קהילת הייקים

זאב יעקב

מאת: ארגון יוצאי מרכז אירופה

נולדתי בחמישי במאי 1923 בברלין במשפחה מתבוללת אופיינית ליהדות גרמניה. אחרי עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 הגעתי להשומר הצעיר, ובשנת 1938 עליתי ארצה במסגרת עלית הנוער. אחרי שנתיים בחברת הנוער בקיבוץ גן-שמואל ושנה וחצי כגרעין הכשרה שם עברתי עם קבוצתי לקיבוץ כפר מסריק, אשר לא מזמן הגיע להתישבות וזקוק היה להשלמה.

עבדתי חמש-עשרה שנים בביח"ר נעמן בתפקידים שונים, ארבע שנים במפ"ם כרכז איזור הצפון, ארבע שנים כאיש אחזקה בבית ספר איזורי נעמן ועוד ארבע שנים כגזבר באותו בית הספר.

אחרי שנה כעובד בחדר האוכל של כפר מסריק ושנה כמדריך קיבוץ מצר התחלתי לעבוד בביח"ר סילורה השייך לקיבוץ. במשך שלושים שנה עבדתי בסילורה, תחילה כמחסנאי ואחר כך כמנהל מחלקת הרכש, היבוא והיצוא. בגיל שמונים פרשתי לגימלאות.

השתתפתי במלחמת השחרור כחייל סדיר בחטיבת כרמלי, וכחייל מילואים במיבצע סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור. כיהנתי ארבע פעמים בתפקיד מזכיר הקיבוץ, ואני ממשיך לחיות עם רעיתי לחיים כגימלאי בכפר מסריק.

זכרונות

הגענו לחודש נובמבר ואני לגמרי שכחתי, אלא היה מי שהזכיר לי: לפני שבעים וחמש שנה, בנובמבר 1938 עזבתי את גרמניה ועליתי ארצה. "מה אתה זוכר?" שואלים אותי, ואני זוכר, איך לא אזכור?

אמרו לנו: "אתם תִסעו ברכבת לאיטליה, בתחנת הרכבת בטריאֶסט יחכו לכם." "כיצד יזהו אותנו?" שאלנו בדאגה. "אל דאגה," השיבו, "הישארו ביחד עם מזוודותיכם ויזהו אתכם."

וכך נפגשנו בתחנת הרכבת בברלין, ארבעה ילדים בני חמש-עשרה, חניכי תנועת הנוער השומר הצעיר העולים ארצה במסגרת עלית הנוער.

אנחנו עומדים ברציף התחנה על יד הרכבת הממתינה. מחוגי-השעון הגדול זזים ללא רחמים. עלינו להיפרד. ההורים בוכים, אנחנו עוצרים את הדמעות על מנת להיראות חזקים. אנחנו עולים לקרון

ונצמדים לחלונות. השעה 22.45. הקטר שורק ובדייקנות גרמנית הרכבת מתחילה לנוע. נפנופי-ידיים אחרונים והתחנה עם הורינו נעלמת בחשכת-הלילה. נשארנו לבד ובלב נעולה הרגשה עמומה, כי זאת פרידה לעולמים.

השכם בבוקר הרכבת נעצרת בעיר מינכן. מודיעים ברמקול: חצי שעה המתנה. אנחנו יוצאים לרציף ופוגשים עוד שתי חברות, שבאו מהעיר דרזדן ומצטרפות אלינו. הכרנו אותן במחנה ההכשרה, אותו ארגנה התנועה בקרבת ברלין ובו שהינו חודש ימים באביב 1938.

אנחנו מטיילים לאורך הרציף ומגיעים לדוכן עיתונים ונדהמים. בכל העיתונים בולטות כותרות-ענק: יהודי התנקש בנספח השגרירות הגרמנית בפריז – פון-ראט, פון-ראט נאבק על חייו. עינינו חושכות. שנות-חיינו בגרמניה הנאצית לימדו אותנו, כי זה לא יעבור בשקט, אם כי לא שיערנו את גודל האסון, אשר יפקוד את יהודי-גרמניה בעוד יום.

הרכבת ממשיכה לנסוע דרומה. אנחנו עכשיו שישה ילדים מפוחדים היושבים יחד בתא אחד ומביטים זה בזה בדאגה. כעבור כמה שעות הרכבת נעצרת בתחנת הגבול. שני פקידים נכנסים לתא שלנו. הם לבושים כאזרחים, רק סמל המפלגה הנאצית בולט בדש הבגד. "דרכונים!" אנחנו מושיטים את הדרכונים. בדף הראשון של הדרכון מוטבע "J"  גדול בצבע אדום להדגיש, כי בעל הדרכון הוא יהודי. באוקטובר 1938 חייבים היינו להתייצב במשרד מִרשם התושבים על מנת שיטביעו בדרכון שלנו "J" אדום (בתשלום).

הפקידים מדפדפים בדרכונים ומגיעים לדף האחרון, שם מצוי רִשיון הכניסה לארץ ישראל המנדאטורית, אותו קיבלנו בשגרירות הבריטית בגרמניה. הם מחזירים לנו את הדרכונים ויוצאים בלי להוציא הגה מן הפה. מדוע אין בדיקת מזוודות? הרי לא יוצאים מגרמניה בלי חיפוש במזוודות. אי-לכך ברור לנו, כי אין כוונה לתת לנו לעבור את הגבול.

אנחנו אחוזי-פחד. בתחנת הרכבת בטריאֶסט ימתינו לנו לַשוא. הורינו יחשבו, כי אנחנו בדרך לארץ ישראל ובמקום זאת נשב במחנה ריכוז. אין איתנו מדריך או מלווה מבוגר. שישה ילדים בני חמש-עשרה יושבים בקרון הרכבת מפוחדים ומצפים לגורלם.

פתאום זזה הרכבת, נוסעת כחמישים מטר ונעצרת שוב. אנחנו משוכנעים – עכשיו יוציאו אותנו. דממה, אנחנו מביטים זה בזה אין-אונים, דרוכים לשמוע צעדים מתקרבים. לבסוף מי שהוא ניגש בהיסוס לחלון ומביט החוצה. "רְאוּ את המדים," הוא אומר, "אלה לא המדים שלנו!" הוא כלל לא חשב ברגע זה, מה פירוש "שלנו".

אנחנו נדחקים לחלון ומבחינים בשלט גדול עם שם התחנה. אי-אפשר לפענח אותו, עד שאחד מאיתנו צועק: "אנחנו ביוגוסלאביה!" אבן נגולה מליבנו, אנחנו כבר לא על אדמת גרמניה. במצב רוח מרומם  אנחנו מגיעים לאיטליה ומפליגים לארץ ישראל לקראת התמודדות עם מציאות חדשה. ובאותו הלילה מאות בתי-כנסת עולים באש ברחבי גרמניה, ואלפי יהודים נכלאים במחנות ריכוז: ליל הבדולח.

קן השומר הצעיר בברלין

בימים אלה קראתי בשבועון "ידיעות הקיבוץ" כי נחנך קן השומר הצעיר בעיר הולדתי ברלין. תמיד אזכור את נעורי בקן ההוא בשנות השלושים של המאה הקודמת. נשכחות אזכוֹרה ואספר את סיפורו של נער יהודי בגרמניה הנאצית.

הייתי ילד בן עשר כאשר היטלר עלה לשלטון בגרמניה בשנת 1933. די במקרה הגעתי ל-השומר הצעיר, בעצם טרום-השומר הצעיר, כי טרם מלאו לי שתים-עשרה שנים. לקבוצתנו הקטנה קראו "מחנות ילדים" (בהדגשת מלעיל). לא ידעתי מה פירוש "מחנות ילדים",  כפי שלא הבנתי את המילים של השירים העבריים, אותם למדנו בפגישות הקבוצה. לרוב שרנו רק את המילים הראשונות של השיר, ואחר כך עברנו ל-לָה,לָה,לָה.

כפי שהזכרתי לעיל, באביב 1933 היטלר עלה לשלטון. כל ארגוני הנוער חוסלו, נשארו רק ארגוני הנוער של הנאצים: JUNGVOLK לנערים צעירים, HTLER JUGEND לנערים בוגרים, BDM לנערות. ופלא פלאים, הארגונים היהודיים הורשו להמשיך לפעול, כי תנועות הנוער הנאציות לא קיבלו יהודים לשורותיהן. "סדר צריך להיות", ובזכות הסדר הגרמני יכולנו להמשיך לפעול.

כאמוּר בגיל שתים-עשרה נעשיתי "שומר" ונשארתי "שומר" ("שמוצניק" בפי הצברים) כל חיי. נוסף לשירים ולטיולים שמענו עכשיו מפי המדריכים הסברים על ארץ ישראל, על חלוציוּת ועל חיים בקיבוץ, אם כי נזהרו לא להזכיר את המילה סוציאליזם. אחרי פרסום "חוקי נירנברג" בשנת 1935, חוקים שהקשו על חיי היהודים בכל התחומים, נדרשנו להוציא רישיון לכל פעולה בקן והתנאי היה – השתתפות של לא פחות מעשרים חניכים. נאלצנו לאחד את הקבוצות לפעולות בקן, ורק בדירות או במתפרות של ההורים נפגשנו במסגרת קבוצה. אלה היה כבר מפגשים בלתי חוקיים, שדרשו אמצעי זהירות.

בקן זכינו מדי פעם בביקור שוטרי ה- GESTAPO שבדקו, האם עוסקים בנושא הרשום ברישיון: ידיעת הארץ או היסטוריה יהודית. לאמיתו של דבר עסקנו בנושאים אסורים לפי החוק תוך נקיטת אמצעי זהירות על מנת לא להיתפס. מדריכינו החדירו בני אופטימיות. הם שכנעו אותנו, כי יבוא היום ואנחנו נשתחרר מן המשטר החשוך של גרמניה הנאצית ונהיה בני-חורין במולדת היהודית, בארץ ישראל.

כל זה נגמר בליל הבדולח בנובמבר 1938, שאחריו תנועות הנוער היהודיות לא יכלו לפעול יותר. אני עזבתי את גרמניה יום לפני ליל הבדולח. במקום קן השומר הצעיר בברלין בא קיבוץ גן שמואל, בו נקלטתי עם חברַי לתנועה במסגרת עלית הנוער. כעבור שנתיים חברת נוער ושנה וחצי גרעין הכשרה הגשמנו חלום נעורים בכפר מסריק. אימרה עתיקה אומרת: אין הסער משמיד את הזרע הטמון עמוק באדמה.

אכן, אחרי שבעים וארבע שנים קן השומר הצעיר בברלין קם לתחיה. גדול ההבדל בין הימים ההם לזמן הזה. מענין היה לדעת, לְמה מחנכים בו היום?

יהדות גרמניה המתבוללת חיה חיי-שלווה בימי הרפובליקה הויימארית . מצבם הכלכלי של היהודים מניח את הדעת. אומנם הממשלה הגרמנית בראשית שנות השלושים עומדת על קרעי תרנגולת, אך אַל דאגה! ממשלה תיפול וממשלה תקום – יהודי גרמניה ימצאו את דרכם ב-"ארץ המשוררים והוגי-הדעות".

בסוף ינואר 1933 מתמנה אדולף היטלר לראש הממשלה בגרמניה. המפלגה הנציונלסוציאליסטית חוגגת את נצחונה. היהודים מופתעים, אך עדיין לא מתיחסים ברצינות יתר למאורע. הכל מניחים, שימי כהונתו של היטלר בממשלה הגרמנית ספורים. לא כך סבורים היטלר וראשי מפלגתו. הגיעה שעת האפס, לקראתה התכוננו במשך עשר השנים האחרונות. מיבצע ההשתלטות מתחיל ברחבי המדינה. בית הנבחרים עולה באש וברחוב שולטות פלוגות הסער במדים החומים. משטרת הביטחון המהוללת ניצבת אין-אונים מן הצד.

תנועות הנוער, פרט לתנועות הנוער הנאציות, נאסרות ומתחסלות. הואיל ויהודי איננו יכול להיות חבר בתנועה נאצית, תנועות הנוער היהודיות אינן נאסרות. "סדר צריך להיות". הנוער היהודי, אשר היה מאורגן בעשרות תנועות נוער גרמניות, חלקן צופיות, חלקן פוליטיות, נקלט בתנועות הנוער היהודיות, על קיומן רבים כלל לא ידעו עד אז.

שלטונו של היטלר הולך ומתבסס. נגוז החלום על הרפתקה נציונאל-סוציאליסטית חולפת. היהודים שוקלים מחדש את מצבם ב-"רייך" השלישי. מתחילים לחשוב על הגירה. רבים מתענינים באמריקה, מעטים בעליה לארץ ישראל. אנחנו, הנערים הגרמנים בני דת משה מאתמול, הופכים לציונים. תנועת הנוער השומר הצעיר מחנכת  לעליה ארצה. הורינו נדים לנו בבת-צחוק.

ההגירה לאמריקה  נראית  עדיין מבטיחה  יותר,  אבל  לפי  השעה  נותנים  לנו להשתעשע ברעיון הציוני. רק לאחר שמתברר, כי ההגירה לאמריקה כלל וכלל איננה פשוטה, מתחילים להטות אוזן לסיפורינו על הכשרה חקלאית ועליה לארץ ישראל. אולי זה פתרון ממשי יותר…

בחורף 1936 עורכת תנועת הנוער השומר הצעיר ערב הורים באולם החגיגות של אחד מבתי הספר היהודיים בברלין. הורינו ממלאים את האולם עד אפס מקום. סופסוף נפגשים יהודי "המערב" עם יהודי "המזרח" – הרי בניהם מתחנכים באותה תנועת נוער. במרכז הערב הצגת "מציל החולה" לפי סיפורו של הסופר שמאלי, כמובן בשפה הגרמנית. לעיני ההורים נגולה תמונת קיבוץ צעיר בעמק החולה בארץ ישראל, קיבוץ מבודָד העומד בפני התקפת פורעים (מאורעות 1936) וכל חבריו חולים בקדחת. נער מתנדב לרכב יחידי לישוב הקרוב להזעיק עזרה. העזרה מגיעה בזמן, הקיבוץ ניצל, אלא בדרך חזרה טבע הנער במים הסוערים של הואדי. מבשרים לאם את מותו של הבן שלה: היחיד הקריב את חייו למען הרבים. בקהל מנגבים עיניים – ארבע שנות שלטון של הנאצים הפשירו את הלבבות.

קיום פעולות התנועה נעשה יותר ויותר קשה. פקחי המשטרה החשאית מבקרים בשיעורי העברית. בהפסקה הם משוחחים בעברית עם המורה. אנחנו נדהמים. המורה מסביר לנו, כי אלה שייכים לעדת הטֶמפלרים ובאו מארץ ישראל. מדריכינו מוזמנים מדי פעם למטה המשטרה בכיכר אלֶכסנדר ונחקרים על תוכן פגישותינו. כל פעולה טעונה אישור מטעם המשטרה החושדת, כי לא מצהירים אמת על תוכן הפעולות. המשטרה דורשת השתתפות של לא פחות מעשרים איש, והקבוצות לרוב מונות רק עשרה. לפעולות הרשמיות צריך לאחד קבוצות, יתר הפגישות הן בדירות תוך שמירה על אמצעי זהירות: אסור לשיר, אסור להתבלט, אסור לעזוב כולם ביחד וכו'

לאור החמרת מצבם של היהודים בגרמניה מוותרת התנועה על הכשרה חקלאית ומסכימה לעלית חניכיה במסגרת עלית הנוער. אנחנו נרשמים במשרדי הסוכנות היהודית. ההכשרה מצטמצמת לחודש ימים עבודה חקלאית בחווה בסביבת ברלין. בראשית שנת 1938 אנחנו מוכנים לעליה, אך חלק של רשיונות העליה מועבר בדחיפות לאוסטריה, אותה סיפח היטלר ללא מאמץ לגרמניה.

בחודשי הקיץ גוברת המתיחות. מה שהוא עומד להתרחש. ב-7. בנובמבר עוזבת קבוצתנו הקטנה את גרמניה לצמיתות וכעבור יומיים – ליל הבדולח הזכור לשימצה. ב-14 בנובמבר 1938 דורכות רגלינו על אדמת ארץ ישראל. תקופת חיים חדשה מתחילה בקיבוץ גן-שמואל הקולט אותנו במסגרת חברת נוער. יש בנו מידה גדושה של התלהבות נעורים המסייעת לנו להתגבר על קשיי הקליטה. מיטב המדריכים מלמדים אותנו ומכַוונים את חיינו. עולם חדש מתגלה לנו. שפע ספרים האסורים בגרמניה הנאצית עומדים לרשותנו, ואנחנו בולעים אותם בצמאון. אפשר ללמוד כלכלה מדינית, סוציאליזם, קומוניזם, תורת מארכס, אנגלס, לנין – הכל מותָר וללא פחד.

במשך שנתיים מלמדים אותנו לאהוב את הארץ, את הנוף השונה מהנוף המוכָר לנו מימי נעורינו. באי-רצון אנחנו נפרדים מהשפה הגרמנית ומתרגלים לדבר עברית. רעיון הציונות ובנין חברה סוציאליסטית בארץ ישראל מתחיל להתגשם. אומנם יש גם כאלה הנוטשים ומחפשים את מזלם בעיר, אך צעד אחר צעד מתגבשת קבוצה הרוצה לבנות את קיבוצה בבוא הזמן. אחרי שנתיים במסגרת חברת נוער בגן-שמואל אנחנו ממשיכים כגרעין הכשרה באותו הקיבוץ. אנחנו חיים עכשיו כחברי קיבוץ לכל דבר, אך עדיין ללא משק משלנו, ללא סמכויות, ללא שטח פעולה ליוזמתנו. אנחנו מצפים להקמת קיבוץ שלנו, אלא בגלל מלחמת העולם נסתם מעיין העליה. הקיבוץ הארצי דורש מאיתנו ויתור על קיבוץ עצמאי ובמקומו השלמת קיבוץ קיים.

אנחנו מקיצים מחלום העצמאות. המציאות בארץ כופה עלינו את "ההשלמה". ממתיקים לנו את הגלולה המרה: השלמת קיבוץ צעיר. אחרי בירורים סוערים אנחנו נכנעים, עוזבים את ירק הפרדסים של גן-שמואל ועוברים לחולות הנודדים של כפר מסריק. אכן, חלוציות יש כאן בשפע: מגורים באוהלים, בשלדי בתים לא גמורים, שבנייתם הופסקה מחוסר כסף, בלולים נטושים וכדומה. המשק החקלאי איננו יכול להעסיק את כל חברינו, וחלק מאיתנו מתחיל לעבוד בבתי החרושת נעמן ואסקר.

תהליך ההשלמה נמשך שנים רבות ותמיד נשארנו "ההשלמה הגרמנית". על ידי איחוד עם קבוצת נוער מקבילה, אשר התחנכה במסגרת עלית הנוער בקיבוץ הזורע, גדלה קבוצתנו, אך גם הפעם היו עזיבות. המסגרת הקבוצתית הישנה התרוקנה  מתוכנה  וכל חבר חייב עכשיו למצוא את מקומו בקיבוץ. החברים נכנסים לעול תפקידים ובאים על סיפוקם. מתברר, כי  גם במסגרת "ההשלמה" אפשר לפעול רבות. הרעיונות, שניטעו בליבנו בנעורינו, נושאים פרי: אנחנו בונים קיבוץ ונאבקים על דמותו.

והנה חלפו שנים. הצעירים של פעם התבגרו והגיעו לשיבה. ילדים נולדו לנו, וההשלמה הגרמנית הפכה לשכבת ביניים בכפר מסריק. קבוצה צעירה יותר הקימה את מסגרת החטיבה הצעירה. בני הקיבוץ פתחו דף חדש בספר חיינו: הרחבת הקיבוץ על ידי נוער ישראלי, נוער שלא ידע את הגולה.

תגובה אחת

  1. רפרפתי, עלי להודות, בתולדות חייך, מצאתי לאחרונה את חוברת ספוריך ממלחמת ששת הימים "שלושה ספורים". עוררת בי זכרונות מהימים ההם…
    בלי נדר אשוב לקרוא בזכרונותיך.
    שמחתי לכתוב אליך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן