קהילת הייקים

משפחת רוזנדל מגיעה לארץ ישראל / בנימין רוזנדל

ארגון יוצאי מרכז אירופה

סיפור על עמק שושנים ונחלת יהודה

סיפור על ספר

"חברי הטוב, פריץ. לספרים ולאנשים יש גורל, לפעמים הוא שותף לשניהם. אם כן, אולי אין זה פלא שמצאתי את הספר הזה בדיוק בשנות היובל ה-25 לידידות בינינו – שהו גם יום הולדתך ה-31. הזמנים קשים והעתיד בלתי צפוי – ואולי טוב שכך. " כך כתב סבי, אריה "לודוויג" רוזנדל ז"ל בכתב ידו לעותק שלו של "כך אמר צרטוסטרה" (ניטשה) בשנת 1934.

באותו ספר ממש, במרחק של עמוד אחד בלבד, מופיע כתב-ידו של סבי שוב: "ידידי פריץ מולר הצטרף לס.ס. בשנת 1937. הוא נפל בקרב ברומניה ב-1945. קובלתי את הספר הזה מאמו בשובתי מהארץ ב-1957. לודוויג רוזנדל." בין שני עמודי הספר התרחש עולם ומלואו: מלחמת העולם השנייה, השוא היהודית והקמת מדינת ישראל.

גם עבור השפחה שלי היו אלה שנים של שינוי מקצה לקצה: סבי עזב את גרמניה, את עיר הולדתו בון (שלימים הפך לעי הבירה) ועלה ארצה. למה עזב? אחרי תקרית שבו הושלף אקדח (כאשר התברר לו שבן שיחתו הוא חבר המפלגה הנאצית) נעצר – ומנכ"ל המשטרה ששירת עם אביו במלחמת העולם הראשונה, שיחרר אותו, יחד עם עצה אחת: "עזוב את גרמניה – ומיד!" וכך עשה.

נחלת יהודה

כך קרה שסבי הגיעה לארץ ב-1939, דרך הכשרה בדנמרק. אחותו רות כבר היית אז בארץ מ-1936. להבדיל מהרבה עולים אחרים (במיוחד יקים) מקצועה מאז ומתמיד הייתה חקלאות והיא עסקה בה רוב ימי חייה אשר בילה במושבה בני-ציון: רות רוזנדל, לימים רות וורונקה, גרה בבני-ציון מ 1936 עד למותה ב 2005.

אריה רוזנדל התחתן, עבר אם אשתו דבורה לנחלת יהודה ושם –בשנת 1942- נולדו להם בן, אבי גדעון רוזנדל. כך קרה שמשפחת רוזנדל ("עמק השושנים") עברה לנחלת יהודה. לאבי יש בעיקר זכרונות טובות

מהמקום הקטן שהיה מלאה באחווה, רוח חלוצית (אולי תמימות) ואושר. במובן מסוים היה לאנשים הרבה פחות מאשר היום – טלוויזיה עד לא קיים אז, מקרר גם לא, מכוניות היו נדירים מאוד, שלא נדבר על טיסות לחו"ל. במובן אחר היה לאנשים הרבה יותר: הרגשה של שייכות, אהבה לזולת, רצון לבנות ולהבנות.

לסבי לא היו חיים קלים: עקב תאונה בתור ילד היה עיוור על עין אחת. כתוצאה מהטיפול במלאריה שקיבל בארץ היה קשי שמיעה. בנוסף על כך גם לא כ"כ בצטיין בלימדה השפה העברית (בלשון המעטה) – "אתה יש

ובבל זאת ידע להסתדר: („du hast verstanden?“ מבין?" נהג תמיד לשאול (תרגום מילולי מגרמנית

כאשר בעל הבית של סבא וסבתא שלי, עולה מבולגריה בשם משיח, קרא לו "גרמניה מסריח" ו"נאצי", עמד סבי דום – ושר את ההימנון הבולגרי (אשר למד אז, יחד עם כל המנוני אירופה, בתיכון). למר משיח דמעו עיניו: "אריה, מהיום אתה נחשב בולגרי אצלי!" אמר.

גם בעבודה היה חרוץ ונהג להתעקש לחכות כל יום בחלוקת עבודות עד שקיבל. בין בתור שומר, בין בבניין ובין בחקלאות – העיקר היה לעבוד!

אירוע מרכזי בחיי סבי, סבתתי ואבי גם יחד היה –כמובן!- הקמת המדינה ב -1948. אבי זוכר את הרגשות בנחלת יהודה, האושר והדמעות. כאשר יצאו אנשי המושב החוצה לחגוג, השמיע הרדיו את שירה של שושנה דמארי "בת-שבע" – והופייעו מטוסי קרב מסוג "בת-שבע" בדיוק של פני השמים. כידוע, התחיל מלחמת האצמעות למחרת. כאשר עברו חיילינו במושב –כך סיפרו סבא וסבתא- הצביע אבי עליהם ואמר "חיילים שלנו"…

עבור כולנו היה זו תחילתה של עידן חדש. תולדות המשפחה רוזנדל עבר עד הרבה גלגולים, עליות וירידות, סיפורים ואירועים. ובכל זאת, הרגיש הגרעין (סבא, סבתא ואבא שלי) שלא עמק השושנים שעל שמו נקראנו היא נחלת אבותינו אלא הנחל האחר, נחלת יהודה.

Benjamin.Rosendahl@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן