סיפור שלושה דורות בחייה של צילה רוקמן / נעמי לימור

סיפור שלושה דורות בחייה של צילה רוקמן / נעמי לימור

פורסם בתאריך: 03-11-2016

מבוסס על ראיון עם צילה וציטטות מכתב ידה בגרמנית של אמה רות ברגר בין השנים 1912-1933

צילה רוקמן מספרת בתחילת הראיון: "נולדתי ב- 8 במרץ 1943 בבית חולים אסותא בתל-אביב, לאמי רות לבית ברגר ולאבי משה חיות. הגחתי לאוויר העולם פגית בתחילת החודש השמיני להריון וקשורה בצווארי אל טבור אמי. לעזרתה גייסה אמי מטפלת יקית בשם אינגה, במטרה לטפל בתינוקת הרכה, כאשר בבית חיכה לי כבר אחי יורם בן השבע. לאורך שנה עבדה המטפלת בביתנו ואני עליתי במשקל ותפחתי. התגוררנו ברחוב מאפו ואחי ואני חלקנו חדר גדול עם מיטות מתקפלות, אשר במשך היום היו מכוסות עם וילון. אמי, בידי הזהב שלה, עיטרה את שולי הוילון בבובות צמר קטנות. כעבור שנה הוחלפה המטפלת היקית בשושקה, תימנייה בת שמונה עשרה, אשר עברה לגור אתנו. היא טיפלה בנו, בישלה וניקתה את הבית. אהבתי אותה מאוד ואחרי כארבע שנים נישאה ועזבה. לצערי, הביאו לי 'שושקה' אחרת ואני בכיתי מרורים: 'לא רוצה את שושקה של היום אלא את שושקה של אתמול'.

הורי אמי – סבי וסבתי, תיאודור (תיאו) ולוּץ ברגר – עלו ארצה בדצמבר 1933 מהעיר קאסל שבגרמניה, מספר חודשים אחרי אמי רות, שהיתה בתם היחידה".

כאן, אני מוצאת לנכון לצטט מזיכרונותיה הרשומים בגרמנית של רות אמה של צלה, אודות המשפחה ועד עלייתם ארצה:

"נולדתי ב- 27.10.1912 בעיר קלן, שנה אחרי שהורי, תיאודור ברגר ואמי לוּץ לבית שמוקלר, נישאו. בקליניקה העירונית בה נולדתי היינו אמי ואני היהודיות היחידות. בלילה שמעה אמי את אחת האחיות אומרת לחברתה: 'התינוקת היהודיה הזו בכל זאת הכי יפה'. גרנו בדירת 3 חדרים ובהיותי כמעט בת שנתיים, באוגוסט 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה. תיאו אבי התגייס לצבא מרצון, כמו גם אחיו ושאר היהודים. הוא הבין מהר מאוד שמשחקי המלחמה אינם משעשעים. אחרי שהוכשר כסניטר קיבל כרכרה גדולה רתומה לשני סוסים, אשר משני צידיה צויר צלב אדום על רקע לבן. תפקידו היה לאסוף פצועים מהחזית ולהובילם לבית חולים שדה. לאורך כל ארבע שנות המלחמה בחזית ליווה את אבי, כנראה, מלאך שהגן עליו.

סבתי, אֶמה שמוקלר, אשר נשארה לבד, כי שני בניה היו בחזית, הזמינה את אמי ואותי לבוא ולהתגורר בביתה בקלן בדירתה בעלת ששת החדרים, מול בית הכנסת הגדול. באותו בנין פינתי היתה לאחים שמוקלר חנות לאמצעים מעצימי תאורה ומעל לחנות תלה שלט גדול עם המילים 'יותר אור, יותר אור', שהקיף את הבניין. גרנו עם סבתי שלוש שנים ואני זוכרת את הטלפון, שהיה תלוי ליד המזנון על הקיר בחדר האוכל. במידה ורצית להתקשר היה עליך להרים קודם את האפרכסת משמאל, לסובב כננת מצד ימין ורק אז לבקש מהפקיד העונה את המספר הדרוש. זכורה לי גם מנורת הגז הגדולה (אז עוד לא היה חשמל), שתלתה מעל שולחן האוכל הכבד, אשר באמצעיתה היה משהו דמוי "גרב" קטן לבן, שעשוי מחומר דמוי גָזָה ואחרי שסובבו שם כפתור מסוים זרם הגז פנימה וניתן היה לקרב גפרור כדי להציתו. הביקורים של אבי ודודי היו מועטים ביותר. באחת החופשות בהן חזר אבי הביתה עם זָקָן, נתבקשתי על-ידי אמי ללכת ולראות אם הוא עדיין ישן. חזרתי אליה עם  התשובה: 'הדוד החייל עוד ישן!'. בתדהמתה לא הבינה אמי איך אינני מזהה את אבי. הוא נהג לשלוח לי משדה הקרב אגדות יפהפיות שכתב עבורי ולצערי במעבר מהדירה הן אבדו.

תקופת המלחמה בקלן היתה בלתי נעימה. שמענו את רעמי התותחים מהחזית הצרפתית. מצרכי המזון היו מוקצבים, כולל הסוכר. באותם ימים ביקשתי מהורי אח קטן ואימא סיפרה לי, שחייבים להניח סוכר על אדן החלון כדי שהחסידה תוכל להניח שם תינוק. אבל סוכר לא היה בנמצא, לכן הצעתי לה לנסות ולהניח סכרין. אבל כנראה, שהחסידה לא היתה מעוניינת בהזנת מצור שכזו ואבא הבטיח לי להביא אח מהמלחמה ובזאת נרגעתי.

בנובמבר 1918 חזר אבא לבסוף מהחזית בצרפת ואסף את אימא ואותי מעיירת המרפא נידֶר-ברייזיג, שהיתה גם מקום הולדתו של אבא, בה החלמתי משעלת.

בקלן עברנו שוב לדירה גדולה, משום שסבתא ודודי ארתור עברו הפעם לגור אתנו.

לאבי, שהיה מנהל מפעל מכונות, היתה מכונית פיאט פתוחה עם נהג ובימי ראשון נהגנו כל המשפחה לצאת לטיולים. אבי ודודי דאגו לפיתוח גופם וכושרם והם התעמלו באגודת הספורט היהודית-ציונית בר-כוכבא, אותה הקים סבי עם חבריו.

בשנת 1925, בהיותי בת 13, נסגרו שערי מפעל המכונות בעקבות האינפלציה הקשה שפקדה את גרמניה. אבא נשאר ללא עבודה ובן דוד של אמא בעיר קאסל הציע לו לבוא ולנהל את חנותו שם. כך עברנו לחיות בקאסל. סבתא, בהיותה בת 83, הועברה לבית הורים יהודי והדוד ארתור מצא אישה ונישא בגיל 40.

בקאסל החלו למעשה שנות התבגרותי. רכשתי חברים וחברות מהליצאום בו למדתי. הייתי פעילה מאוד בתנועת נוער ציוניסטית-סוציאליסטית. פעם בשבוע היה ערב תנועה ובכל יום ראשון יצאנו לטיול. בחופשת הקיץ היה מסע של שבוע, אשר הצטרף לשלושה ימים נוספים של מפגש תנועה ארצי מכל גרמניה. למפגש הגיעו צעירים מקיבוצים בפלשתינה, אשר לימדו אותנו שירים חדשים בעברית. אני המשכתי בפעילותי הספורטיבית ב'בר-כוכבא', בחורף גלשתי סקי ובקיץ שחיתי בנהר הפוּלדה וגם חתרתי מטעם מועדון החתירה המקומי.

בגיל 15 וחצי הייתי מדריכה בתנועה וככזו הקדשתי מעט זמן ללימודים, לכן החליטו הורי לשלוח אותי לברלין לשנה אל אחות אבי, בֵּאָטֶה. היא ניהלה שם את הפנימייה 'אהבה', אשר נוסדה אחרי מלחמת העולם הראשונה עבור ילדי פליטים יהודים.

שמה של הפנימייה יצא לפניה. המוסד היה בית לילדים מגיל הגן עד לסיום הכשרתם המקצועית. אני צורפתי לקבוצת נערות בנות 14, אשר הונהגה על-ידי דודתי אלזה. לא קיבלתי שום הנחות כאחייניתה, היה עלי למלא את כל החובות כמו כולם.

בניגוד לרצוני להיות אחות החליטו דודותי בהסכמת הורי, שעלי ללמוד תפירה וכעידוד הבטיחו לי שבתום הלימודים אשלח לפריז ללימודי אופנה גבוהים. הבטחה שהיטלר דאג למנוע את קיומה.

בתום השנה בברלין חזרתי לקאסל. נרשמתי לבית ספר לכלכלת בית ובשנה וחצי האחרונות ללימודי התמחיתי בתפירה לקבלת תעודה אצל תופרת מקצועית. בינתיים המשכתי בפעילות בתנועה. נוצרו קשרים חברתיים ואחד מחברי לתנועה משך שמאלה וניהל אתי דיונים ארוכים על הרעיונות הקומוניסטים.

רק בגיל ,18 אחרי קריאה ולמידה, הצטרפתי אל הקומוניסטים. נשלחתי על-ידי הפוליטבירו לסמינרים פוליטיים. באחד הערבים, כאשר איחרתי לשוב הביתה, מצאתי את אבי בשלוש לפנות בוקר מחפש אותי ברחובות סביב הבית, אחרי שסיפרו לו כי המשטרה פושטת על הבתים ומחפשת קומוניסטים. הפעילות אצל הקומוניסטים השאירה את חותמה על חיי בגישתה הסוציאליסטית, מבלי להתחשב בתפיסה המפלגתית-פוליטית ועזרה לי לא לשקוע בביצת הבורגנות, כבת יחידה למשפחה מהמחנה הבורגני.  

עליית כוחם של הנאצים שיבשה את כל חיינו והפכה אותם לבלתי נסבלים. במקום העבודה שלי המשיכו העסקים כמעט כרגיל, משום שלא ידעו עדיין שהבעלים יהודים. מהר מאוד ראיתי את רוב חברי ועובדי החברה בעלי הזיקה השמאלית הופכים את עורם ועוברים לצד השני. גם אבי פוטר ומיד החליט לשביעות רצוני להגר לפלשתינה. השנה היתה 1933 ותהליכי קבלת הסרטיפיקאט הסתבכו בגלל הרקע הקומוניסטי שלי. בזכות מאמציהם של אבי ודודי אלפרד הצלחתי לקבל את אשרת העלייה ותוך יומיים עזבתי את גרמניה לפלשתינה, בה חיו כבר שני אחיו של אבי בירושלים. הורי עלו ארצה מספר חודשים אחרי".

וצילה ממשיכה ומשלימה את חיי המשפחה מרגע הגעתם לארץ ישראל ועד בכלל:

"עם הגעתם של סבי וסבתי ארצה חלתה סבתי בדיזנטריה. אמי, רות, טיפלה בה בביתם בירושלים במשך כחצי שנה ובאותו הזמן עלה גרעין ההכשרה של אמי למשמר העמק, אך נבצר ממנה להצטרף אליהם.

כשנתיים אחר עלייתה ארצה הכירה אמי, שהיתה מאוד יפה ועגלגלה, את אבי משה חיוּת, בן לדור שלישי בארץ, מצד אמו וממוצא לטבי, מצד אביו. הוריו התגוררו בירושלים ומשפחתו היתה אמידה מאוד. סבי, אביו של משה, הקים ביפו –תל-אביב את טחנת הקמח, שהיתה אז הגדולה במזרח התיכון ועומדת שם עד היום. ב-1936, שנה אחרי נישואיהם, נולד אחי יורם. בזמן המאורעות עברו אמי ואשת דודי לירושלים. הגברים המשיכו לנהל את ענייני טחנת הקמח בתל-אביב. אמי נשאה עוד מצעירותה את הרצון להיות אחות או רופאה, לכן למדה בבית החולים בהר הצופים להיות אחות רדיולוגית. היא עבדה שם עם המנתח הנודע, פרופסור מנדל. אבי דיבר ערבית שוטפת עם פועליו הערבים בטחנה. השפות המדוברות בבית הוריו, שהיו דתיים מסורתיים, היו יידיש ועברית. עם השכנים דיברו ערבית או לדינו. בצעירותו למד באינגליש קולג' ומשם שלט גם באנגלית. השפה הגרמנית נרכשה בפיו כתוצאה מנישואיו עם 'יֶקֶטֶה'. התקשורת בבית היתה דו-לשונית, אבי דיבר עברית ואמי גרמנית וכך גם אנחנו הילדים תקשרנו איתם. אמי דיברה וכתבה עברית בשגיאות, לדוגמא, בגלויה שכתבה לאבא ב-1938, כאשר היתה באנגליה וצרפת בחופשה, היא חתמה במילים: "להתראות בכרוב".

אבי התנהג בבית כ'אֶפֶנְדי', אשר הוקסם מהמנטליות היֶקית. הוא הקפיד מאוד על הופעתו, החל בנעליו המבריקות, דרך החלפת בגדיו פעמיים ביום ונהג להשאיר לאחרים לסדר אחריו. בהיותי כבת חמש, בקיץ 1948, נסענו כל המשפחה לצ'כיה לחופשת קיץ של חודש. בשבוע הראשון היינו יחד בפראג ואז הוא הודיע לנו, שהוא נוסע לעיר הנופש קרלסבּאד ואותנו, את אימא ושני הילדים, אחסן במרינבּאד. הוא היה במלון 'פּוּפּ' היוקרתי ואנחנו היינו בפנסיון קטן, אבל לנו לילדים היה כיף.    

בסוכות 1949 נסעתי עם אמי לחופשה לחיפה והיא לא סיפרה לי באותו זמן על גירושיה בהסכמה מאבא. כמובן, שגם לא הסבירה לי שאינה יכולה לשאת יותר את בגידותיו ואת התנהגותו כ"ציפור דרור". אחרי גירושיה הכירה אדם בשם שלמה ויטֶלס, שהציג עצמו בפניה כווינאי, אבל היה למעשה פולני. הם נישאו ונולדה להם בת בשם עירית. אני לא הסתדרתי עם שלמה והייתי אומללה. אחי נשלח לקיבוץ כהמשך לחברותו בתנועה המאוחדת. בגיל שתים-עשרה, לאחר שנים שבהן סבלתי בבית, עברתי לגור אצל אוֹמָה לוּץ ואוֹפָּה תיאו, שחיו גם הם בחיפה. סבי ניהל בעיר התחתית חנות של רדיו ' פיליפס'. ביתם נשמר בזיכרוני כבית האהוב ביותר. סבי תיאו היה אדם נפלא, מצחיק ומלא הומור. הוא דיבר עברית, שלא כמו סבתי, שדיברה רק גרמנית, אבל הסתדרה בכל מקום. היא היתה כזאת petite (קטנה) וכתוצאה מ Schlafstunde יומי על כסא נוח במרפסת היה עורה שחום ואנשים טעו לחשוב, למגינת ליבה, שהיא תימנייה. הם חיו חיים יפים כזוג יונים, אך סבי לקה תכופות בהתקפי לב. עלי לציין, שגם אבי נישא שוב אחרי גירושיו מאמי, לחברתה הטובה ביותר והם הביאו לעולם עוד בן, ששמו דוד.

בחיפה למדתי בלט אצל אריאלה גיל ובגיל 16 ביקשתי להתקדם בלימודי הבלט ונשלחתי ללמוד בלונדון. אבי הסכים לממן את לימודי ואף ליווה אותי ללונדון. הפרידה מאוֹפּה היתה קשה מאוד. בגלל גילי הצעיר נאלצתי להתגורר בפנימייה לבנות טובים ושם הרשו לי להמשיך וללמוד בלט בחוץ בכל יום מהבוקר עד אחר הצהריים. יום-יום שלחתי לסבי איגרת אויר בגרמנית. אחרי כשנה התקבלתי לאקדמיה המלכותית למחול בלונדון והייתי בו הישראלית והיהודייה היחידה. הם התפעלו משליטתי בשלוש שפות: גרמנית, עברית ואנגלית שוטפת. חייהם של אמי ושלמה ויטלס עלו על שרטון. נישואיהם האומללים הביאו את אמי להתגרש כשנה אחרי שהייתי באנגליה. היא עבדה בארץ כאחות בבית חולים כרמל, וטיפלה באופן פרטי באנשים בארץ, באנגליה ובגרמניה. למדתי באקדמיה למחול שנתיים ובלונדון גם הכרתי את בָּרי רוקמן, יהודי שעבד כפסיכולוג תעשייתי בחברת Nestle. בגיל בר-מצווה עבר ברי עם הוריו לדבלין ושם הוא השלים את לימודיו.  

נישאנו נישואים אזרחיים בלונדון ב- 23.7.1962 בהיותי בת 19 ולאחר כחודש ערכנו טקס נישואים דתי בארץ וחזרנו ללונדון. בגיל 21 נולד בננו הבכור יואב ואחרי שנתיים נולדה בתנו, טל.

ברי היה ציוני שרוף ואחרי מלחמת ששת הימים עמד על כך שנעלה ארצה עם יואב שהיה בן 4.5 וטל בת 2.5. הבעתי את חוסר שביעות רצוני מהרעיון, משום שחיי באנגליה היו נוחים, אולם דעתי לא התקבלה. בארץ הועסק ברי מיד בכוח האדם של התעשייה האווירית. אחרי תקופת קליטה מקובלת בנינו בית בהרצליה פיתוח ובמקום ליהנות ממנו ומחיי המשפחה בארץ סבלתי בדיוק כמו אמי מבגידותיו התכופות של בעלי. לא יכולתי לקבל את 'ההתעופפויות' שלו ויום אחד לקחתי את שני הילדים וחזרתי לאנגליה. הבית בהרצליה הושכר לשגרירות גרמניה ובדמי השכירות שלו יכולתי לממן שכירות בלונדון ולחיות שם. כעבור שנה חזר ברי אלינו לאנגליה ואחרי מאמצי הסתגלות לא קלים החלטנו לעזוב את לונדון ולעבור לכפר. גרנו בסאפוק, כשמונים מייל מלונדון, בבית מדהים מתקופת הטיודור. החיים היו אידאליים ונולד לנו בננו תובל.

בעקבות מלחמת יום כיפור התעורר אצל ברי שוב השד הציוני. הפעם, היות ואבי מכר את הבית שלנו בהרצליה פיתוח, רצה ברי להגשים את הציונות שלו בקיבוץ. ארזנו את חפצינו וחזרנו לארץ באוקטובר 1974. התיישבנו בקיבוץ יזרעאל, אך מהר מאוד גיליתי שחיי הקיבוץ השיתופיים אינם לטעמי, למרות שרכשנו שם קשרי חברות יפים. עזבנו את הקיבוץ, שכרנו בית בבת שלמה והתחלתי בפעם הראשונה בעידודו של ברי ללמד בלט בכל האזור. רצינו לקנות שם את הבית וכשלא התאפשר רכשנו בית בעתלית. ברי עבר לנהל במדרשת רופין את בית הספר לעבודה סוציאלית, תוך שהוא "מתפרפר" שוב.

בשנת 1981 'נגמר עבורי הסוס' והתגרשנו. אחרי הגירושים עברתי לחיפה עם הילדים.

יואב, בני הבכור, גר בזיכרון יעקב. הוא ד"ר להנדסה כימית מהטכניון ובעל תואר במינהל עסקים. כיום ראש חוג ב"שנקר", הוא נשוי לסילבי ולהם שלושה ילדים: ענבל, יובל ונמרוד.

בתי טל למדה מוסיקולוגיה וחינוך מיוחד באוניברסיטת תל-אביב וכיום ספרנית של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. היא נשואה לג'יימס ולהם בת בשם נעמה.

בני הקטן, תובל, חי באנגליה, למד הנדסת תעשייה וניהול בטכניון ועובד בתפקיד ניהולי ברשת הסופרמרקטים האנגלית, Sainsbury’s. הוא נשוי לנועה מכפר יונה, עובדת סוציאלית המבצעת טיפולים זוגיים ולהם שלושה ילדים: מאיה, גיא ויעל.

בשנת 1996 החלה מערכת זוגית ביני לבין מוטק'ה דוברבסקי, שנמשכת עד היום".

שאלתי את צלה, האם הצליחה להגשים את חלומותיה?

תשובתה היתה: "במעט. בעבר ברי חשב, שאני מתאימה ללמד ריקוד והוא דחק בי לעסוק בתחום. חבל שלא הקשבתי לו בזמנו. כל פעם שעלה הנושא מצאתי תירוץ וחזרתי אל ד' אמות ביתי".

מי יודע כיצד ולאיזה כיוון יתגלגלו גלגלי החיים?

צילה וקופסת הקרן הקיימת

אימא רות עומדת וצילה ליד סבתא לוץ

תיאו, לוץ והנכדים צילה ויורם

סבא תיאו וסבתא לוץ בחיפה

צילה ושושקה המטפלת

משמאל תיאו ולוץ באירוסיהם סבתא אמה מימין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *