קהילת הייקים

החנוכיה / אילנה אלראי-ברוש

ארגון יוצאי מרכז אירופה

Der Channukah Leuchter – החנוכיה

פרנקפורט א.מ. דצמבר 1936 – Grueneburgweg 6 .אני אווה רנטה מריה, בת שמונה עומדת בחדר האורחים הגדול ולימיני ליד ארון הספרים הכבד והעמוס עד עייפה עומד עץ האשוח. בשבת האחרונה גמרנו לקשט אותו עם נרות ומלאכים קטנים ונתנו לאחי הרברט בן השש לעלות על הסולם ולהציב את כוכב בית לחם במרומי העץ. ועכשיו, יום רביעי, מהמטבח עולים ריחות מוכרים – ערבוב משכר של Gluehwein וצלי ותפוחי אדמה וכרוב אדום ועוגת גוגלהופף עם שוקולד וצימוקים. הריחות המגרים מפתים אותי להיכנס למטבח, שם עומדת בסינר לבן וצחור הטבחית פראו בק, כולה מזיעה. היא מחייכת אלי בחיוך רחב ואומרת :" אפשיין, נכנסת בדיוק בזמן – את יכולה ללקק את השוקולד מכף העץ" … ידעתי שיהיה לי כדאי. אבא אדולף עדיין במרפאה, כנראה קודח לעוד פציינט בשיניים, ואמא דורה יצאה לתמוך באחת הנשים האלה שהיא עוזרת להן. שלג בחוץ והיא יצאה לפני כמה שעות עטופה במעיל הפרווה שלה ובכובע ונכנסה למכונית שלה. אמא שלי האלגנטית והיפה.

אבל השנה, אני כבר בכיתה השלישית, יש משהו שונה בבית. המריה שלנו ובעלה היקר פריץ כבר לא אתנו בבית. במקום זה יש לנו זוג משרתים כאן שאותם אני ממש לא אוהבת. הם נראים אחרת. וגם אמא לא מרוצה מהם. היום בגלל ה"אדוונט" שלפני ה"ווינאכטן" השתחררנו מבית הספר יותר מוקדם ועוד מעט תגיע החברה שלי מדי צימרשידט לשחק אתי. אנחנו תמיד משחקות בבובות ה"קטה קרוזה" שלנו ואחר כך ב"סבתא סורגת". אחר כך אני אוהבת לפרק לה את הצמות הבלונדיניות שלה ולסרק אותה. יש לה שער כל כך חלק ויפה. ולי יש שער שחור חלק וקצר. אבל מה שעוד שונה זה שבשבוע שעבר הרברט נורא רב עם אבא ואמא. הוא רצה שיקנו לו מדים חומים כמו של הנערים שצועדים ברחובות עם הלפידים ואבא ואמא לא הרשו לו. והרברט בכה והשתולל ולא עזר לו כלום. אבא ואמא אמרו לו שזה לא בשבילו ואסור וזהו."שלוס דא-מיט".

ובתחילת השנה התחלתי אני ללכת ל"רליגיונסאונטריכט " . אז כשבאתי הביתה לפני ה"אדוונט" הודעתי שהשנה אנחנו גם מדליקים "חנוכה לוישטר". הסתכלו עלי קצת משונה אבל הסכימו וקנו לי חנוכיה קטנה כזאת מפליז. דומה ויותר קטנה לזו שהמורה של ה"רליגיונסאונטריכט" הראה לנו. היא,כאמור, מפליז ובראשה – במקום מלאך ניצב כוכב היהודים – או כמו שלימד אותי הר קליין – ה"מוגנדאוויד". הזרועות שלה מסתובבות ואמא קנתה לי נרות לשים בה. כל יום עוד אחד. ואתמול זאת הייתה הפעם הראשונה שהדלקנו את החנוכיה הזאת. אבא, פעם ראשונה בתוך הבית הניח לפתע את כובעו על הראש, ואז התחילו לשיר שיר מוזר כזה שאף פעם לא שמעתי לפני כן . "מאוסצור" – מה עושה כאן פתאם עכבר? ואני כל כך התלהבתי ועמדתי קרוב מדי לאחד הנרות ונשרף לי השרוול בסוודר …

ירושלים – דצמבר 2015 – כסלו התשע"ו. אני אילנה רות, עומדת בסלון ביתי בירושלים ומבקשת מבננו גיל שיוריד את החנוכיה של סבתא חוה מהמדף העליון של הארונית. החנוכיה הזאת לא מי יודע מה יפה, הזרועות שלה עקומים. אבל אני מניחה אותה במרכז השולחן, הכי קרוב לחלון שאפשר, מציבה בה לקראת הערב את הנר הראשון ושמש. בכחול ולבן כמובן. ומקשטת בסביבונים. וקונה סופגניות. חצי מהם "פנסי שמנסי" כרוח הזמן וחצי מהן "פושטיות". וקונה גם תפוחי אדמה. וחוזרת הביתה ומגרדת בפומפייה, כמו פעם, את תפוחי האדמה. ומוסיפה ביצה וקמח ומלח. ומכינה את רסק תפוחי העץ בקערה קטנה. ואת קערת השמנת עם ה"שניטלאוך" העירית וגם אחת לאלו מאתנו שתמיד עושים דיאטה עם היוגורט והעירית. ומחכה . החבר'ה מתאחרים אבל בסוף הם יגיעו. ובינתיים אני פותחת את הדף האהוב עלי ב"פייסבוק". הדף של צאצאי הייקים. הדף של ה"הופה הופה רייטר" ומישהי מעלה בו תמונה של חנוכיה מגרמניה מ -1938 מברלין. וזו בדיוק אותה החנוכיה ואז עוד אחד ועוד אחת ועוד כמה ומסתבר שלרבים מאתנו יש בדיוק את אותה החנוכיה. לא יפה במיוחד, קצת עקומה אבל אחת כזאת שצוחקת בה האש והיא שחה לכולנו בלאט על עם קטן אחד…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן