סיפור משפחת יעקבי Jacoby מהעיר קניגסברג / יעל נעמן

סיפור משפחת יעקבי Jacoby מהעיר קניגסברג / יעל נעמן

פורסם בתאריך: 10-05-2018

העניין שלי בסיפור משפחתי התעורר כשמצאתי בבוידם בדירת אבי, מזוודה ובה מאות מכתבים שסבתי טוני (אנטוניה יעקבי)  כתבה. רובם נכתבו בשנים 1933 -1938 בעיר ברסלאו (אז בגרמניה). מכתב אחד, בו תיארה טוני את מסעה מגרמניה ליפן, בשנת 1940, גרם לי להחליט לשמר חומרים אלה, וכך נולד ספר על המשפחה. באמצעות מכתבים אלה, וחומרים נוספים, ומעיון בספרות מגוונת על התקופה, בניתי סיפורים אישיים על שמונה בני משפחה. גורלה של כל אחת מהדמויות ארוג  בפרשה המכוננת של המאה ה – 20: שלטון הנאצים, מלחמת העולם השניה והשואה. נוצר תמהיל בין התיעוד, המייצג את הנפשות הפועלות, לבין מבט על אירועי התקופה. בין לבין הוספתי גם תובנות משלי. הספר מתאר מסעות, עקירה, נדודים והגירה, מגרמניה לכל רחבי תבל.

במסגרת מאמר זה אנסה לשרטט בקיצור את קורות החיים של כל אחד מבני המשפחה.

סבתי טוני היא ציר הסיפור. נולדה בשנת 1879 בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית. בשנת 1904 נישאה לסבי, זיגפריד יעקבי. נולדו להם ארבעה בנים.  היו לה חיים נוחים יחסית, וקיום אמיד. טוני, כשאר בני המשפחה, הייתה מתבוללת; מסורת יהודית לא נשמרה כבר לפחות שני דורות. התכנים הרוחניים שעמדו במרכז עולמם היו בתחום הספרות, אמנות ומוסיקה. הם היו שייכים למגזר היהודי הליברלי הגדול של יהודי גרמניה.  בשנת 1928, נפטר במפתיע זיגפריד. תוך זמן קצר העתיקה טוני את מגוריה מקניגסברג לעיר ברסלאו שבשלזיה. יחד אתה עברו אמה ובנה הצעיר ביותר, הנס, בן ה – 10. שם עברה את שנות הרדיפות שלפני מלחמת העולם השניה, שהיא גם תקופת כתיבת רוב המכתבים. אחרי שנכזבה תקוותה לקבל סרטיפיקט ולעלות לארץ ישראל, הצליחה טוני, ביוני 1940, לברוח ליפן, יחד עם אמה פאני בת ה – 83. זה היה בעיצומה של מלחמת העולם השניה. ביפן התגוררו קרובים שלנו, אשר הגיעו לשם מספר שנים קודם לכן, והעניקו  מקלט לשתי הנשים. הנסיעה, עליה למדתי במכתב שנזכר, תוארה במאמר ב'יקינתון' לפני מספר שנים (גיליון מס' 232, עמ' ו'-ז', מאי 2009); לא אחזור על הפרטים כאן, הסיפור המלא מופיע בספר. אציין רק שאת הדרך הם החלו בטיסה, מברלין למוסקבה, משם ברכבות דרך ברית המועצות, מנצ'וריה (אז כבושה בידי היפנים), חצי האי קוריאה ועד יפן (ראו מפת המסלול). מסלול זה היה פתוח בפניהן רק הודות לחלון ההזדמנויות שאיפשר הסכם ריבנטרופ מולוטוב בין גרמניה הנאצית וברית המועצות. כל הארצות שעברו במסען הארוך, היו בצורה זו או אחרת בנות ברית של הגרמנים.

אין הרבה מידע על המוצאות אותן ביפן. החל מההתקפה היפנית על Pearl Harbor בדצמבר 1941, היה נתק תקשורתי מוחלט בין יפן לבין העולם החופשי, ולא היה שום קשר עם הסבתות. בדיעבד נודע שהן סבלו מאוד מהמלחמה ומהפצצות האמריקאים, אך לא נפגעו אישית. סבתא פאני נפטרה ביפן בשנת 1945, זמן קצר לפני תום המלחמה.  טוני חידשה את המאבק שלה להשגת הסרטיפיקט, כדי להגיע לארץ ישראל להתאחד עם ארבעת בניה, שהגיעו כולם לארץ עוד קודם לכן. בספר מתוארת מסכת הקשיים הביורוקרטיים ואחרים, שהפכו את המסע למרוץ מכשולים מורט עצבים, במשך כשנה וחצי. זה היה מסע קשה הרבה יותר מהבריחה ליפן בשנת 1940. במסלול בו נסעה, הקיפה כ ¾ עולם. הדרך החלה מיפן לסן פרנציסקו, בהפלגה באוקיאנוס השקט; משם חצתה ברכבות את ארצות הברית מחוף לחוף. מניו יורק הפליגה לצרפת דרך האוקיאנוס האטלנטי; את צרפת חצתה ברכבות; ממרסיי הפליגה לחיפה, עם עצירה בפורט סעיד. לכל אורך הדרך פגשה ונעזרה בקרובים ומכרים. אפילו בפורט סעיד נפגשה עם קרובי משפחה.  באפריל 1947 הגיעה טוני לארץ, שבעת קשיים ומצוקות. זו הייתה אישה כְּווּיה, לא אותה אישה אסרטיבית ובעלת אומץ, שהשתקפה מהמכתבים. בתחילה הגיעה אלינו, לכפר הנוער בן שמן, אך כעבור חודשים ספורים השתקעה בירושלים, ושכרה דירה באבו טור הערבית. זה היה זמן קצר לפני הכ"ט בנובמבר 1947, יום החלטת האו"ם על החלוקה; אז פרצו קרבות בירושלים. טוני נאלצה שוב לעקור מביתה, והתגוררה אצל שניים מילדיה בתקופת המצור, בתנאי מלחמה ומחסור. בהפוגה הראשונה פונתה מירושלים, בדרך בורמה, ועברה אל בנה קונרד (אבי), בבן שמן. גם בן שמן הייתה במצור, ותושביה, החניכים והעובדים פונו אף הם למקום זמני. עקירות ונדודים היו מנת חלקה בשנים אלו.  

עם שוך הקרבות חזרה טוני לירושלים.  

היא נפטרה בירושלים בשנת 1968, בת 89.

 

הבן הבכור פאול. נולד בשנת  1905 בקניגסברג. בשנת 1929 נשא את לוטה סגל לאשה, ונולדו להם בן ובת. לימודיו האקדמיים של פאול היו בתחום מדעי הרוח: פילוסופיה, פילולוגיה, היסטוריה ועוד. הוא עבד כמורה בבתי ספר תיכוניים בברסלאו. עם עליית הנאצים לשלטון, פוטר פאול מעבודה, עקב היותו יהודי. עם המורים היהודים, נפלטו מבתי הספר הציבוריים גם של תלמידים יהודים רבים. הקהילה היהודית התארגנה במהירות למצב החדש, והקימה בברסלאו בית ספר יהודי ליברלי, בנוסף על בית הספר היהודי האורתודוקסי שהיה קיים כבר קודם לכן. פאול הועסק בבית ספר הליברלי עד שנת 1937. לאחר מכן עבר לברלין, שם ניהל בית ספר יהודי שקם בנסיבות דומות. פוגרום נובמבר בסוף שנת  1938 ("ליל הבדולח"), מוצא אותו בברלין עדיין, אבל מתכונן לעלות, יחד עם משפחתו, לפלשתינה א"י. פאול קיבל סרטיפיקט של סטודנט למוסיקה בקונסרבטוריום הירושלמי. מנהל הקונסרבטוריום, אמיל האוזר (בעבר כנר ראשון ברביעיית בודפסט הנודעת), היה בקשרים טובים עם הנציב העליון ווקופ, שהיה אז מושל פלשתינה מטעם הבריטים. ווקופ, שהיה חובב מוסיקה בעצמו, העניק לאמיל האוזר סרטיפיקטים פתוחים, לצורך הבאת מורים ותלמידי מוסיקה לארץ. קרוב לוודאי שפאול זכה בסרטיפיקט כזה. המשפחה הגיעה לארץ בתחילת 1939, וחיה בירושלים בתנאי מצוקה כלכלית. פאול לא היה סטודנט למוסיקה, אך עבד תקופה קצרה כמינהלן בקונסרבטוריום. יותר מאוחר הקים ספריית השאלה של ספרים בגרמנית ובאנגלית ברחוב החבצלת בירושלים (אז רחוב הסולל). הם עדיין התקיימו בדוחק רב. מצבם השתפר אחרי שפאול קיבל שילומים מגרמניה, פיצוי על פיטוריו שנעשו על סמך חוק גזעני.

פאול נפטר באורח פתע, בירושלים, בשנת 1965, בן 60.

 

קונרד (אבי), הוא אולי הדמות ה 'רגילה' ביותר מבין ארבעת הבנים.  בגיל 14 הצטרף לתנועת נוער ציונית, וצעד זה הכתיב למעשה את כל חייו לאחר מכן. קונרד נולד בשנת 1906 בקניגסברג. למד משפטים בכמה אוניברסיטאות ברחבי גרמניה. החל לעבוד כשופט זוטר, אך פוטר בשנת 1933, בעת שפוטרו כל עובדי הציבור היהודים. בשנת 1931 נשא לאשה את חנה ונולדו להם שתי בנות: רחל ויעל (אני). בסוף שנת 1934 עלתה המשפחה הקטנה לארץ (אני נולדתי כאן, מאוחר יותר). בתחילה הצטרפו לקיבוץ, אך די מהר חברו לקבוצה שהקימה את מושב היקים 'כפר ידידיה' בעמק חפר. בשנת 1937 נולדתי אני. בקיץ של אותה שנה, נסענו ארבעתנו לגרמניה, כדי לבקר את טוני ואת שאר בני המשפחה. בביקור, נחרד קונרד מעצמת האנטישמיות ששררה כבר אז בגרמניה – הוא ציין זאת  בזיכרונותיו, אותם כתב בערוב ימיו. תוך ימים מעטים, גורשנו על ידי הגסטפו מגרמניה. הורי התגרשו בשנת 1941, ועזבו את המושב. אבי נדד בין כמה מקומות עבודה, עד שנקלט בכפר הנוער בן שמן כאחראי על ענייני הכספים. שם נשא בשנת 1947 את אשתו השניה – אלישבע. מאוחר יותר חזר לעסוק במשפטים (היה עליו לעמוד בבחינות ממשלתיות לרישיון לעסוק בעריכת דין). שימש בתפקיד היועץ המשפטי של אגף מטבע זר, במשרד האוצר של מדינת ישראל הצעירה. במסגרת תפקידו זה פעל רבות בעיצוב הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה. פעמיים יצא לגרמניה ומילא שם תפקידים דיפלומטיים. אחרי פרישתו לגמלאות, הצטרף לצוות חוקרים במוסד יד ושם, אשר חקרו את מערכת החוקים המיוחדת ליהודים, שנחקקה בתקופת המשטר הנאצי. המחקר התפרסם בגרמניה כספר. כמו"כ כתב ספר על הקהילה היהודית בקניגסברג במחצית הראשונה של המאה -20, שהתפרסם אף הוא בגרמניה.

קונרד נפטר בירושלים, בשנת 1997. בן 91.

 

היינריך (הבן השלישי). נולד בשנת 1909 בקניגסברג. בגיל 6 החל ללמוד נגינה בכינור, וכבר אז הוכרע ייעודו כמוסיקאי. הוא למד בבית הספר הגבוה למוסיקה בברלין, והתמקד בנגינה בויולה. למד הלחנה אצל המלחין פאול הינדמית. בשנת 1932, נשא לאישה את סבינה, ונולדה להם בת. בראשית דרכו המקצועית ניגן בתזמורת הרדיו של פרנקפורט. בשל אותו החוק "לשיקום השרות הציבורי", ש'טיהר' את מקומות העבודה מיהודים, פוטר היינריך מהתזמורת בשנת 1933. בשלב ראשון עבר היינריך יחד עם משפחתו הקטנה לאיסטנבול. כנראה שהמעבר התאפשר הודות לקשריו של הינדמית. באיסטנבול הוא בעצם לקח חלק – שולי אמנם –  בתהליך גדול, בו מאות אנשי אקדמיה שנפלטו מגרמניה עקב יהדותם, נקלטו בטורקיה והשתתפו בתהליך המודרניזציה של המדינה, בראשות כמאל אטאטורק. על המשפחה עברה שנה קשה של עוני וחולי (סבינה), עד שהגיעו לארץ ישראל בשנת 1934. כאן השתלב היינריך בסצנה המוסיקלית, והיה אחד ממניחי היסוד לחיי המוסיקה בירושלים: ביצוע, הוראה והלחנה. מחלתה של סבינה הלכה והחריפה, והיא נפטרה בשנת 1936, מסיבוך אחרי ניתוח. סבינה הייתה בת 30, והבת חוה – בת 3. מאוחר יותר נשא היינריך את אליס, ונולדו לו עוד שלושה ילדים. בשנות החמישים של המאה ה – 20, הצטרף לתזמורת הפילהרמונית כנגן ויולה. גם אחרי פרישתו מהתזמורת, המשיך בפעילות מוסיקלית בהרכבים קמריים.  היינריך – ששמו הפך לחנוך – היה מלחין פורה. יצירתו הפופולרית 'כינור היה לדויד', נכתבה בסמוך לקום המדינה, והביעה את תחושת שותפותו במפעל הציוני.

היינריך נפטר בתל אביב,  בשנת 1990, בן 81.

הנס. נולד כבן זקונים בשנת 1918, בקניגסברג. מילדות הייתה לו הפרעת התפתחות. טוני השקיעה בו רבות בטיפולים פסיכולוגיים, מודרניים לזמנה. בין השאר למד בבית ספר אנגלי בשוויץ, שם רכש גם את השפה האנגלית, וגם עבר בהצלחה את בחינות הבגרות שהיו נהוגות אז באנגליה. לא הייתה לו שום אפשרות לגשת לבגרויות בגרמניה. בשנת 1938, העבירה  אותו טוני ללונדון. באמצעות קשריה ותושייתה, מצאה לו מקום עבודה בו יכול היה להתמחות בהנהלת חשבונות (ללא שכר); היא גם ארגנה לו דיור ומימון לקיומו היום-יומי. בגרמניה, ההפרעה שלו סיווגה אותו לסוג של 'בלתי כשיר', יעד לעיקור, או לחיסול בשלב מאוחר יותר (תוכנית T4). דברים מסוג זה לא נידונו במכתבים, אך ברור שהיה לטוני דחף חזק להרחיק את הנס מגרמניה. בסוף שנת 1939, עלה הנס לארץ, ולאחר זמן לא ארוך התגייס לצבא הבריטי, ליחידה ארץ ישראלית, שלימים תהפוך לבריגדה הארץ ישראלית. שם מילא בהצלחה את התפקידים שהוטלו עליו. בחייו הבוגרים עבד כמנהל חשבונות בבנק, ולא נפל למעמסה על אחיו. הוא היה נשוי, אך לא היו לו ילדים.

הנס נפטר בקרית אתא, בשנת 1987. בן 69.

התחנות בדרך לפי תמונת המפה הנ״ל:

  1. Breslau, גרמניה; היום – Wroclaw בפולין. נקודת המוצא, משם נסעו ברכבת.
  2. Berlin, גרמניה. משם טסו במטוס למוסקבה, עם חניית ביניים ב-Königsberg
  3. בגרמניה; היום – Kaliningrad ברוסיה.
  4. Moscow, ברית המועצות; היום – רוסיה. משם  ברכבת הטראנס – סיבירית אל תוך מנצ'וריה. בדרכה הקיפה הרכבת במשך שעות את ימת בייקל.
  5. ימת בייקל, ברית המועצות; היום – רוסיה. זו לא הייתה תחנה ממש, אך הנוף היה מרשים ביותר, וטוני כתבה על החוויה בהתרגשות.  
  6. Mandschuli, עיירה במנצ'וריה, בכיבוש יפני; היום Manzhouli – סין. כאן עזבו השתיים את הרכבת הטראנס – סיבירית, והמשיכו ברכבות אחרות עד יפן.
  7. Charbin, עיר במנצ'וריה, בכיבוש יפני; היום Harbin בסין.
  8. Fusan, בקוריאה; היום Busan בדרום קוריאה. משם במעבורת ליפן.
  9. Shimonoseki, עיר נמל בדרום יפן. משם ברכבת לתחנת היעד.
  10. Kobe, יפן

עוד פרטים על בני המשפחה תוכלו למצוא בספר "מזוודת המכתבים של טוני".  פרט למשפחה הגרעינית מופיעות בספר דמויות של עוד שלוש נשים, בנות משפחה, שהיו קרובות מאוד לליבה של טוני. כל אחת גיבורה על פי דרכה. לכל אחת סיפור חיים מעניין, אבל תקצר היריעה כאן, והמעוניינים ימצאו בספר עצמו פרטים נוספים ושפע הקשרים לאירועי התקופה.  הספר הדיגיטלי (בפורמט PDF), ישלח לכל דורש – נא פנו אלי לדואר האלקטרוני שלי ynaaman@netvision.net.il.

 

מקרא למפה בתחתית המאמר 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *