיה בדרכו לקן ביתר וביקשו ממנו להזדהות. הבחור נבהל והחל לברוח, והחיילים ירו בו לנגד עיני הנדהמות. בפעם אחרת, בזמן עוצר, נכנס חייל בריטי צעיר לחצר ביתנו ומהחלחלה שאחזה באמי הבנתי שקורה דבר רע… הבריטים נחשבו לאוייב ואילו הערבים נחשבו ידידים. נהגנו לקנות מהם ביצים וענבים ולהחליף עימם אורז תמורת סוכר: קבלנו מן הערבים שתי כוסות אורז תמורת כוס סוכר.

 

בשכונתנו היו ארבעה רחובות שהתפצלו לארבע רוחות השמים ובמרכז ניצבה הכנסיה החבשית שפעמוניה צילצלו בכל שעה שלמה. במלחמת העולם נמלט קיסר חבש היילה סילסי מפני הכבוש האיטלקי של ארצו ובא עם משפחתו לירושלים. המשפחה כללה מספר נסיכות בגילים שונים שגרו בקומה העליונה של בנין מלבני ארוך בן שתי קומות. מרפסת ארוכה היתה לכל אורך הבנין אשר השקיפה על חצר מרוצפת עם באר במרכזה.

 

יום אחד בהיותי בת 11, לפני מלחמת השחרור, הגעתי לחצר הבנין המלבני עם הבאר וספרתי בהתרגשות לאחת הנסיכות שהיתה חברתי, על הסרט ממנו התרשמתי 'מות הברבור' ועל קטע הריקוד והשירה אשר ייצג את 'מות הברבור' שזה עתה ראיתי.  בו במקום פצחתי בריקוד ובשירה בפני כל אנשי החצר. הנסיכות האתיופיות הלבישו אותי בשמלת נסיכה מהחלומות, ארוכה, לבנה ופעמונית ואני רקדתי את מות הברבור לקול מחיאות הכפיים של השכנים על כל המרפסות סביב. חוויה בל תימחה אשר חיזקה את רצוני להיות רקדנית…. בביתנו אהבו מוזיקה, העריכו מאוד את הריקוד שכה אהבתי וכן את כשרון הציור שלי, אבל כל עיסוק רציני באמנות נחסם, לצערי, בטענה ש"אמנות אינה מפרנסת".

 

למדתי בבית חינוך לילדי עובדים ויחד עם כל ילדי הכתה הצטרפתי ל"תנועה המאוחדת". בהיותי בת 12 קמה המדינה ועם עזיבת הבריטים את הארץ החל הלגיון הערבי לתקוף ולהפגיז את ירושלים. שנה שלימה הופגזה העיר והפגזים חדרו גם את קירות ביתנו. הילדים לא פחדו, למרות שידעו שזאת מלחמה. לאחר הפגזה  יצאנו לאסוף תרמילים ורסיסים. אף אחד בבית לא פחד. אמי החורגת, שאהבתי אותה מאוד, יצאה בכל בוקר לעבודתה בבית החולים הדסה למרות תנאי המצור ששלטו סביב והפגזים שעפו ללא הפסק. לא היה נפט, מים או חשמל  אמי הצליחה להכין קציצות חובזה (במקום תרד) טעימות וחיקוי ממרח כבד משמרים, שכולנו אהבנו כולל החתול, שהיה בטוח שהוא מריח כבד. אחי גדעון היה בפלמ"ח וגויס למלחמה. שלושה רבעים ממחלקתו נהרגו. בתום המלחמה קיבלנו דירת פליטים בשכונת טלביה בה חיה אמי עוד שנים רבות.

 

הייתי ילדה שובבה וספורטיבית, אהבתי "לטוס" על סקטים ולטפס על עצים. במלאת לי 15 שנים קנה לי אבי זוג אופניים. חגגתי על האופניים לאורכה ולרוחבה של ירושלים. ילדי התנועה התנדבו לעזור לילדי התימנים אשר שוכנו במעברת אוהלים ליד קבוץ מעלה החמישה. היה חורף קשה ופגשנו שם ילדים קטנים, מנוזלים, ללא לבוש מתאים, מבוססים ברגליהם בבוץ. מה יכולנו לעשות? ישבנו איתם באולם ללא כל הכנה, נתנו להם לחם ושיחקנו איתם.

 

בשנת 1951, חמש-עשרה שנים אחרי מות בעלה ולטר, נפטרה סבתא הלנה בהיותה בת 74. בשנות ה-40 העלתה סבתא הלנה יום-יום על הכתב בגרמנית זיכרונות מעברה. מסרתי את הזכרונות לתרגום והם שימשו רקע חשוב לסיפור המשפחה. שנה לאחר מכן, בשנת 1952, נפטר אבי והוא בן 51. אשתו השניה, גרדה אבנון,  חיתה עד גיל 96.

 

באותה תקופה הכרתי את בן-זוגי אברהם, כאשר בה לבקר במחנה עבודה של התנועה.

ב- 1953 התגייסתי לנח'ל בקיבוץ "מעגן" ואחרי זמן מה הפנתה אמי את תשומת ליבי לכך שנפתח בבית חולים "הדסה" בית ספר חדש לריפוי בעיסוק. ריפוי בעיסוק נראה לשתינו כמקצוע מתאים לשלב בתוכו את היכולות האמנותיות שלי כמו תיאטרון, מחול, מוזיקה וציור. קיבלתי מן הצבא דחיית שירות והתחלתי בלימודי הריפוי בעיסוק בהדסה ירושלים.

אחרי ארבע שנות חברות עם אברהם רונן נישאנו בשנת 1956, כאשר מלאו לשנינו 21 שנים וחצי.

 

אני עבדתי כמרפאת בעיסוק ואברהם למד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם נולדה בתנו הבכורה הגר בשנת 1960. בתום הלימודים, בשנת 1960, קיבל אברהם מילגת לימודים בצרפת. נסענו שלושתנו ללימודי הדוקטורט של אברהם באוניברסיטת בורדו. בשהותנו  שם נולדה בתנו  נועה ב- 1962. כאשר חזרנו עם שתי בנותינו ארצה התחלתי לעבוד כמרפאה בעיסוק ולאברהם הוצעה עבודה בחיפה. בשנת 1964 עברנו מירושלים לחיפה. שכרנו דירה ברחוב גדליהו בנווה-שאנן וגרנו בשכנות עם מפוני ואדי ניסנס וואדיות אחרים. התמודדנו עם סוגי אוכלוסיה שלא הכרנו אשר רעש ולכלוך היו חלק מסדר יומם.

 

המשכתי לעבוד כמרפאה בעיסוק גם בחיפה, ובשנת 1978 הוזמנתי להשתתף בצוות ההקמה של בית ספר לריפוי בעיסוק במתכונת חדשה באוניברסיטת חיפה. בתום חמש שנות הוראה באוניברסיטה, עם תואר ראשון באמנות וחינוך, נסעתי לניו-יורק ללמוד לתואר השני בתחום "תרפיה באמנות", ב Pratt Institute . כיום אנחנו גימלאים ומשתי בנותינו יש לנו חמישה נכדים אשר מביאים רוב אושר לחיינו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *