סיפור קורותיו וקורות משפחתו של עדי כהן /תיעוד רינה עוזיאל בלומנטל

סיפור קורותיו וקורות משפחתו של עדי כהן /תיעוד רינה עוזיאל בלומנטל

"הייתי רוצה להתחיל את הסיפור באבי" אמר לי האיש החסון שקיבל את פני והזמין אותי אל המרפסת.

הוא ידע היטב מי אני. הוא הכין "שיעורים" כמו שצריך….

על כן, עוד טרם הספקתי להציג את עצמי, קטע אותי בבקשה הזאת.

"אבי נולד במערב פרוסיה, בקומזה culmseeהיתה למשפחתו חנות פרוות. והיא גרה מעליה. הם היו ארבעה בנים ובת אחת. אבי, היינריך, נולד ב 1895 והיה הבן השני במשפחה".

בן עשרים ושמונה עלה היינריך לארץ ישראל שם הוסיף לשמו את השם חירם עוד טרם קמה בארץ ישראל תנועה תרבותית בשם זה אשר משכה חוט ישיר בין העמים הקדומים בארץ כנען לבין העם המתחדש בארץ ישראל.

"כיצד זה?" אני שואלת. שמו של מלך צור אשר שלח לדוד המלך ארזים מן הלבנון לבנות את בית המקדש…

"ובכן", אומר עדי כהן בפשטות, "את השם הציע לאבי יהודה גרזובסקי כאשר הציע לו להיות מנהל בנק".

אני שותקת. "אינך יודעת מיהו" הוא מברר בעדינות. "לא" אני מודה

"ובכן גרזובסקי היה פילולוג על פי מקצועו אך היה גם מנהל בנק וידוע כאביה של הדסה סמואל, מי  שהיתה אשתו של אדווין סמואל בנו של הנציב העליון בפלסתינה, הרברט סמואל".

החוט שכורך את חייו של בן שיחי בתולדות הארץ הזאת, נקשר עכשיו לאוזניי.

"אבי היה שחיין מעולה. במקצועו היה מנהל חשבונות אך על פי טבעו היה אוטודידקט..
"משפחתו היתה דתית?" אני משחילה שאלה ראשונה.

"לא כלל וכלל לא. בספטמבר שנת 1914 התגייס לצבא ונלחם בכל החזיתות. במזרח – בחזית הרוסית, בדרום – בחזית האימפריה האוסטרו הונגרית, במערב – בורדן, שם נפצע בפעם השניה וכמעט איבד את זרועו. עשר שנים אחר כך הוא נותח בארץ והרסיסים הוסרו. "אם כן גם לא ציונים" אני מקשה. הוא מהסה אותי שאתאזר בסבלנות.

"עוד אספר לך איך אבא הגיע לארץ בשנת אלף תשע מאות עשרים ושלוש" הוא אומר.
"ואמך?" אני שואלת. "אמי היתה בת הארץ. ילידת נווה צדק" הוא מפתיע אותי. "כלומר?" אני שואלת. "ובכן", הוא משיב "משפחתה של אמא הגיעה מאלג'יר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. הם התיישבו ביפו. סבא רבא שלי אהרון שלוש קנה קרקע בנווה צדק והציע למשפחת רוקח להקים את נווה צדק. סבא שלי יוסף אליהו שלוש היה בנו." וכמו הניח את דעתי, שב עדי כהן לספר על אביו.
"באלף תשע מאות ושבע עשרה שוחרר אבי מהצבא בשל פציעותיו הרבות. הוא עבר להתגורר בברלין. דודו, שהיה לקוח של בנק מנדלסון (כן, כן, מהמשפחה)" הוא מאשר באוזניי. "ובכן, הדוד המליץ עליו בפני פרנסי הבנק שהיה אחד הבנקים החשובים בברלין" .

וכך הלך לו היינריך כהן לפגוש את האיש האחראי על כח האדם בבנק. מתוך כבוד להערכה לממליץ הנכבד, התקבל היינריך לעבודה זמנית. הוא התבקש לתייק מסמכים רבים לאין ספור והפתיע את נותן העבודה במהירות ובעיקר בסדר המופתי והשיטתי בו סידר את המסמכים.

"את מבינה", הוא מגחך לא בלי גאווה, "תוך שלוש שנים היה כבר חבר במשלחת הבנק לבורסה. ככה", הוא מתאר בפני באופן ציורי, "עם החליפה והמגבעת הגבוהה", ומחייך. גם אני מחייכת. "אבל אבא חיפש אתגרים. מישהו אמר לו, איך זה אתה נשאר כאן ובפלסתינה מחכים אתגרים אין ספור. כך פותה והחליט לנסות. זהו. ככה הגיע אבא באלף תשע מאות עשרים ושלוש לפלסתינה.
"מברלין המעתירה לפלסתינה הנידחת?" אני שואלת והוא עונה: "הוא לא בא סתם ככה,  היו באמתחתו המלצות חמות מכל הבנקים הגדולים של ברלין וכאן הוצעו לו הצעות עסקיות רבות ושונות אך אף אחת לא ממש החזיקה מעמד. עד שארתור רופין הציע לו להיות המנהל של האיגוד השיתופי של משקי החלב בשומרון והוא הסכים. היתה לו מכונית והוא הסתובב בין משקי החלב והרפתות ברחבי הארץ. אך את מקום מגוריו קבע בירושלים. הוא למד עברית אצל רחל המשוררת וחי את חייו וכאשר באלף תשע מאות עשרים ושש או שבע הקימה  p.e.c.  בנק בפלסתינה הוצע לו לנהל את הסניף התל אביבי והוא קיבל את ההצעה. ואף שימש כיועץ פיננסי לאינטרסים גרמניים רבים בשנים ההן הוציא לאור שבועון כלכלי palnews בעברית, גרמנית ואנגלית."
עכשיו נחה דעתו של איש שיחי ואני יכולה לשאול את השאלה שכה סקרנה אותי ועוררה בי מחשבות על רומנטיקה אקסוטית….

"איך הכיר אביך את אשתו, את אמא שלך?".

"אבא היה רווק תל אביבי מבוקש ומרשים בן עשרים ושמונה שהתרועע בחוגי החברה. אמא היתה נערה בת שמונה עשרה מבית ספרדי טוב, שחונכה כהלכה. היא ניגנה בפסנתר ושרה ואף נשלחה ללמוד בסורבון. הפרוסי הנוקשה התאהב בה כנראה מיד".

"האקסוטיקה כבשה אותו כליל" אני צוחקת בהתרגשות של מי שצופה בסרט רומנטי ועדי צוחק בהנאה גם כן.

"הוא שיגר שליח לסבי, יוסף אליהו, אביה של אמי, יהודית, בתו היחידה, אחות לשישה בנים, הוא חשש מכך שמוצאו, מבטאו הבולט ובעיקר הפרש השנים הגדול בינו לבין בחירת ליבו, יהיו בעוכריו. הוא נסע בעקבותיו לפגוש את מחותניו המיועדים. כל הדרך תכנן איך יציג את עצמו בפני המשפחה שאת טיבה לא ממש ידע, בדרך המרשימה ביותר. סבא שלי חיכה לו, סבתא היתה במטבח. ישבו ושתו קפה וסבא אמר: מר כהן אני בניתי חמישים אחוז מבתיה של תל אביב, את הציוד הסניטרי ייבאתי מגרמניה באלף תשע מאות נסעתי לשם למפעל. זה מצא חן בעיני מאוד".

אבא עבר את המבחן! קראתי
החתונה התקיימה בבית שעלה על גדותיו מכמויות הפרחים. אחרי החתונה נסע הזוג לברלין להציג את הכלה בפני משפחת החתן והיא למדה, לצורך זה, גרמנית.

"הורי גרו בירושלים אבל כשאמא הרתה אותי סבתא לא הסכימה שאוולד בירושלים כך יצא שנולדתי בתל אביב בקליניקה של ד"ר פוחובסקי ברחוב לילינבלום.

וסבתא נתנה לי את שמי, עדי כתוספת לשם סבי, אליהו, כנהוג. כך ששמי המלא הוא אליהו עדי כהן.

בתחילת שנות השלושים החליט אבא לבנות בית ברמת גן ובאלף תשע מאות שלושים ושלוש כבר גרנו בו. אני הייתי בן ארבע וחצי. העבודה בבנק והתרועעות עם גורמים רבים ברחבי הארץ דרך עבודתו בבנק הכיר אבא את הארץ ותרם רבות. כאשר עלה היטלר לשלטון היתה עוד קונסוליה גרמנית בתל אביב, אבא החזיר את דרכונו הגרמני וגם את המדליה שקיבל במלחמת העולם הראשונה והיה לפלסתינאי!

בערך באותו הזמן הוא שימש יועץ כלכלי לקבוצה עסקית גרמנית. הקבוצה תכננה לבנות כלבו בפלסתינה. אלא שנערמו קשיים בשל המשטר בגרמניה ואנשי העסקים בקשו למכור. אבי קנה את השטח והוא הקים את הכלבו היה זה הכלבו הראשון בארץ, והוא נקרא 'חפציבה' שמונה סניפים של חפציבה נפרסו ברחבי הארץ ובשנות המלחמה הוא שגשג.
"ספר על ילדותיך" אני מבקשת.

"הייתי ילד מפונק לא רק של אמא אלא בעיקר של סבתא. מאבא יראתי מאד אני חושב שעד בר המצוה שלי לא נשאתי אליו עיניים גלויות מרוב יראה.  הוא חינך אותי חינוך מוקפד, פרוסי. ואני הייתי עצל והעדפתי בעיקר ספורט. אבא רצה שאהיה חקלאי על כן שלח אותי לבית ספר תיכון חקלאי שהיה גם פנימייה בפרדס חנה וזו היתה התקופה המשמעותית ביותר בחיי כמתבגר. פתאום הצטיינתי בכל הלימודים בפרט במתמטיקה ובמדעי הטבע. באלף תשע מאות ארבעים ושלוש, ארבע הייתי בקורס מכי"ם בשפיה ובהגנה ואחר כך בקיבוץ עין שמר. זו באמת היתה תקופה בה פרחתי מאד. ואז גם חל השינוי המיוחל ביחסיי עם אבי. הקרן הקיימת ארגנה סיור לתורמיה בגליל. אבא הודיע לי שהוא יגיע במכוניתו הפרטית לפרדס חנה וייקח אותי אתו לסיור בגליל. זה היה יוצא מן הכלל. כל הדרך סיפר על עצמו ועל חייו. כל הדרך! ואני למדתי להכיר את אבי. את מבינה" הוא מסביר, "השיחות האלה עם אבי היו, בפעם הראשונה, חבריות ותרמו רבות לביטחון העצמי שלי. בטבריה אפילו קנה לי גלידה, שערי בנפשך." הוא מחייך
"ועם אמא?"

"עם אמא זה היה שונה. היו לנו יחסים עמוקים כל הימים, כולל שנות לימודיי בקליפורניה. היא הייתה כותבת מכתבים בעלי משמעות ועניין, על אישים חשובים ומעשיהם ועל ההתרחשויות החשובות בארץ.

בבוא היום, סירבתי להצטרף לפל"מח, אף שהייתי מעורב מאד. הלא הייתי מדריך ונוטר במשטרת הישובים בירושלים, אינני יודע אולי זאת היתה החלטה שגויה אבל לגורל החלטות משל עצמו. התגוררתי אז בחדר בביתה של שרלוטה קנטור שהיתה מייסדת בית הספר לאחיות בירושלים. רצה הגורל וביום בו תלו את דב גרונר והטילו עוצר על העיר, הלכתי עם בתה של שרלוטה, להחזיר ספר בספריה. בסמטא ללא מוצא עצר אותנו שוטר ערבי ושלף את רובהו מולנו. משוריין  בריטי עצר לידנו, בטוח שאנחנו אצלניק"ים. הם ערכו חיפוש בחדרי ומצאו שם עלונים גם של אצ"ל כי הרי הייתי מדריך והיו אצלי חומרים רבים.

עשרה ימים ביליתי בכלא של הבולשת הבריטית עד שעורך דין בריטי שהיה קרוב משפחה, הסכים לדאוג לשחרורי תמורת התחייבות מצדי לעזוב את הארץ. התחייבתי." "החלטה קשה, האין זאת?"

לאו דווקא, רציתי ללמוד ואבא דאג לכל. נסעתי לברקלי קליפורניה ללמוד ביוכימיה. בשנים בהם הייתי סטודנט הייתי פעיל מאד ב   hilel house ארגון סטודנטים יהודי. בכ"ט בנובמבר, עם החלטת האו"ם שבתי הביתה. לא הייתי בטוח שהמדינה אכן תקום, חששתי שהבריטים יחזרו בהם. מרחוק הדברים היו מדאיגים מאוד, לכן החלטתי לשוב. אבל הכסף שנותר לי הספיק רק לאוטובוס לניו יורק. כתבתי לסוכנות בניו יורק וביקשתי שיסייעו לי להגיע לארץ.  באוטובוס ישבתי במושב האחורי וסבלתי קשות ממחלת ים. בסולט לייק סיטי ירדתי והחלטתי להישאר , לנסות לעבוד ולהרוויח קצת כסף להמשך המסע. ברכבת פגשתי יהודי שעזר לי למצוא עבודה. הייתי שם עשרה ימים והרווחתי מספיק להמשך המסע ברכבת ועוד יותר. הקהילה היהודית של סולט לייק סיטי פינקה אותי מאד ולא נתנה לי לבזבז כסף מיותר. זה היה מאד מרגש.

טדי קולק שעמד בראש המשלחת שרכשה נשק באר"הב, עזר לי לעלות על סיפון אניה שנקנתה על ידי המשלחת עבור המעפילים. האניה נשאה דגל פנמה ואני עליתי עליה כספן. עד מרסיי ניקינו והכשרנו אותה ובמרסיי עלו המעפילים. עם הגיענו לארץ נסעתי מיד לתל אביב להתחייל. ראש אגף כח אדם ביקש שאבוא למחרת היום. בצאתי פגשתי את מוטה גור ובקשתי להיות חייל שלו. הוא הסכים ואני חזרתי לראש אגף כח אדם אבל הוא סירב ואמר שכבר הציב אותי למטה הפל"מח, הפכתי להיות קצין קישור מודיעין בחזית הדרום.

 

היה לי ברור שתהיה לי קריירה צבאית אבל אבי חשב אחרת הוא רצה שאחזור לקליפורניה ואסיים את לימודי. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע חזרתי לקליפורניה. עשיתי כדברו וסיימתי את לימודי בביוכימיה אבל כבר הייתי נתון בנושא שעניין אותי באמת לימודי ממשל foreign service נסעתי לוושינגטון עם חברי ושותפי להחלטה וללימודים שלמה ארגוב, היינו קרובים למערכות הממשל. שלמה ארגוב ואני עבדנו כשומרים הראשונים של השגרירות הישראלית. שם הכרתי את לאה, אשתי שהיתה מזכירתו של אבא אבן. היא היתה מחיפה. בינתיים סיימתי את הלימודים וכך גם ידידי שלמה ארגוב ואחרי שנה וחצי, מצאנו את שמחה דיניץ והוא החליף אותי בתפקיד שומר השגרירות. אני נסעתי להתמחות במזכירות האו"ם. חצי שנה הייתי שם ואז מוניתי סגן היועץ הכלכלי ונספח כלכלי בשגרירות בוושינגטון".

אינני יודעת מדוע חלף איש שיחי על התפקידים החשובים הללו שמילא באר"הב במהירות, אולי מפני שהשתיקה עוד יפה להם.
הקשבתי מרותקת.

"כל זאת עד אלף תשע מאות חמישים ושש", הוא אומר "בני הבכור יהונתן חירם נולד שם".

"ובכל זאת, מה היתה מהות העבודה שעשית?"

"עבודתי התנהלה סביב כל מה שקשור לסיוע האמריקאי לישראל.

אני חושב שכבר הייתי כמעט אמריקאי, דברתי כאמריקאי היה לי מבטא כמו שלהם, התרועעתי עם אמריקאים ובכל זאת…" (ואולי בגלל?) אני שואלת בחצי פה. בן שיחי לא מגיב. "כך או כך באלף תשע מאות חמישים ושש שבנו הביתה. בארץ מוניתי לסגן מנהל מחלקת אר"הב במשרד החוץ. בראשה עמד גרשון הירש שהיה דובר הסוכנות באלף תשע מאות ארבעים ושמונה.

 

באחד הימים טלפן אלי לוי אשכול, הוא וגם ספיר הכירו אותי מהעבודה בסיוע האמריקאי. אשכול שאל איזו דרגה אני מקבל ממשרד החוץ, הוא הבטיח לי שתי דרגות יותר אם אבוא למשרד האוצר. עברתי, אם כן. קיבלתי משרת מנהל הלשכה לסיוע כלכלי. עסקתי בנושאים של עודפים חקלאיים, מלוות פתוח, הייתי איש הקשר עם השגריר האמריקאי והיה גם הקשר הישן עם טדי קולק שביקש שאעזור לרות דיין בניהול 'משכית' ללא קשר לעבודתי במשרד האוצר.

בשנת אלף תשע מאות שישים ואחת עברתי לשוק הפרטי.
עמדתי בראש חברת השקעות רשומה בבורסה והקמתי חברה נוספת. הכרתי דרכי עבודה של מפעלים גדולים, הכל מניסיוני באוצר.הייתי מאד פעיל.  ואפילו, לא תאמיני, השקעתי בסרטי קולנוע! הראשון היה קופרודוקציה עם צרפת ונקרא 'רק לא בשבת' היתה זו הצלחה קופתית ראויה ובמשרד האוצר החליטו שאולי כדאי שישראל תשקיע בקולנוע. זאב שרף שהיה אז שר האוצר הזמין אותי לשיחה. הוא היה בטוח שאני יודע את סוד ההצלחה בסרטים"

הוא צוחק ומזדקף בכיסאו. "הקמנו חברה". הוא אומר בנימה של 'עשינו ניסיון'. באותה תקופה עשיתי עבודת התנדבות ראשונה בזמריה ובתחרות הנבל הבינלאומית. בחברות ההשקעה חשתי אי נוחות". "מדוע?" אני שואלת הלא עשית חיל. "כן, אבל אף פעם לא חשבתי שאני איש עסקים, לא הרגשתי כך, מעולם. לא חשתי נוח לקבל משכורות כאלה. בעניין הסרטים, זו היתה חולשה כזאת שהיתה לי לקולנוע, את מבינה? הוא לא שואל אלא מסביר. יעקב מרידור דיבר אתי על אפשרות להפוך את ספרו 'הבריחה לחרות' לסרט. אבל זה לא יצא אל הפועל וכל עניין הסרטים החל דועך מחוסר הצלחה ואני, למען האמת, גם לא כל כך רציתי. אך בשיחותיי עם מרידור נודע לי מפיו על משקיע דרום אפריקאי בציריך שמחפש דירקטור שייצג אותו. מה דעתך? שאל מרידור ואני הסכמתי. נסעתי לשבועיים ו..נשארתי שנתיים. המשפחה עברה אתי לציריך עד שבני אמר שהוא מבקש לנסוע מדי פעם הביתה לארץ. הבנתי והחלטתי שנחזור.

בארץ גייסתי את הניסיון שלי לקידום פרוייקט ניצול אנרגיית השמש. חברתי לידידי הטוב, ד'ר צבי תבור שהיה חלוץ בנושא ויחד הקמנו קרן למחקרים מדעיים. אני ניהלתי אותה. המימון הגיע מרוטשילד מקרן ואן ליר ומן הממשלה.

אני עבדתי בהתנדבות.

"עוד התנדבות" אני אומרת

"כן" הוא כמעט מתנצל. "אולי מפני שנולדתי ב'פרשת תרומה'" הוא מצטחק וממשיך "הייתי ממקימי אגודת הנאמנים של מכון וולקני והקמתי את הזרוע המסחרית שלה. ירשתי את מקומו של חיים גבתי

"בהתנדבות כמובן" אני אומרת. בן שיחי מאשר.

במסגרת הפעילות בקרן למחקרים מדעיים עסקתי בשני פרוייקטים גדולים. האחד בניית רכב חשמלי והאחר הקמת בריכה סולרית בשיתוף עם אורמת".עדי כהן דרוך מאד, אולי הוא מבין שאינני מצויה בנושאים הללו ואני מבקשת להבין, אולי הנושא קרוב מאד לליבו והוא מבקש להסביר עד תום. "הבריכה" הוא אומר, "בים המלח, המקום האידיאלי. היא תשמש כקולט אנרגיה. זה פשוט. ממליחים את הבריכה בשכבות רוחב. השכבה העליונה צלולה, מתחתיה שכבה מרוכזת מאד. קרני השמש יחדרו דרך המים הצלולים וילכדו בשכבה הדחוסה ויפיקו חום שיהפוך לאנרגיה חשמלית. ברור שאין מקום מתאים לכך יותר מאשר אזור הנגב וים המלח" אומר עדי את המובן מאליו

"וזה הצליח?" אני שואלת קצת מבולבלת

"זה הצליח במידה הזאת שלמדנו לקחים להמשך" מחייך האיש, חיוך צעיר. "בעיקר" הוא מוסיף "כיצד להוסיף להתחלה ה'פרימיטיבית' הזאת אמצעים נוספים ומפותחים טכנולוגית בעזרת אורמת"  הוא שותק. אני מביטה בפניו  ומחכה.

"תוך כדי כל אלה, פנה אלי באלף תשע מאות ושמונים חבר טוב שעמד אז בראש חברה מבוססת באר"הב. הוא קנה מפעל שאני הייתי בעל מניותיו העיקרי. הוא הציע לי להקים בישראל מפעל לקבלים"

"קבלים?" אני שואלת והוא ממהר להסביר, באותה אנרגיה צעירה ומלאה שכל כך מאפיינת אותו: "בכל לוח אלקטרוני נחוצים קבלים כדי ליצור מעגל אלקטרוני או כדי לנתק אותו. קבלים משמשים לכל מערך אלקטרוני, את מבינה?" אני מחייכת והוא ממשיך, "הקמנו את המפעל והוא מכר קבלים בגודל סמ'ר אחד שעלו בין חמישים סנט לדולר לאחד. המדענים שלו בקשו לנסות טכנולוגיה של שכבה דקה. כך שעובי השכבה המעבירה את החשמל לא תעלה על אלפית מ"מ!! והוא ביקש שאני אקים את המפעל בארץ. הסכמתי. חשבתי על ירושלים, חשבתי שאוכל להשיג עזרה ממשלתית."

"ן?…" אני שואלת

"היום המפעל מצליח מאד כלכלית. אבל לי אין חלק בו!" הוא ממהר להסביר. אני הלכתי הלאה כיוון שההצלחה הזאת הציגה בפני את הנושא הרחב של הי טק וההזנקים למיניהם. בשנת אלף תשע מאות תשעים ותשע פרשתי משם. באותה שנה קיבלתי על עצמי את תפקיד יושב ראש העמותה לשימור תרבות ומורשת הקהילה האתיופית.

בעזרת המנהל הממשלה וקרן היסוד, הקמנו בירושלים את המרכז. עיקר השתדלותינו היא בעשיה למען הורדת המתח התרבותי בתוך המשפחה.
וזהו"  — הוא מסכם.

"עד עצם היום הזה?" אני שואלת

"עד עצם היום הזה" הוא מאשר ומחייך במין מבוכה

אני יושבת מול האיש החיוני הזה וחושבת בלבי שנפלה לידי זכות גדולה לשבת אתו על המרפסת בגני תקווה לא רק בשל שלל היוזמות והעשייה החשובה שלו, אולי יותר בשל הענווה.

אחרי שנפרדנו לשלום נזכרתי עד כמה רצה לספר ראשית דבר על אביו וחשבתי שאולי כך ניסה לספר לי עד כמה הוא דומה לו בחיפוש אחרי אתגרים ובהתמסרות המוחלטת להם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *