סיפור חיי – דורה וינברגר

סיפור חיי – דורה וינברגר

הורים ומשפחה

 

שמי דורה וייסמן מהבית וינברגר מנישואין. נולדתי בגרמניה בשנת 1931. אבא שלי, ישראל וייסמן, נולד בפולניה בסטרי. הוא הגיע לגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה מסיבה כלכלית פשוטה, הוריו היו במצב כלכלי קשה. היו לו ארבע-חמישה אחים. שניים מאחיו מיד בתום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, עזבו את בית ההורים. אח אחד עבר לגרמניה והשני לצרפת. בשנת 1920, אבי היה בן עשרים, הוא עזב את הבית בפולניה והחליט להגר לגרמניה לאחיו הבכור. ולמה לגרמניה, מכיוון שהוא חשב שמבחינת השפה יהיה לו יותר קל בגרמניה כי בבית הם דיברו יידיש ופולנית.

לאבי היו חמישה אחים ואחת אחת. אח אחד היגר, כאמור, לגרמניה, השני לצרפת והשאר נספו בשואה. איך ומתי הם נספו אינני יודעת בדיוק. אני יודעת שהיה לו אח בשם מנדל עם ארבעה ילדים.

משפחת אבי היו אנשים מאוד דתיים ושומרי מסורת. בשנת 1938 אבי עוד היה בקשר עם המשפחה בפולניה בעיר סטרי, כי אמא שלי שלחה תמיד חבילות מזון או קצת כסף לפולניה. אחרי 1939 נותק הקשר אתם.

 

אימא שלי נולדה בשנת 1907 בקלן (Koeln) שבגרמניה למשפחה חרדית. הם היו שישה ילדים, חמש אחיות ואח אחד. לאמי היו חמש אחיות עם ילדים. ארבע אחיות ואח נספו עם ילדיהם בשואה. אני יודעת איפה מתי ואיך.

 

הורי התחתנו בשנת 1930, אבי עבד עם אחיו במסחר והורי עברו מקלן לגלזנקירשן –  Gelsenkirschen), לא רחוק מקלן ושם נולדתי בשנת 1931.

 

1933: עליית היטלר לשלטון, מעבר לצרפת וחיי יומיום בה

 

בשנת 1933 כאשר עלה היטלר לשלטון אחיו הבכור של אבי התכונן לעלות ארצה. אבי לא הצליח לקבל סרטיפיקט ואז החליט לעבור לצרפת. ובאותה שנה עברנו לצרפת. בתחילה גרנו כמה חדשים בפריז ואז עברנו לעיר מץ (Metz) שבאזור אלזס לורן.

 

אבי הרגיש שהמצב בגרמניה מתחיל להיות קשה ליהודים. אינני יודעת אם הם היו ציונים, אני לא חושבת כי הם היו אנשים מאוד מאוד דתיים. הם דיברו על פלסטינה. בשנת 1936 עלתה משפחתו של אחיו הבכור של אבי ארצה והתגוררה בפתח תקווה. עד היום יש לו צאצאים מאוד דתיים.

 

בשנת 1933 אבי החליט לעזוב את גרמניה, אמר שזה לא מקום ליהודים. הוא הבין את זה. תמיד ראה את הנולד. אחיו מצרפת אמר לו שיהיה לו יותר קל לחיות בצרפת כי שם אז עוד חיו היהודים בצורה מאוד יפה כמו ב"גן עדן".

אנחנו התגוררנו במץ'. אבי עבד עם אחיו דוד שהיה לו מפעל לשקים שעוטפים את התבואה או את הסוכר. אמא שלי ניהלה בית. היה לנו בית מאוד יפה ונחמד. חיינו חיים נורמלים. אני הלכתי לגן. בשנת 1934 נולד לי אח קטן שלדאבוננו כעבור כמה חודשים נפטר, שמו היה דניאל. ובשנת 1935 אחותי הילדה נולדה. חיינו חיים בורגניים ומצבנו הכלכלי היה טוב, הכל היה מאוד נחמד. בלי שום אנטישמיות. הוריי לאט לאט התחילו ללמוד צרפתית. אני הלכתי לבית ספר והרגשתי כמו כל ילדה צרפתיה. היינו בית מסורתי. הייתי בצופים היהודים ובשנת 1939 המצב התהפך.

 

החבל אלזס לורן עבר בשנת 1870 לגרמניה. בתום מלחמת העולם הראשונה החבל חזר לצרפת. בשנת 1939 הגרמנים רצו שוב את החבל הזה ואז פינו את כל היהודים מהעיר הזאת. בעיר הייתה קהילה מאוד מאוד יפה של יהודים אשכנזים דתיים מסורתים ופה התחלתי בפעם הראשונה להרגיש קצת ציונות כי הלכתי לצופים, אבל בשנת 1939 פינו את כל היהודים מהאזור והיינו צריכים לעבור להתגורר במערב צרפת.

בעיר מץ הייתה קהילה גדולה מאוד של יהודים אשכנזים, יהודים זרים, "אוסטיודן", היהודים מהמזרח ומצד שני הייתה קהילה של יהודים צרפתים מדורי דורות. לא היה קשר ביניהם.

היהודים הצרפתים שקראו להם ייקים כי הם באו מאלזס רובם לא היו דתיים. הם רצו להיות צרפתים לכל דבר ולא היה שום קשר בין שתי הקהילות. להיפך, כשחלילה הייתה לי חברה שהתחתנה עם בחור מהקהילה הפולנית זו הייתה כמעט טרגיה.

גם בבתי כנסת היו בתי כנסת ליהודים מהמזרח, הרוב מפולניה ובית כנסת הגדול של העיר של יהודים צרפתיים.

בעיר מץ' היה הרב אלי בלוך שניסה והצליח מאוד לקרב את הילדים של שתי הקהילות. גם הילדים, אמנם הלכתי לבית ספר של בנות של העיר, לא יהודי, כי גרנו קצת ברובע קצת יותר יוקרתי, בעוד שרוב

היהודים ממזרח אירופה גרו באזור יותר דרומי. הם היו סוחרים. היו להם חנויות. חייטים, סנדלרים, בעלי אמצעים דלים לעומת היהודים הייקים, כך קראנו להם, הצרפתים, שהתעסקו בתבואה של בהמות והיו מאוד אמידים. היום קשה לנו להבין שיהודים שחשבו עצמם כבעלי עמדה התעסקו בבקר ובתבואה. זה היה העיר עד 1939.

בבית דיברנו גרמנית כי אמא שלי עד יומה האחרון דיברה רק גרמנית, ייקית אמיתית ואבי גם דיבר גרמנית. אבי ואחיו דברו ביניהם ביידיש. אני דיברתי גרמנית בבית ובחוץ – בבית ספר עם  חברים  בצרפתית. קיבלתי את שתי התרבויות.

היו לי חברות לא יהודיות בבית הספר. ביום חמישי בצרפת הילדים לא הלכו לבית ספר. בימי חמישי הגענו לעיר העתיקה יותר ברובע היהודי ושם היו הצופים. הרב אלי בלוך שהיה רב צעיר, ניסה והצליח להקים תנועה של הצופים. היו טיולים יחד. וכך לאט לאט התחלנו להתיידד כל הילדים של הקהילה וכמעט כבר לא היה הבדל מאיזה בית באנו.

בשבתות אבא שלי הלך לבית הכנסת ברובע שלנו. בית כנסת אשכנזי ובחגים גם כן ברובע שלנו.

הרובע הזה הוא עד היום רובע יותר יוקרתי. הרבה חנויות לא היו בו.

הבית היה בית ייקה. בית שאמא ניהלה אותו בצורה מאוד קפדנית ומסודרת. מאוד פדנטית. דירה מאוד יפה. שלושה חדרים עם שירותים. דבר גדול מאוד בתקופה זו. אמבטיה לא הייתה. אימא שלי תמיד בישלה מאכלים ממזרח אירופה.

אמא הייתה בקשר עם הוריה בגרמניה עד לשנת 1938. בשנת זו אמא שלי חזרה לקלן. ההורים עוד חיו וכך גם האחיות. אמא, אחותי הצעירה ואני (אני בת שבע ואחותי בת שלוש-ארבע) חזרנו לבקר את המשפחה ומאז נותק הקשר. גם קשר המכתבים כמעט שלא היה. אני זוכרת את כולם. הרוב נספו.

אצלנו היה בית שמח. הייתי מאוד בקשר עם אמא. עם אבי היה לי פחות קשר. בית מאוד תרבותי. כי אמא שלי למרות שהייתה מבית חרדי מאוד, לפני הנישואין שלה היא הלכה לאופרה, היא למדה ועבדה במשרד של עורכי-דין ויצאה בימי ראשון עם חברות יהודיות לבלות על הריין. היא הייתה קצת יוצאת דופן בזה שבחורה צעירה מבית כל-כך דתי לא הולכת לאופרה או קוראת ספרי גרמנים או מתחברת בחברה הגרמנית, ואמא שלי תמיד עשתה את זה ותמיד סיפרה כמה טוב היה לה.

בית מאוד מסורתי אבל תרבותי.

לאמא שלי היו אז ספרים הכל בגרמנית. אני התחלתי בגיל צעיר מאוד רק לקרוא בצרפתית ובגלל שהורי לא בדיברו כל-כך צרפתית אז מבחינה זו לא היה כל-כך קשר.

 

שנת 1939: מעבר מהעיר מץ שבאלזס לורן למערב צרפת וחיים תחת כיבוש גרמני

 

בשנה זו  מפנים את כל היהודים מאזור אלזס לורן ואז הפכנו לפליטים ועברנו כולם, כמה מאות משפחות יהודיות, למערב צרפת.

קיבלנו סיוע כספי מהעירייה בתור פליטים כי הפינוי היה רשמי. גרנו בעיר בשם אנגולם        (Angoulême). בהתחלה היה מאוד קשה. אבי בקושי הצליח למצוא עבודה. לבסוף מצא עבודה כסוחר בשווקים. לא היה משהו מיוחד. אמי נשארה בבית ואני הלכתי לבית הספר. קיבלו אותנו לשלוחת בית הספר של מץ, בית ספר לבנות.

הייתה לנו דירה נחמדה. לאמא שלי הייתה תכונה יוצאת דופן, מדירה עלובה היא ידעה לסדר דירה יפה אסתטית.

 

הבעיות התחילו כאשר צרפת נכבשה על ידי הגרמנים. זה היה בשנת 1940 ואני מוכרחה לתת קצת רקע היסטורי –

ברגע שהגרמנים כבשו את צרפת, צרפת חולקה לארבעה אזורים: האזור אלזס לורן כבר סופח לגרמניה בשנת 1939.  צרפת עצמה חולקה לשני אזורים – האזור הצפוני נכבש על ידי הגרמנים, הוא היה בערך שני שליש מהטריטוריה הצרפתית. והאזור הדרומי היה בשלטון וישי על ידי מרשל פטן. בין שני האזורים עבר קו גדול מאוד שהתחיל מהפירנאים, עבר צפונה, ירד והגיע עד לאלפים, כמעט לגבול איטליה.

 

אנחנו היהודים נשארנו באזור הכבוש ופה התחילה תקופה קשה מאוד. הגרמנים הוציאו כל יום צווים אחרים. היה איסור לצאת אחרי השעה שש בערב (עוצר) וגירשו את היהודים ממקומות העבודה. אבל אני רוצה להתמקד יותר במה שהיה חשוב לי כי באותה תקופה אני לא הבנתי כל כך. בשנה 1941 אני ילדה בת עשר, נולדתי בשנת 1931. מה שלי היה מאוד מאוד קשה היה צו 8, שיצא ביולי 1942, שאנחנו חייבים לשאת את הטלאי הצהוב. אבל לפני זה אני מוכרחה לומר שכבר היו שמועות ודאגות גדולות בין הקהילה היהודית בעיר אנגולם, כיוון ששמעו שיהיו מעצרים. ההורים היו צריכים להירשם בעיריה וגם במשטרה. אנחנו לא היינו צרפתים, היינו מה שנקרא ללא אזרחות. היה חוק שכל משפחה, כל יהודי, חייב להחתים את תעודת הזהות שלו עם חותמת "יהודי". אני זוכרת שהלכתי עם אבא שלי למטה הגרמני וגם של הצרפתים. אבא לא דיבר כל כך צרפתית, אני סדרתי את העניינים הסידוריים. על כל תעודות הזהות שלו ושל אמא (אנחנו רשומות היינו אצלה) שמו את החותמת "יהודי". ברגע שיצא צו 8 הזה, שאמר שכל יהודי מתחת לגיל שש חייב לשאת את הטלאי הצהוב, עבורי הבעיות התחילו. הלכנו לקחת את הטלאי בעיריה. כל אחד קיבל שני טלאים. כתוב בו יהודי ואז כבר היו תלושי מזון ותלושי בגדים והיו צריכים לתת שלושה תלושי בגדים עבור כל טלאי ולמסור את התלושים, כלומר במשך כמה חודשים אי אפשר היה לקנות נעליים או בגד. היה מסובך. הלכתי עם הטלאי הצהוב. אבל איך הולכים. הפקודה הייתה שצריך לתפור את הטלאי בצד השמאלי בחוזקה ואסור לשים סיכת בטחון.

קיץ, יוני 1942, הלכתי עוד לבית הספר אז אמא שלי החליטה לתפור לנו מן בולרו (וסט) קטן ועל זה היא תפרה לי את הטלאי הצהוב ועם זה הלכתי לבית הספר. ביום הראשון שהגעתי לבית הספר ראיתי כמה חברות תלמידות שנשאו את הטלאי והסתירו אותו על ידי ספרים או ילקוט. אני אף פעם לא הסתרתי – או שלא ידעתי את חומרת המצב, או שהייתי נאיבית, או שלא התביישתי. וביום הראשון כשנכנסו לכיתה המורה החליטה לעשות סדר בישיבה והעבירו את הבנות עם הטלאי הצהוב לסוף הכיתה והיא התעלמה מאיתנו. זה הרגיז אותי והייתי אומללה מכיוון שהייתי בכיתה ז' או ח'. בסוף השנה, חודש אחר כך, היה מבחן מעבר לחטיבה העליונה ובשבילי זה היה הדבר הכי חשוב, הרבה יותר חשוב מהחששות והפחד ששמעתי מההורים. בשבילי הכי חשוב היה לעבור את הבחינה כדי שבאוקטובר אוכל לעבור לחטיבה העליונה. ובגלל שהמורה כבר לא פנתה אלינו גם כשהצבעתי זה מאוד מאוד כאב לי.

שלושה שבועות אחרי זה, בסוף חודש יוני תחילת יולי גירשו את כל הילדים היהודים מבתי ספר, אבל לי היה מזל, המחנכת באה להודיע לנו, להורים, שיש את הבחינה המסויימת הזו ואני רשאית להבחן. זה היה בשבילי דבר גדול. עברתי את הבחינה, אני רואה את עצמי מסתכלת בחצר של בית הספר ברשימות ומצאתי את שמי. בשבילי זה היה הדבר הטוב ביותר.

בית הספר המשיך עד כמעט סוף יולי אבל אנחנו בתחילת יולי כבר לא יכולנו ללכת לבית הספר. פה התחילו קצת בעיות. מה אני עושה?

גרנו במרכז העיר בדירה צנועה אבל מטופחת ומסודרת מאוד יפה בתנאים אלה. שירותים היו בחצר לא בתוך הדירה. אמבטיה אין. בימי חמישי לקראת שבת אמא לקחה אותי ואת אחותי לאמבטיה ציבורית כדי לרחוץ אותנו לקראת שבת. במשך השבוע לא ידעתי מה זה מקלחת והתרחצנו בכיור במטבח. ואני בדירה לא יכולתי להשאר והחלטתי לטייל בעיר. אחד הצווים היה שאסור ליהודים להכנס למקומות ציבוריים – בריכה צבורית, הפארק, גם אסור היה להיכנס לבתי קולנוע וגם לא לספריה. וזה היה בשבילי דבר קשה מאוד כי בכל יום חמישי הלכתי לספריה, לקחתי שני ספרים, שוחחתי בידידות עם הספרנית ששאלה איך מצא חן בעיני הספר והמליצה על ספר לקחת. באחד הימים הגעתי לספריה כי רציתי להחליף ספר. ספר זה היה הדבר החשוב ביותר עבורי. אני עם הבולרו עם הטלאי הצהוב מגיעה לספריה. הספרנית ביקשה ממני להחזיר את הספרים ואמרה בטון גס מאוד: "תני לי את הספרים, תסתלקי מפה, את לא יכולה לחזור יותר." שאלה למה והיא ענתה "יש לך טלאי צהוב." ישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות, לא הבנתי למה.

זה אפיזודה קטנה מאוד שאני עוד זוכרת. בגלל שכבר לא היו ספרים הצלחתי לבקש מאימא שלי כפרנק וחצי כדי לקנות עיתון לנוער ויום אחד אני מגיעה לחנות של מכשירי כתיבה ובחנות היה קצין גרמני. אז כבר ידעתי להבדיל בין קצין של הוורמאכט לבין קצין של הגסטאפו ובחנות מכשירי הכתיבה היה קצין גרמני. הקצינים הלכו עם שלט כזה מפח והקצין הזה רצה לקנות עט. הוא מתווכח עם בעל החנות. הקצין מדבר גרמנית ובעל החנות צרפתית. אין קשר ביניהם. אני מקשיבה ופתאום מתערבת בשיחה, כי דברתי את שתי השפות. בעל החנות נדהם. מסתכל עליי רואה את הטלאי ואומר "רוצי מהר הביתה," אבל אני רוצה עיתון והוא ממשיך ואומר "רוצי מהר הביתה." הקצין, גם הוא אומר לי בגרמנית, "תודה ילדתי. היום יום קשה מאוד עבורכם. רוצי הביתה." אני שוב מתעקשת ובעל החנות אומר לי למהר לרוץ הביתה. מה התברר? הייתה אקציה גדולה מאוד באותו יום . עצרו מאתים וכמה גברים, אבל אני לא הבנתי למה שניהם אומרים לי לרוץ הביתה. אני מתחילה ללכת הביתה. עיר גדולה. הכרתי אותה היטב. אני מתקרבת לכיכר העיר ואני רואה שתי משאיות עם חיילים צרפתים דוחפים בכוח את היהודים לעלות למשאיות והחיילים הגרמנים עומדים בצד ומסתכלים. ואני עוד לא הבנתי כלום. ראיתי את הסצינה הזו עם שתי המשאיות. אני ממשיכה ושוב מגיעה לכיכר אחרת ושוב אותו דבר. שתי משאיות ודוחפים בכוח את היהודים, כבר זיהיתי חברים של אבי וכבר התחלתי לחשוש כי נזכרתי שיהודים דברו על מעצרים.

אני ממשיכה הביתה ובדרך פוגשת שכן, נער צרפתי שאף פעם לא דברתי איתו. אסור היה לי לדבר עם בנים ובייחוד לא עם צרפתים. הוא אומר לי: "את השתגעת להסתובב היום ברחובות? אין לך מה לעשות?". שאלתי אותו מה יש? והו אמר: "הורגים את כל היהודים המלוכלכים, לכי הביתה." אני מגיעה הביתה, אבי היה מאוד עצבני ונסער ואני שומעת את אמי בוכה ואומרת "הילדה" ושוב ושוב. ברגע שאמרה הילדה אני הבנתי שהיא לא מתכוונת אליי כי אני גדולה כבר. היא התכוונה לאחותי הילדה. אבי הסביר לי שהייתה אקציה גדולה מאוד. עצרו הרבה מאוד יהודים. לא ידענו בדיוק למה. ומישהו הזהיר אותו שהוא ברשימה של היהודים שיצאו למחרת וצריך לעשות משהו. בינתיים, בזמן שאני הסתובבתי כל היום בעיר הוא מסר את אחותי לידי אנשי המחתרת הצרפתית.

אנחנו היינו עשרים וכמה קילומטרים מקו ההפרדה שמפריד בין האזור הכבוש לאזור החופשי. היהודים חשבו שאם הם יצליחו לעבור לאזור החופשי, לא יקרה להם שום דבר. אחר כך הבנתי את החששות של הוריי שאמרו שצריך לברוח. אבא שלי אמר שאנחנו מוכרחים לברוח. הוא מסר את אחותי לידי אישה צעירה שעבדה במחתרת והתחזתה לאיזה נשואה שגרה באזור החופשי, שיש לה תעודת מעבר לבקר את הוריה שגרים באזור הכבוש ויש לה שני ילדים. תעודת המעבר הייתה מזויפת. אישה זו הגיעה פעם פעמיים בשבוע לעיר שלנו והעבירה ילדים לאזור החופשי ושם טיפלו בילדים. ולאיזה ארגון היא הייתה שייכת? ל“אוזה” (Ose), ארגון להצלת ילדים, שמטרתו הייתה להציל ילדים, להסתיר אותם. הם קיבלו ילדים שבאו מהאזור הכבוש, רשמו אותם ומסרו אותם למשפחות צרפתיות. אמא שלי בכתה כי היא מסרה את הילדה שלה. צריך גם להבין שבשביל אמא הדבר הכי חשוב היה להציל את הילדים אבל להיפרד מהילדים היה הדבר הגרוע ביותר. ה”אוזה” והעובדות הסוציאליות שעבדו בארגון ניסו לרוב לשכנע את ההורים למסור את הילדים, ילדים קטנים. חלק לא רצו וחלק גדול למזלנו הסכימו וככה הילדים נשארו בחיים. אנחנו בעמותת עלומים, כאלף ילדים, נקראים ילדים מוסתרים.

אחותי כבר לא בבית. עברה לאזור החופשי.

מה ידענו? לא ידענו. אני אישית בתור ילדה לא הבנתי. ומה אנחנו, הילדים, ידענו? ידענו שהולכים עם טלאי צהוב, שגורשנו מבית הספר, שאסור להיפגש בגן ציבורי או ללכת לבריכה. ההורים ידעו אך לא מה. השמועות הסתובבו בעיר בין הקהילה היהודית ואז שמעתי מילים מוזרות – עצירה ורשימה שקלטתי מהשיחות של ההורים עם חברים. היהודים ידעו שאת היהודים עוצרים וצריך לברוח. בניירת כבר הייתה חותמת "יהודי" והיה טלאי צהוב. היו כרטיסי מזון עם חותמת ומה שהיה החשוב ביותר בכרטיסים – אסור היה ליהודים ללכת למכולת ולעשות קניות בשעות היום אלא רק בשעות הערב. בשעות הערב כבר לא היה מה לקנות כי זו הייתה מלחמה. גם לצרפתים היו תלושי מזון אבל הם יכלו להיכנס למכולת לקנות לחם בבוקר ולנו, היהודים, היה אסור. רק בין השעות שלוש לחמש אחר הצהרים מותר היה לנו לקנות כשכבר לא היה כמעט מה לקנות.

ההורים ידעו שעוצרים את הגברים. קודם כל את הגברים. בינתיים, בשנת 1942 לא נגעו בנשים ובילדים. ידעו שיש מחנות ריכוז של יהודים, אך לא ידעו על מחנות השמדה, ולפי דעתי, הם כבר ידעו שאולי ישלחו אותם לעבוד בגרמניה.

אני למדתי את השואה רק הרבה מאוד שנים אחר כך. באותן השנים לא ידענו.

 

גניבת גבול לאזור החופשי

 

מכיוון שרצינו לעבור לאזור החופשי שלחנו קודם את אחותי הקטנה. בצורה שבה עברנו את הגבול לא לקחו ילדים צעירים. ידעו שקודם עוצרים את הגברים, אבל אבא שלי רצה שכולנו נעבור לאזור החופשי. אחותי הייתה בת שבע. לא היה לאחותי הרבה זמן. כשבאתי הבייתה ושמעתי את אמא צועקת ונסערת הבנתי שקרה משהו לאחותי. לא חשבתי שהעבירו אותה את הגבול, חשבתי שקרה לה משהו כי היה לי אח תינוק שנפטר לנו. ואז אבא שלי הסביר לי מה קרה ושאחותי עברה לאזור החופשי ולכן אמא צעקה: "האם אני אראה את הילדה."

כעבור כמה שעות אבי אמר לנו שאנחנו מוכרחים לברוח. מילה ששמענו אותה אולי עשרים פעם ביום.

איך בורחים? איך לעבור לאזור החופשי? חשבנו ששם (באזור החופשי) זו הגאולה. לא יגעו בנו, אבל, למעשה, כל המחנות היו בדרום ומשם שלחו לאושוויץ. חשבנו שאם נעבור לצד החופשי, נוכל לחיות בשקט.

באמצע הלילה עזבנו את הדירה. אמא שלי הלבישה אותי בשכבות של בגדים, למרות שהיה קיץ, כי לא יכולנו לקחת שום דבר אתנו. הגענו באמצע הלילה לתחנת הרכבת של אנגולם. באמצע הדרך אבא שלי תלש את הטלאי מהבגדים שלנו, עטף וזרק לפח גדול בתחנת הרכבת. התקרב אלינו פועל רכבת ואמר לנו לבוא אתו. באנו ואז הוא אמר לנו לעלות לקטר הרכבת. ראינו 'מפלצת איומה'. הוא אמר לנו לעלות במדרגות לרדת במדרגות ובשקט להתיישב במאגר מים. הוא הסביר שבצורה כזו הרכבת נוסעת, עוברת את קו ההפרדה והיא תעצור באזור החופשי, וכך היה.

אנחנו עלינו במדרגות (של הקטר) וירדנו במדרגות והתיישבנו במאגר המים של הקטר. המים הגיעו עד למתנים והם היו קרים. כעבור זמן מה הרכבת התחילה לנסוע. ברגע שהרכבת נסעה המים עלו ועלו והתחממו כי הרכבת נסעה אז על פחם. ברגע שהרכבת עצרה בתחנה אחרת אמא סתמה לי את הפה. שמענו את הצרחות של הגרמנים ואת נביחות הכלבים. הגרמנים צעקו החוצה ("ראוס"). מה קרה? יהודים ניסו לעבור את קו ההפרדה הזה עם תעודות מזוייפות או ללא תעודות אבל בלי הטלאי אבל בכל תחנה עלו גרמנים עם שוטרים צרפתים ובדקו את התעודות. מי שהייתה לו תעודה מזויפת והצליח לעבור הצליח ומי שהיה בלי תעודות או תעודה חשודה הורידו אותו מהרכבת.

הרכבת המשיכה ושוב הדבר חזר על עצמו. אתנו במאגר הזה היו עוד שני יהודים שאנחנו הכרנו. כך ישבנו במאגר המים הזה כמעט עשרים וארבע שעות. התחלתי לבכות שאני צריכה פיפי. אמא אמרה לי לעשות. היו גם אנשים מבוגרים. הטבע עושה את שלו. בסוף נשארנו לשבת במים מזוהמים בסרחון איום ונורא. אני עוד מרגישה את המים והריח.

הגענו בסוף לעיר בשם לימוז' (Limoges) בדיוק מעבר לקו באזור החופשי. הקטר התנתק מהקרונות, נכנס להאנגר של הרכבות והיינו צריכים לחכות עד אמצע הלילה כדי שלא יהיו גרמנים או ביקורת של הצרפתים. גרמנים כבר התחילו לעזוב ואז הוציאו אותנו מהקטר, עייפים מלוכלכים אבל הגענו לאזור לחופשי וחשבנו שהגיעה הגאולה.

 

בבוקר הגענו לעיר (לימוז') ואבי התחיל לחפש את אחותי כי ידענו שגם היא שם והוא מצא אותה דרך ה"אוזה" כי הייתה רשימה. כל הרשימות נמצאות ביד ושם ובלוחמי הגטאות.

מצאנו את הילדה. זה היה נס. נשארנו כמה ימים אצל קרובי משפחה בלימוז'. אבי החליט שזה מאוד מסובך שאנחנו נמצאים בעיר בלי תעודות, בלי כרטיסי מזון ועם מעט כסף. כל המעבר עלה הרבה כסף. הדוד שלי, דוד דוד ממץ', אח של אבי גר כבר בעיירה קטנה יותר דרומה ולכן נסענו אליו. עיירה נחמדה בשם לקטור (Lectoure) שקיבלה כבר ב-1939, אלה היו פליטים מאלזס לורן, לא יהודים. כל האזור הזה קיבל פליטים בשנים 1940-1941, פליטים לא יהודים יכלו לחזור לאלזס לורן בעוד שהיהודים נשארו במקום.

 

החיים בעיירה לקטור

 

אחותי ואני היינו קרובות מאוד. אנחנו נשארנו בלי ההורים בהמשך ומגיל אחת-עשרה במשך שנתיים הייתי אחראית על אחותי ועד לפני שנה שנתיים הרגשתי עדיין אחריות גדולה מאוד כלפיה. כל החיים שלי הרגשתי אחריות כבדה כלפי הילדה הזו וזה כתוצאה מזה.

הגענו לעיירה בשם לקטור, עיירה מאוד ציורית ויפה. בשנת 1939 האוכלוסייה מאלזס לורן עברה לאזור הזה והצרפתים הלא יהודים יכלו לחזור אחר כך לאלזס והיהודים נשארו.

בכפר הזה היו עוד יהודים וגם הדוד שלי. קיבלנו הקצבה מהעירייה בתור פליטים.

העיריה קיבלה אותנו מאוד יפה. חילקו לכל המשפחות שהגיעו והיו בסטטוס של פליטים בית. קיבלנו מבנה עזוב בלי מים זורמים בלי חשמל או שרותים.  בלי רהיטים בלי כלום. גם אחר-כך התושבים חילקו רהיטים ישנים לפליטים וכך היה לנו שולחן, כסאות ומיטה. את המים לקחנו מברז בחוץ שהייתה מחוברת אליו פומפה. אבל הבית הזה היה דבר גדול מאוד שהציל את חיינו. הייתה לו עליית גג. בקומה הראשונה היו שני חדרים גדולים ומעל עליית גג. אבא שלי סידר לו שם מחבוא. הוא היה יהודי פיקח וראה את הנולד. התחלנו לחיות. אמא סדרה לנו בצורה מאוד אסטתית את הבית.

היא (אמא) החליטה שאני צריכה ללכת לבית-ספר. בחודש אוקטובר-נובמבר התחילה שנת הלימודים. אמא חשבה שכך אהיה במקום מוגן. שמחתי והלכתי לבית-ספר מאוד גאה שעברתי את הבחינה. זה לא עניין אף אחד. זה היה בית-ספר כפרי ובכיתה היו ילדים בגילאים שונים. אבי לא עבד וגם אמי לא. אחותי הלכה לגן, לדעתי.

מה קרה לי בבית-הספר?

בכיתה היה נהוג שכל בוקר המורה קורא נוכחות לפי שמות כי ילדים אלו היו ילדים של כפר. אם באותו יום להורים במשק הייתה עבודה – לשמור על הפרות או לצאת לשדות – הם לא שלחו את הילדים לבית-הספר. היה חוק שהמורה היה צריך לבדוק נוכחות. והוא היה צריך להקריא את השמות. כל ילד היה צריך לקום כדי שיראו אותו ולומר 'נוכח'.

שמי דורה וייסמן. אני הייתי בסוף הרשימה. לשם דורה וייסמן יש צליל גרמני מובהק. השנאה בין הצרפתים לגרמנים הייתה גדולה מאוד. הם שנאו את הגרמנים ובפרט הילדים כי הם שמעו את ההורים. ההורים מאוד סבלו במלחהעולם הראשונה והיה ביטוי 'גרמני מלוכלך'. באותו בוקר ראשון אני קמה ואומרת כן. יום ראשון, שני, שלישי ובהפסקה כמה נערים התנפלו עלחיי והתחילו להרביץ לי מכות חזקות ואמרו לי את 'גרמניה ארורה'. אני אומרת להם 'אני לא גרמניה, רק לפני כמה שבועות ברחנו מאנגולם מהגרמנים. אני יהודיה'. 'יהודיה?…' התחילו להרביץ לי עוד יותר חזק וכינו אותי 'יהודיה מלוכלכת'. ולמה? האשימו אותי שהרגתי את ישו הקטן. במסורת הקתולית היה נהוג שהיהודים תלו את ישו. אני בת אחת עשרה לא יודעת מי זה ישו אבל יודעת, שלא הרגתי אף אחד וכך אני מסבירה להם: 'לא הרגתי אף אחד ובייחוד לא את ישו הקטן. ראיתי אותו בכנסיה באנגולם על הקיר'. הדבר חזר על עצמו כמה פעמים. באתי הבייתה פרועה, חצאית קרועה. הילדים דרכו על המחברות, לכלכו אותן. בשבילי מחברות זה היה דבר גדול. ואני באה הביתה במצב הזה ואמא אומרת לי שלא אלך לבית-הספר. אבא אמר שאלך ואסתדר. ביום השלישי-רביעי אני מגיעה לבית-הספר והמורה קורה לי ומעביר אותי לכיתה אחרת. בית הספר לא היה במבנה אחד וכך עברתי לחצר אחרת. המורה אמר לי: 'קוראים לך דניס' ללא שם משפחה. כי תעודה מזוייפת הוא לא יכול היה לתת לי.

וכך היה. למחרת שוב נוכחות. אני דיברתי צרפתית טובה יותר מהילדים הכפרים שדיברו עם מבטא דרומי. הייתי תלמידה טובה. המשכתי ללכת לבית-הספר. יום אחד, ברגע שחזרתי הביתה, ראיתי בדרך שתי נשים שישבו בחוץ וסרגו, לבושות בשמלות ארוכות שחורות, ואחת קוראת לי ואומרת: 'נכון שאת יהודיה?', אמרתי: 'כן, אבל לא הרגתי את ישו'. לא הבנתי את  המשמעות הזו.

יום אחד שני ז'נדרמים צרפתים דופקים חזק בדלת. זה כבר היה בתחילת 1943 כאשר צרפת כולה הייתה כבושה. הרי בספטמבר 1942 צרפת נכבשה לגמרי על ידי הגרמנים כולל האזור הדרומי ואז החלו מעצרים ושילוחים מהאזור הדרומי.

שני הז'נדרמים דפקו בדלת. לא נכנסו הבייתה. בינתיים אבי עלה לבוידם (עליית גג) ושם הוא סידר לעצמו מחבוא. אתנו הייתה עוד בת דודה פליטה מאנטוורפן שהילדים שלה היו מוסתרים בבתי ילדים.

אמא שלי פתחה את הדלת ומרוב פחד לא הבינה מה הם אומרים לה. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם מה קורה. השוטר שאל אם אבי חזר הביתה. אמרתי שלא, הוא עובד אצל איכר והרבה פעמים הוא לא חוזר הביתה. השוטר הראשון אומר לשני שאבא שלי הוא יהודי שלא חוזר הביתה כנראה בגלל שהוא שיכור ששוכב בצד הדלת. אמרתי לו, שכן, הוא לא בא הבייתה.

השוטרים הסבירו לנו שאבא שלי ברשימה והם צריכים לעצור אותו ואם הוא יחזור הביתה, שיכין מזוודה קטנה כי הם יבואו למחרת. הז'נדרמים האלו הצילו את אבי. הם הזהירו אותנו שהוא ברשימה ועשו זאת בכוונה, הרי הם יכלו להיכנס ולחפש והיו מוצאים אותו ועוצרים אותו. באותו לילה עצרו עשרים ושניים גברים מגיל עשרים עד למעלה מגיל ארבעים.

גרמנים לא היו בעיירה הזו למרות שכל האזור היה כבוש.

למחרת בבוקר בא איזה נער ואמר לי (אמא שלי הייתה כל-כך מבולבלת) שהכומר רוצה לראות את אבי ולהסתיר אותו. הוא אמר לי שאבא שלי יבוא בלילה וכך היה. אבי הוסתר במגדל הפעמונים שבכנסיה אצל הכומר במשך שבוע ימים עם יהודים נוספים. הכומר היה במחתרת וידע יותר טוב מאיתנו מה שהצרפתים עושים – עוצרים את היהודים ושולחים אותם לדראנסי. הם ידעו כבר שהמחנה הזה היה קיים ושולחים את היהודים ממנו למזרח. איך ומה אני לא יודעת אם הצרפתים אז ידעו בדיוק על מחנות ההשמדה. ואבי נשאר מוסתר במגדל הפעמונים. בלילות הבאתי לו קצת אוכל. הוא לא רצה לאכול את מה שמנהלת הבית של הכומר בישלה להם, כי זה לא היה אוכל כשר. הבאתי לו תפוחי-אדמה כל לילה. נכנסתי לכניסה דרך הדלת הצדדית. כעבור כמה ימים הוא ביקש שלא אביא לו אוכל אלא את הטלית. אבא שלי היה יהודי נרדף, מוסתר בכנסיה ולא יודע אם מחר יחיה. ומה הוא ביקש? את הטלית ואוכל כשר. עכשיו, אחרי כל-כך הרבה שנים הבנתי את בקשתו, אבל אז לא הבנתי. אבא רצה טלית,  עטפתי אותה בניר חום ולפנות ערב, בחשכה, הבאתי לו את הטלית. סיכנתי את עצמי, אותו וגם את הכומר שהסתיר אותו, כי ז'נדרם יכול היה לעצור אותי, ילדה בת שתים-עשרה, שמסתובבת בלילה בכפר.

 

ילדות במסתור

 

שבוע ימים הוא נשאר במקום המחבוא בכנסיה. בינתיים היו אקציות גדולות מאוד וגם עצרו נשים וילדים. רשתות ההצלה, יהודים ולא יהודים, ביניהם ה”אוזה” הוציאו את הילדים מהבתים והסתירו אותם במוסדות יהודים ולא יהודים, אצל איכרים, בכנסיות ובמנזרים. אותי ואת אחותי לקחו לטולוז (Toulouse) ושמה הסתתרנו אצל אישה לא יהודיה מאוד מאוד אכזרית.

איך זה קרה? אבא עוד הסתתר בכנסיה ובאו לאמא שלי ואמרו לה שצריך להוציא אותנו מהבית. הפרידה הייתה קשה מאוד. אמא לא רצתה. התפקיד שך ה”אוזה” היה לשכנע את האמהות לשחרר את הילדים. הם אמרו לאמא שזה לזמן קצר מאוד ושהמלחמה מסתיימת בקרוב.

הגענו לטולוז לגברת הזו והיא סגרה אותנו בחדרון, השאירה לנו בקבוק מים וחתיכת לחם יבש ויצאה מהבית. כך במשך כמה ימים ואחותי התחילה לבכות שהיא רעבה. מאיפה יש לי אוכל?! מה יש לי לעשות בלי כסף?! היא נעלה את הדלת אבל הצלחתי לצאת מהחדרון. על הכוננית במטבח מצאתי קופסת פח עם עוגיות. כל יום לקחתי שתיים-שלוש עוגיות והחבאתי אותן בתחתונים. כשהילדה התחילה לבכות שהיא רעבה, הוצאתי לה בכל פעם ביסקוויט. האישה ראתה כנראה במשך כמה ימים שחסר לה ביסקוויטים (גם לצרפתים לא היה הרבה אוכל). היא לקחה אותנו בוקר אחד וזרקה אותנו החוצה. אני נמצאת בעיר גדולה שלא הכרתי כלל בלי בגדים, בלי כסף ובלי תעודות. העובדת הסוציאלית הזהירה אותי שאסור לי לתת את שמי ואת הכתובת של ההורים. את זה החדירו לילדים המוסתרים במשך חודשים על גבי חודשים – להסתיר את זהותם היהודית, את שמם ואת מקום מגוריהם. עד היום יש לחברים של עלומים טראומה מזה.

אני בחוץ, ברחוב, חודש פברואר וקר מאוד. מסתובבת ופוגשת שני צעירים, בני עשרים בערך, ואני שואלת אותם איפה יש כנסיה. כי ידעתי שכמרים מצילים יהודים. שני הצעירים מסתכלים עלי ואחד שואל אותי: 'את מדברת יידיש?'. הוא אומר לי: 'אני חושב שאת צריכה סינגוג (בית כנסת)', ומתחיל לדבר אתי ביידיש. הרבה שנים מאוחר יותר הבנתי מי אלה. הם הביאו אותנו למשרד קטן של ה”אוזה” ואז כבר נרגעתי. שם שאלו אותי כל מיני שאלות, הם אמרו לי שאני לא יכולה לחזור לאמא שלי והם שלחו אותנו לדרום צרפת בסמוך לגבול ספרד לבית ספר שמנוהל על ידי נזירה. אם המקום ידעה שאנחנו יהודיות אבל התנאי היה שאנחנו צריכות להתנהג כמו ילדים צרפתים.

אמא נתנה לי הוראות ברגע שנפרדנו ממנה בלקטור. היא תמיד אמרה לי: 'תזכרי דבר אחד – וייסמן פלסטינה.' זה היה האח הבכור של אבא שלי שהיה בגרמניה והצליח להגיע לארץ ישראל. והיא אמרה לי שאנחנו יהודים וידעתי שאני יהודיה. שהיינו בבית הילדים בדרום צרפת והיינו צריכים ללכת לכנסיה ביום ראשון ואחותי לא רצתה להתפלל ולהשתחוות ופעם נתתי לה סטירה. אמרתי לה: 'את חייבת מכיוון שיראו שאנחנו שונים. אנחנו לא יכולים להיות שונים מהילדים האחרים. אם אנחנו שונים זאת אומרת שאנחנו בסכנה.' עד כדי כך אנחנו הילדים המוסתרים ידענו להסתיר את הזהות שלנו.

אחותי תמיד בכתה ורצתה את אמא ואני הייתי צריכה לנחם אותה. עד היום הזה היא לא מדברת על השואה. היא לא רוצה לדעת מכלום. היא הדחיקה את השואה לגמרי. אפילו אמא שלי כששאלתי אותה לפני שנים איך היה באנגולם היא תמיד אמרה בגרמנית אלה היו ימים קשים והתחילה לספר כמה היה נחמד בקלן לפני המלחמה כשהייתה צעירה. התקופה הקשה הייתה כמעט שש שנים של ילדות קשה  בתנאים קשים.

בפנימייה היו הרבה מאוד יתומים של חיילים שנפלו במלחמה או שבויים צרפתים. בפנימיה הזו נשארנו כמה חודשים. הלכנו ביום ראשון לכנסיה. ידעתי להתפלל את כל התפילות של הקתוליות ואז הבנתי למה האשימו אותי שהרגתי את ישו, כי בשיעורי הדת לימדו את הילדים שישו נהרג על ידי היהודים. וככה נשארנו, אבל ברגע שהגענו לפנימיה הזו, היינו מלאות בפצעים בכל הגוף כי במשך עשרת הימים שהיינו אצל הגברת בטולוז לא התרחצנו. היו לנו כינים.

האחות בדקה אותנו ואמרה שהגדולה (כלומר אני) מלאת כינים ומיד לקחה סכין גילוח וגילחה אותי. היו לי שערות ארוכות יפות. היא נתנה לי סמרטוט עם נפט לשים על הראש. היא אמרה לאחות השניה שלקטנה (אחותי הילדה) יש פחות כינים וצריך לראות מה לעשות אתה מחר בבוקר. אמרתי לעצמי 'אלוהים ישמור שיגלחו את אחותי'. היו לה שערות בלונדיות ארוכות. לילה שלם ניקיתי בשירותים לילדה את הכינים. היא נשארה רק עם ביצי הכינים והאחות אמרה שהיא נקיה ושהם יחפפו עם נפט. זו אחריות של אחות גדולה בת אחת עשרה-שתים עשרה כלפי ילדה בת שבע-שמונה.

בכיתי כשגילחו לי את השיער. הסתתרתי באיזה פינה של פרוזדור ועברה שם ילדה גדולה שאמרה לי 'למה את בוכה?'. היא אמרה: 'סבלנות. גם אותי גילחו והשיער גדל. את צריכה שתהייה לך סבלנות.' הילדה הזו הייתה יותר גדולה ממני בכמה שנים. מלווין היה שמה. היא הסבירה לי מה מהות המילה סבלנות. השיער גדל, המלחמה תסתיים ונחזור להורים. יום יום הדריכה אותי איך לחיות ואז יכולתי לדעת איך לנחם את אחותי. נשארנו שם כמה שבועות.

בבית היתומים היו עוד יהודים. לא ידעתי. כל אחד שתק. מצאתי את הילדים האלה בספרות והרבה יותר מאוחר פה בארץ.

אמא מצאה אותנו. היא הייתה נהדרת. היא חיפשה ברשימות והוציאה אותנו מבית הילדים ועברנו לניס שהיה אז תחת שלטון איטלקי והאיטלקים שמרו על היהודים. הם לא עצרו אותם. התאחדנו עם אבא ואמא.

 

בריחה מהעיר ניס (Nice) בריביירה הצרפתית לשוויץ

 

הגענו לניצה (Nizza) שזה היה אזור כבוש על ידי האיטלקים והגענו לאזור האלפים. ההורים ואנחנו יחד עם קבוצה גדולה מאוד של יהודים שהעבירו אותם לאיזה כפר ושם שוב ריכזו אותם והיה אסור לצאת מהכפר הזה, אבל הצלחנו לעבור לשוויץ. האזור הזה היה תחת שלטון גרמני אחרי שהאיטלקים עזבו. ברגע שהאיטלקים עזבו את האזור החלו האקציות נגד היהודים.

הצלחנו לעבור לשוויץ בצורה בלתי לגאלית. השוויצרים סגרו את הגבולות ולא נתנו ליהודים להיכנס ולמי הם כן נתנו להיכנס באמצע 1943? משפחות עם ילדים מתחת לגיל שש ולקבוצות נוער מתחת לגיל שש עשרה. מה עשו היהודים? פה הייתה אישה עם שני ילדים ופה היה גבר בודד, פתאום הם נהיו משפחה לצורך כך.

הוריי זייפו את תעודת הלידה של אחותי בשנתיים כדי שנוכל להיכנס לשוויץ וכך היה. עברנו את הגבול באמצע הלילה בחודש ספטמבר. כבר היה שלג. קבלתי כתוצאה ממעבר הגבול דלקת ראות וסינוסיטיס. אחר כך בז'נבה לקחו אותי לבית חולים והצלחנו לעבור את הגבול על ידי מבריח בכסף רב. לאבא שלי עוד היה קצת כסף להעביר אותנו. היינו חלק מקבוצה.

ברגע שעברנו את הגבול תחת גדר תיל שזחלנו מלמטה, קבוצה גדולה מאוד של יהודים עם ילדים קטנים, והגענו לצד השני של הגבול פתאום אנחנו רואים קבוצה של חיילים לבושים במדים בצבא ירוק אפור עם כלבים. הם צעקו "עצור" והיינו בטוחים שנפלנו לידי בגרמנים. אלה היו אנשי המכס השוויצרים ששמרו על מעבר הגבול. אמרנו להם שאנחנו יהודים. היו קבוצות שהצליחו להיכנס לשוויץ והיו קבוצות, הרבה מאוד אנשים, שהחזירו אותם לגבול צרפת והם נפלו לידי הגרמנים ונשלחו משם לדראנסי ולאושוויץ. השוטר עצר אותנו והביא אותנו לבית מסוים. הוא ידע שאנחנו יהודים. הגברת שגרה בבית נתנה לנו אז מרק חם. הוא היה משהו מיוחד. הם נתנו לנו אפשרות להישאר בשוויץ אודות לתעודת הלידה המזויפת של אחותי שהייתה, כביכול, מתחת לגיל שש. כל הקבוצה הזו נשארה בשוויץ. הייתה גם בת דודה שלי עם שלוש ילדות. אנחנו הצלחנו, אבל יש לי הרבה מאוד חברים שהחזירו אותם לצרפת.

השוויצרים היו אכזרים מאוד אבל מצד שני הם הצילו הרבה מאוד יהודים. מה עשו עם היהודים הללו? הם לקחו את כולם לבתי מלון והפכו אותם למחנות עבודה ליהודים. אותנו השוטרים עצרו ושלחו לז'נבה למחנה איסוף ושם חילקו את היהודים למקומות שונים. הוריי ואחותי הקטנה נלקחו לעיר בשם מורגינס (MORGINS) ושם היו בתי מלון גדולים שהוסבו למחנה בניהולו של שוויצרי. היהודים ביניהם ניהלו את החיים במקום.

לא הרגשנו חופשיים בשוויץ. ההורים היו במחנה עבודה תחת שלטון שוויצרי. שלוש פעמים ביום, מנהלת המחנה איימה על היהודים 'אם לא תגיעו, תקומו… אנחנו מחזירים אתכם לצרפת' וידענו על קיומו של דרנסי (Drancy). אחותי הייתה עם ההורים אבל בבית ילדים. שם היו הרבה מאוד ילדים. ההורים עבדו בניהול המחנה. אותי שלחו לבית ילדים דתי בעיר אחרת. לפני המלחמה הוא שימש בית חינוך לנערות ממשפחות מבוססות משוויץ, מאנגליה ומצרפת שרצו לתת לבנות חינוך יותר טוב. גם שם איימו עלינו שאם לא נעבוד, נוחזר. הייתי צריכה לשכב על הארץ עם חוט פלדה ועם הידיים והרגלים לנקות. המנהל אמר לי: 'אם את לא רוצה, את יכולה לחזור מהיכן שבאת.' הפרידו בין הילדים הגדולים להורים ולא בין הילדים הקטנים להורים.

 

סוף המלחמה, חזרה לצרפת ועליה לארץ ישראל

 

נשארנו בשוויץ עד תום המלחמה, 1945, ואז כבר הוציאו אותי מהפנימייה והעבירו אותי לפנימייה אחרת. אמרתי בז'נבה שאני רוצה ללכת לבית ספר מסודר. ידעתי שאם אחזור מהמלחמה  ואחיה ארצה ללמוד באוניברסיטה. הלכתי לבית ספר ויום בהיר אחד המנהל נכנס לכיתה ואמר שהמלחמה הסתיימה והתלמידים היהודים יכולים לחזור הביתה: 'ממשלת שוויץ שמרו עליכם והצילו אתכם, עכשיו עזבו. לכו.'

לא הייתי עם ההורים שלוש שנים. אחד הדברים הכי חשובים, גרועים, איומים זה שהילדים המוסתרים שנאו את ההורים בתקופה הזו. הרבה שנים לילדים מוסתרים אלה הייתה תחושת נטישה, שעזבו אותם. הם לא הבינו שזה היה לטובתנו. מה זה להיפרד מההורים ולמסור ילדים?! אז החזרה לחיים נורמלים עבורי הייתה קשה מאוד. הייתי שנים בלי הורים ולא ידעתי מה זה חיי משפחה. להתחבר שוב פעם להורים כי בעצם לא ידעתי מה זה הורים ולא רק אני, הרבה מאוד אנשים.

אנחנו חוזרים למץ' אחרי הרבה מאוד סידורים. לא מצאנו כלום. הדירה הקודמת לא הייתה שלנו. בלי כלום. הייתה קהילה די גדולה, שנת 1946, שכרנו דירה עלובה. מאוד עלובה, ללא שירותים. זה היה סיוט בשבילי העניין הזה של השירותים.

אמא הסתדרה. אבי התחיל לעבוד, הוא יצא לשווקים ומכר כל מיני דברים. פרנסה לא סימפטית. הלכתי לבית ספר והתחלתי ללמוד עם עזרה של שיעורים פרטיים כי כל-כך הרבה שנים לא למדתי.

יום בהיר אחד אבי נפטר. זמן לא רב אחרי שחזרנו. התחילה טרגדיה. אמא שלי נשארה לבדה עם שתי בנות צעירות ללא כסף ופרנסה בדירה עלובה. היא החליטה לעלות ארצה. אז סבא שלה היה עוד בחיים  ואחות נוספת של אמא שלי. הם היו בגרמניה. האחות עלתה ארצה בשנת 1936 עם המשפחה. האבא של אמא שלי נשלח ב-1939 מגרמניה למחנה בין גרמניה לפולין, לזבונשין (Zbaszyn). הגרמנים לא נתנו להם להיכנס וכך גם הפולנים. בכסף רב הצליחו להוציא את הסבא ולעלות אותו ארצה.

אנחנו עלינו ארצה בראשון בינואר 1948 ואז פרצה מלחמה. לא עלינו בצורה לגאלית. עלינו ממרסיי. במרסיי היינו כמה חודשים במחנה המעבר "גרנד-ארנס" (Camp de Grand Arenas), הפלמ"ח ניהל אותו. עוד לא הייתה מדינה. גם הסוכנות. השאירו אותנו כמה חודשים במחנה כי ידעתי צרפתית והם (הסוכנות) היו צריכים איש קשר לשלטונות. זו הפעם הראשונה שראיתי בחורים גדולים ויפים. הם היו מהפלמ"ח. לא ידעו כלום חוץ מעברית.

שליחים ישראלים, אנשי הפלמ"ח והסוכנות. והשאירו אותנו כמה חודשים במחנה בגלל שיכולתי לעזור בסוכנות, לכתוב ולדבר בצרפתית. לא ידעתי מילה בעברית.

עלינו ארצה. הגענו ישר לבני ברק. האונייה לא נתפסה. נכנסנו אי-לגאליים עם פספורטים לא על שמנו. נסעתי ממץ לפריז לקבל פספורט מזויף. מיד כשהגענו לחיפה לקחו לנו את הפספורט כדי להעביר אותו למשהו אחר. התחתני עם משה ב-1949.

 

מפגש עם הארץ

 

אנחנו בני דודים, משה ואני, אז הגענו אליהם הביתה. הייתי אומללה. לא ידעתי עברית. שוב הוציאו אותי ממסגרת של לימודים. בשבילי זה היה הדבר החשוב ביותר – לימודים. בקושי המלחמה הסתיימה. בקושי התחלנו חיים נורמלים אבי נפטר, שוב ניתוק מתרבות שהייתי מאוד קשורה אליה, לתרבות הצרפתית ולשפה. שוב ניתקתי ממנה. אני באה ארצה לא יודעת לקרוא. מסתובבת ברחוב ולא מבינה מה שמדברים אליי, לא מבינה שלטים. ידעתי להתפלל אבל התפילה והשפה היומיומית זה משהו אחר לגמרי.

מתי התגברתי? אודות לבעלי ואחר כך לילדים שהלכו לבית הספר ואז נכנסתי יותר לאווירה ישראלית והתחלתי ללמוד בבר אילן,  והתחלתי לעבוד בבית ספר . ברגע שהייתי מחנכת וידעתי עברית הרגשתי שאני שייכת לארץ ישראל. זה לקח הרבה מאד שנים. אז לא היו אולפנים ואמרו קודם תלמדו עברית. זה היה מאוד קשה.

שישים וחמש שנה שאנחנו נשואים. משה הוא בן דוד מאמא. התחתנתי, יש לנו משפחה לתפארת. שני ילדים. העסיק אותי שאני לא יודעת עברית. הייתה לי רק בגרות חלקית ואני רציתי ללכת ללמוד.

יהודית נולדה ב-1951 והיא סבתא לשלושה ילדים. דני נולד ב-1956 וגם הוא סבא לשלושה ילדים. גרנו בבני ברק ואחר כך ברמת גן ואחר כך בגבעתיים.

הלכתי ללמוד בבר אילן במחלקה הצרפתית כי ידעתי שצריכים מורים לצרפתית. גם בשגרירות הצרפתית קיבלו אותי יפה מאוד. אז, באותה תקופה, דברו צרפתית נשים שבאו מרומניה, משכילות אבל היה להם מבטא רומני. ואני ילדה צעירה חסרת השכלה אבל הצרפתית שלי והמבטא שלי פרפקט.

אחר כך התחלתי לעבוד בתור מורה בבית ספר בליך ברמת גן ואחר כך בכפר סבא הרבה מאוד שנים. לא דברתי על השואה. לא סיפרתי שום דבר.

ביום בהיר אחד, אני מחנכת של כיתה י', ערב יום הזיכרון לשואה התלמידים שלי היו צריכים להכין טקס של יום השואה שאני אף פעם לא השתתפתי בו. כל פעם שהיה טקס לפני שלושים-ארבעים שנה, אני ביקשתי שחרור. לא הייתי מסוגלת ובגלל שהכיתה שלי הייתה בתורנות להכין טקס, הם התחילו בשיעור חברה לחשוב מה לעשות. אני אומרת להם: 'במקום לדבר שוב על גטו ורשה וכו', בו נראה מה קרה בצרפת.' ואני אומרת להם: 'הייתי יותר צעירה מכם והלכתי על הטלאי הצהוב ומאוד סבלתי.' הייתה דממה בכיתה. הילדים לא האמינו למה שאני אומרת וחינכתי אותם מכיתה ח'.

לאט לאט התחלתי לספר להם ותלמיד אחד בשם יוסי אמר: 'גם בצרפת הייתה שואה?'

ואז התחלתי להתעניין, לחקור וללמוד. כשפרשתי מההוראה הייתי כמה שנים בפיקוח ואז הוקמה העמותה עלומים של הילדים שהוסתרו בצרפת והתחלתי לעבוד בנושא הזה ואני עובדת שם עשרים שנה.

עלומים זו עמותה של ילדים שהוסתרו בצרפת בזמן השואה. התפקיד של עלומים היה בהתחלה לתעד את כל הסיפורים כי במשך הרבה שנים אנשים לא דיברו. אני מבינה למה.

מה הסיפור שלנו לעומת אנשים שעברו את אושוויץ. ואז התחלתי להבין מה היה אושוויץ. גם הניצולים לא דברו הרבה אבל הסיפור האישי שלי הוא כלום. ואז התחלנו לחשוב שחשוב לתעד את הסיפורים של הילדים המוסתרים.

הרעיון הגיע מניו יורק לפני עשרים וחמש שנה. היה כנס של כל הילדים המוסתרים בנוכחות אלי ויזל והוא הכניס את זה.

כשפרשתי לגמרי ממשרד החינוך התחלתי לעבוד בעלומים. קודם כל בתיעוד. הקלטתי עדויות מאנשים, העברנו אותם לכתב ומסרנו אותם ליד ושם לממוריאל בפריז.

לפני חמש עשרה שנה בצרפת, סימון וייל החליטה להקים פרויקט חינוכי לתולדות חקר השואה בצרפת ופנתה לעלומים. יושב ראש עלומים פנה אליי בגלל הרקע שלי בחינוך וביקש שאתחיל את הפרוייקט – לנסות לתעד ולחקור מה היה בצרפת.

הגעתי ליד ושם ואז לבית הספר להוראת השואה בו ואמרו לי איזה מן שואה הייתה בצרפת. זה היה בכנס של מפמ"רים להיסטוריה. אז התחלתי להסביר ולחקור איזה שואה הייתה בצרפת.

בשנת 1939 היו בצרפת שלוש מאות וחמישים אלף יהודים: שני שליש יהודים זרים ממוצא פולני ושליש יהודים צרפתים. שבעים ושישה אלף יהודים נספו בשואה, שני שלישי ניצל. אחד עשר אלף ילדים נספו באושוויץ. את זה התחלתי ללמוד ולהעביר אחר כך והתחלנו לעבוד במשך שתים עשרה-שלוש עשרה שנה בתמיכה של הקרן לזיכרון השואה שעד היום תומכת בנו ועכשיו יודעים שגם בצרפת הייתה שואה.

אפשר לומר ששני שליש מהיהודים ניצלו ואיך? על ידי חסידי אומות העולם, על ידי כל רשתות ההצלה של היהודים והלא יהודים. זה אחד הדברים הכי חשובים עכשיו להמשיך לחקור ולחנך את הנוער שגם במערב אירופה הייתה שואה.

ידעו על הולנד אודות הספר של אנה פרנק אבל זה לא כל כך מדויק. על יהדות בלגיה לא ידעו כלום. על היהודים בגרמניה שנשארו ונשלחו למחנות . לא שמו את הדגש על מערב אירופה וזה

תגובה אחת ב“סיפור חיי – דורה וינברגר

  1. מפתיע שכל-כך הרבה צרפתים התגייסו לעזור ליהודים . תמיד שמעתי רק על התנהגות שלילית על הצרפתים .נראה שמתוך רצון להוקיע את התנהגות העולם בשואה שפכו תינוק עם המים . נראה לי שאנו בישראל לא לומדים מספיק על פן זה של השואה . יש התייחסות נרחבת להצלת יהודים ע"י בודדים אבל לא לארגונים חצי ממוסדים מהסוג שמציינת הכותבת . לדעתי חייבים לציין בד בבד את מספר היהודים שנספו בשואה בכול מדינה גם את מספר היהודים שניצלו הודות לרוחב לבם של המקומיים . זה שבצרפת שרדו 75% מהיהודים זה רק הודות לארגונים גדולים ומוסריות גבוהה של העם הצרפתי…..מעטות האומות שנהגו כך . בלטו הבולגרים ומידה רבה האיטלקים . גם יהודי הונגריה לא הוסגרו עד שהודח המלך אך העם ההונגרי טעון אנטישמיות עד היום והיה שותף להשמדה . אני שוב אומר….מדינת ישראל חייבת לציין את חלקם של המדינות ובעיקר הארגונים שהצילו יהודים כמו שהכותבת מציינת . והכי חשוב שנדע להתייחס לערבים בערכים דומים . תודה לכותבת שרגשה אותי מאוד . המשפחה לי מהמזרח ואני מאוד מעריך שהמשיכה לחיות בבני ברק בהנחה שלמרות השואה עדיין היהדות כה מרכזית בחייה( אין פלא שקראה תגר על הגורל בשם יהודית שנתנה לביתה ) ואילו אנו "החילונים" שלא עברו את הימים הנוראים האלה מפנים עורף למנוע שהוביל אותו אלפי שנים .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *