ספירו גדעון – סיפור חיים

ספירו גדעון – סיפור חיים

אני בוגר החינוך הקיבוצי וכמצופה ממי שהתחנך על חשיבות השירות הצבאי  התגייסתי לצנחנים.  בתקופת שרותי (1954-57)השתתפתי במרבית פעולות התגמול כפי שכונו אז הפשיטות מעבר לקווי שביתת הנשק, ונמניתי עם הצנחנים שצנחו במעבר המיתלה במדבר סיני במלחמה שקיבלה את השם מבצע סיני. רפאל איתן (רפול) לימים רמטכ"ל היה מפקד פלוגה שלי בקורס מ"כים (מפקדי כיתות), משה לוי (משה וחצי), רמטכ"ל בעתיד,היה מפקד כיתה  שלי, והייתי מ"כ של דן שומרון, לימים אף הוא רמטכ"ל. אני מזכיר את הנקודות האלה בכדי להדגיש את עוצמת השינוי שחלה עם השנים בכל הנוגע לצבא וצבאיות. בחלוף השנים, למדתי, קראתי והשכלתי והתברר לי כי חלק לא קטן מאותן פעולות תגמול היו פרובוקציה ישראלית וכי במבצע סיני הייתי למעשה חייל בשירות הוד מלכותה מלכת בריטניה וממשלת צרפת שביקשו במלחמת מאסף להשאיר בידן מאחז אימפריאלי בתעלת סואץ. כך מנצלות ממשלות את חייליהן הצעירים וחסרי הידע למטרות שאין להן דבר עם הגנה על המולדת.F0_0200_0000_ddddd

עם תום השירות הצבאי חזרתי לירושלים. אז טרם נהגה האופנה של טיולים למזרח הרחוק או לדרום אמריקה, והסתפקתי בטיול צנוע לתורכיה ויוון ב-1959, עם חברי מכתה א' בבית הספר בית הילד בירושלים, סמי נחמיאס, (לימים קצין המודיעין של המשטרה).

בשנת 1964 התחלתי בקריירה עיתונאית ככתב כלכלי ופרלמנטרי. במחצית השנייה של 1966 קיבלתי מלגה ללימוד טלוויזיה באמצעות קצין העיתונות של שגרירות גרמניה בישראל שכללה גם שיפוץ קצר של הגרמנית שלי במכון גיתה בעיירה הבווארית באד ריישנהל. זה היה מפגש ראשון שלי עם גרמניה הקתולית והשמרנית סובאת הבירה. במקביל כיהנתי ככתב "על המשמר" בגרמניה. זו הייתה גרמניה שטרם עשתה חשבון נפש רציני עם עברה. יותר מדי משרות בכירות במנגנון הציבורי והממשלתי מולאו על ידי מי שהיו חברים במפלגה הנאצית כך במנגנון הממשלתי והדיפלומטי, וכך במערכת האקדמית, בפיקוד הבכיר בצבא  ובמנגנון המשפטי. בין הישגיי העיתונאיים, ראיון עם שגריר  ישראל בגרמניה ארתור בן נתן ועם שר המשפטים גוסטב היינמן, לימים נשיא גרמניה.

עם פרוץ מלחמת יוני  1967 ("ששת הימים") חזרתי לארץ ובנמל התעופה גויסתי למילואים אותם עשיתי במסגרת חיל הכיבוש במזרח ירושלים. הסיטואציה בה אני שולט בכוח המדים והנשק על אוכלוסיה אזרחית גרמה לי תוגה רבה והאפילה על שמחת הניצחון. הבטחתי לעצמי כי לא אחזור למלא תפקיד כזה  ובכך עמדתי.  הייתי בטוח כי השליטה על  הפלסטינים תהיה קצרת מועד, שהרי מדינה שפויה לא תכניס עצמה מרצונה החופשי למצב קולוניאלי מתמשך במחצית  השנייה של המאה ה-20, עידן הדה-קולוניזציה. מתברר שטעיתי. ככל שהכיבוש נמשך והעמיק, כך העמיקה התנגדותי ופעילותי נגדו.

עם שחרורי משרות מילואים יצאתי לניו יורק לתפקיד של כתב "על המשמר" באו"ם ובארה"ב. זו הייתה תקופה מרתקת. באו"ם התקיימו הדיונים על החלטה 242 ומחוצה  לו התנהל מאבקם של הסטודנטים נגד המלחמה בוייטנאם, כאשר אלפי צעירים שורפים את כרטיסי הגיוס (אז עוד היה גיוס חובה) והם אומרים לנשיאם לינדון ג'ונסון, לא נסכן את חיינו במלחמה חסרת שחר. סירובם של צעירים לצאת למלחמה לא להם, מאד הרשים אותי ולא ידעתי כי כעבור שנים אמצא עצמי מסרב לקחת חלק במלחמת לבנון כמו גם תפקידי שיטור בשטחים הכבושים. כפליט מגרמניה הנאצית נקרה בי המחשבה שאילו היו אלפי גרמנים מסרבים להתגייס, ייתכן וכל ההיסטוריה הייתה נראית אחרת.  בתקופת שהותי בארה"ב סופחתי לפמליית ראש הממשלה דאז לוי אשכול בביקורו בארה"ב וקנדה, ינואר 1968.

במחצית השנייה של 1968 חזרתי לישראל ונמניתי עם קבוצה של עיתונאים שביקשה להקים שבועון חדשות בנוסח השפיגל הגרמני. במניפסט שחובר לחלוקה בין משקיעים פוטנציאליים, נאמר בין השאר שהשבועון יתרכז יותר בערכים ההומניים של תושבי המדינה מאשר בגודלה של המדינה. השבועון יתמוך בזכות ההגדרה העצמית  של עמי האזור, הוא יבחין בין לויאליות לממשלה ולויאליות למדינה, ייתן פתחון פה לנאבקים לשלום אמיתי,  יתנגד לכל שינוי חד צדדי של גבולות המדינה ויזהיר מפני סכנת ההשתעבדות של הכובש לכיבושיו. עם הקבוצה נמנו טובי העיתונאים והסופרים בישראל: הסופרים עמוס עוז ויצחק אורפז, המשורר והעיתונאי משה דור, המזרחן ד"ר יוסי אמיתי, זיוה יריב, בועז עברון, דן זקס, ליוויה רוקח (סופרת "דבר" ברומא), נתן ילין מור (בעבר מפקד מחתרת הלח"י), אורי סלע, ויקטור ציגלמן וכאמור כותב שורות אלו. עורך השפיגל הגרמני הסכים לארח אחד מאיתנו לתקופת לימודים והדרכה בכל הקשור להוצאת שבועון. נבחרתי להיות האיש, הידע בשפה הגרמנית בוודאי לא הזיק. שהיתי בשנת 1969 בהמבורג כמתלמד בשפיגל  בשתי פעימות שכל אחת מהן ארכה מספר חודשים.  בתקופת לימודיי בשפיגל, שוחחתי רבות עם עיתונאים ואנשי אקדמיה ואי אפשר היה להתעלם מהסדקים שניבעו בחומת האהדה לישראל כתוצאה מהכיבוש.

עם חזרתי לישראל התכנסה הקבוצה והחליטה כי אם לא נצליח לגייס תקציב לשנת הופעה שלמה לא ניכנס למיזם. הערכנו כי זהו הזמן המינימלי הדרוש כדי להתמקם בעולם העיתונות הישראלית. מאחר והצלחנו לגייס תקציב לחצי שנה בלבד, הוחלט לדחות את יריית הפתיחה. בסופו של דבר היוזמה גוועה.

ב-1970 החלטתי להשלים השכלה אקדמית, והצפנתי לאוניברסיטת חיפה, לחוג מדע המדינה, שהייתה מוכנה לקבל אותי ללא תעודת בגרות, בהתחשב בכך שבוגרי החינוך הקיבוצי לא ניגשו לבגרות, וניסיוני המגוון בתחום העיתונות. על אף גילי הגבוה יחסית, 35 בהשוואה לממוצע שעמד על שנות ה-20, השתלבתי בחיי הסטודנטים. נבחרתי כעורך עיתון הסטודנטים והקמתי עיתון חדש בשם "פוסט מורטם". זה היה עיתון פתוח לכל מגוון השקפות העולם, הוא דן בנושאים אקדמיים ופוליטיים, כתבו בו יהודים וערבים, עולים חדשים וחברי קיבוצים, חברות וחברי הסגל, שמאל וימין.

פתיחותו הייתה לצנינים בעיני הימין והעיתון נסגר בשנתו השנייה בעקבות מאמר שלי שנשא את הכותרת "רוחו של גבלס מרחפת מעל פני הקמפוס" שמחה על גילויי גזענות מבישים של הימין היהודי.  מכל המאמרים שכתבתי בשנה האקדמית 1971/2 בה הייתי עורך, שנה בה החברה הישראלית הייתה נתונה עדיין בטריפ קולקטיבי  של ל.ס.ד בעקבות הניצחון של יוני 67, אני מוצא לנכון לציין שניים: מאמר תחת הכותרת "לקחת מתקציב הכיבושים והסיפוח – להעביר לתקציב החינוך" (פוסט מורטם 17 במאי 1972) שנכתב לרגל שביתת הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד. המאמר השני תחת הכותרת "חשיבתה של רצינות" (פוסט מורטם 15 בדצמבר 1971) מותח ביקורת על ממשלת גלדה מאיר שדחתה ביהירות  את הצעות השלום של הנשיא סאדאת, בהעדיפה להסתכן במלחמה נוספת ובלבד לא להחזיר שטחים. כעבור שנה  ו-10 חודשים קיבלנו את מלחמת יום כיפור.

נמניתי עם קבוצה של יהודים וערבים, ציונים ולא ציונים, נשים וגברים שהתגבשו תחת השם "גוש יש".  מצע הגוש הביע תמיכה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. למרבה ההפתעה זכה הגוש בניצחון מוחץ בבחירות לאגודת הסטודנטים שנערכו ב-1972. לראשונה בתולדות האוניברסיטאות זוכה גוש שמאלי חוץ ממסדי בבחירות. הדבר עורר עניין רב בישראל והקמפוס החיפאי הפך לאתר עלייה לרגל של התקשורת. הממסד הפוליטי ראה זאת בחרדה, בעיקר נוכח שיתוף פעולה יהודי ערבי. ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הביעה בישיבת לשכת מפלגת העבודה מורת רוח מניצחון השמאל. חלק מהתקשורת יזם מסע הסתה והכפשה נגד השמאל הסטודנטיאלי, מסע שהיה שטוף שקרים ברוח מאמרי דר שטירמר נגד היהודים, עד לרמה של מאמרי מערכת (ידיעות ומעריב). הליכוד והעבודה שילבו ידיים, הקימו סיעה פוליטית בשם "יחדיו" שהצליחה כעבור שמונה חודשי שלטון השמאל להדיחו בטריק משפטי.  נשארתי בחיפה שנתיים נוספות כדי להשתתף בקורס האקדמי הראשון למלונאות ותיירות בשיתוף עם אוניברסיטת קורנל בארה"ב.  הרעיון שהנחה אותי היה שיש ללמוד מקצוע בינלאומי למקרה שאצטרך להגר מישראל.

בשנת 1975 התקבלתי לעבדוה במשרד החינוך והתרבות. היותי עובד מדינה לא הרתיעה אותי מפעילות בארגוני  שלום וזכויות אדם,  כמו האגודה לזכויות האזרח או אמנסטי אינטרנשיונל.  כמובן שלקחתי חלק בכל ההפגנות נגד הכיבוש. ב-1982, עם הפלישה ללבנון, נמניתי עם מקימי תנועת "יש גבול" שחרטה על דיגלה את הסרבנות להשתתף בפלישה לארץ שכנה שדבר אין לה עם הגנה על ישראל. כתבתי מאמרים נגד המלחמה ובעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושאתילה תבעתי מהיועץ המשפטי להעמיד לדין את שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן, שני מפקדיי מתקופת שירות החובה בצבא. פעילותי הפומבית נגד המלחמה בה ביצעה ישראל פשעי מלחמה לרוב, הניעה את נציבות שירות המדינה להעמיד אותי לדין על "ביקורת פומבית על מדיניות הממשלה", סעיף בחוק שמעולם לא עשו בו שימוש. המשפט התקדימי נסב על שתי שאלות עיקריות: האם עובד מדינה הוא רכוש הממשלה המופשט מזכויותיו הדמוקרטיות? כלומר, האם אנו רוצים עובדי מדינה צייתנים העונים אמן אחר כל מדיניות ממשלתית, שהרי ראינו מה עוללו לנו בגרמניה עובדי מדינה צייתנים? ושנית, כיצד לפרש את האיסור? פרקליטי עו"ד אביגדור פלדמן ואנוכי הצענו פירוש מצמצם לפיו האיסור תקף  לשעות העבודה אבל לא 24 שעות, שהרי לא הואשמתי כי פעילותי התרחשה בשעות העבודה. בית הדין החליט להרשיע אותי ובכך קיבלנו תשובה ברורה: מדינת ישראל מעדיפה את הצייתן העיוור שממלא הוראות ולא שואל שאלות. למות במלחמת שולל מותר, לערער על חוכמת הממשל אסור. הלקח מהשואה לא נלמד. העונש שגזרו עליי: פיטורים, פסילה לכל תפקיד בשירות המדינה לחמש שנים ושלילת גימלה, שפירושה, גם משפחתי תיענש. נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, שדן בערעור, החזיר לי את הגימלה בנימוק שמדובר במקרה ראשון וכי אולי הדברים לא היו ברורים.

חזרתי לכתוב בעיתונות. הייתי בעל טורים  בשורה של עיתונים: על המשמר, דבר, ידיעות אחרונות, מעריב, השבועון החרדי יום השישי ומדי פעם מאמרי אורח בעיתונות בינלאומית, גרמנית ואנגלית.  הטור בידיעות אחרונות, שהופיע מספר שנים, בוטל משום תמיכתי הפומבית בשביתת פועלי הדפוס של ידיעות אחרונות. (יוני אלפיים). במקביל המשכתי במשנה מרץ את פעילותי. יש גבול הרחיבה את הסירוב לשטחים הכבושים, תפקידינו להגן על ישראל לא על כיבושיה ולא על משטר האפרטהייד שהוקם שם. הוזמנתי  למספר מסעי הרצאות בארה"ב,  גרמניה, אנגליה, אוסטרליה וניו זילנד, לספר על תנועות השלום הישראליות. השתפתי בוועידות בינלאומיות שדנו בסכסוך המזרח תיכוני בכלל והישראלי פלסטיני בפרט ובתפוצת נשק גרעיני  באזורנו. נמניתי עם מקימי הוועד למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי  ביולוגי וכימי, סברתי אז, גם כיום, שהוא מימש עיקרון דמוקרטי – זכות הציבור לדעת, בוודאי כשמדובר בנושאים הקשורים לחייו של כל אדם באזורנו.  חטיפתו הייתה פעולת טרור ממשלתית. הייתי בין מקימי  הוועד הישראלי פלסטיני הראשון –  הוועד נגד היד הקשה, שנועד להיאבק נגד מדיניות היד הקשה עליה הכריז שר הביטחון יצחק רבין בממשלת הרוטציה ליכוד עבודה (1984-88). פייסל חוסייני ואנוכי כיהנו כדוברי הוועד. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה שלחתי מכתב לרמטכ"ל דן שומרון, שהיה חניך בפלוגה ה' ואני מ"כ (מפקד כיתה) והזכרתי לו כי לא לימדתי אותו לירות על נשים וילדים. זה לא שינה את מהלך ההיסטוריה אבל אולי תרם לאיפוק יחסי בהשוואה לבאים אחריו.

בקיץ  1989  הוזמנתי למפגש ישראלי פלסטיני בברלין ביוזמת וחסות עליזה פוס מהליגה הבינלאומית לזכויות אדם.  בין המשתתפים ההיסטוריונית רחל פרוידנטל; פרופ' גדעון פרוידנטל מאוניברסיטת תל אביב; הסופר אמיל חביבי; פייסל חוסייני, ראש המכון הפלסטיני למחקר ואיסוף נתונים במזרח ירושלים; הכומר ד"ר מיטרי ראהב מבית לחם; פרופ' ניסים קלדרון אז מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב;  זאהירה כאמל, מרצה לחינוך ויו"ר פדרציית הנשים הפלסטינית; אורי שמרלינג וסאלח אבו ריא מתנועת סדאקה-רעות. אילו הדברים היו תלויים במשתתפי הכנס היינו מצויים זה מכבר בשלום ישראלי פלסטיני המבוסס על פשרה הוגנת.

עם תום הכנס הצטרפו אליי ילדיי ובת זוגי ועשינו מסע שורשים בברלין.   ביקרנו בבניין העירייה של רובע שנברג שם נולדתי, ומצאנו כי רישום הלידה שלי עדיין מופיע ברשומות, עברנו ברחוב קופרסטנדאם 177 שם גרנו בטרם גורשנו. הבניין שופץ והוא מאכלס מגורים ומשרדים, בהם משרדו של הנס דיטריך גנשר שהיה שר החוץ הגרמני. בביקור נוסף בברלין עליתי על קברם של סבי וסבתי מצד אמי בבית הקברות היהודי בברלין. הם נפטרו זמן קצר בטרם פרוץ מלחמת  העולם. באחד מביקוריי הרבים בגרמניה עליתי על קברם של סבי וסבתי מצד אבי הקבורים בבית הקברות היהודי בפולדה.

היום אני ממשיך לפרסם את טורי "סמרטוט אדום", שהחל את דרכו ב"מעריב" בשנת אלפיים והורד ב-2002 על ידי העורך אמנון דנקנר בעקבות דרישות מתנחלים שלא יכלו לשאת את הביקורת שהטור הכיל. הם איימו בהפסקת מנוי והעורך נכנע ברצון. גם הוא לא אהב את הרוח שנשבה מהטור. הטור מופיע כיום במספר אתרי אינטרנט.

כל הפעילות  הפרושה כאן,יונקת מטראומת הגירוש והפליטות שנכפתה על משפחתי על ידי המשטר הנאצי. הלקחים שאני הפקתי מהגזענות והדיקטטורה הנאצית הם קודם כל שמירה על דמוקרטיה וזכויות אדם, מאבק בלאומנות, בגזענות, בעריצות, בקנאות דתית, בהומופוביה וקסנופוביה, ונכונות לסייע לפליטים. למרבה הצער אימצה מדינת ישראל ערכים של קנאות דתית, גזענות, דיכוי חירויות אדם, ומתבצעים בה פשעים מבישים המזכירים בכמה היבטיםאת גרמניה של שנות ה-30, שריפת מסגדים, הריסת רכוש חפים מפשע, זיהום הסביבה בסיסמאות ניאו נאציות כמו מוות לערבים. מציאות עצובה של עבודת אלילים שמעלים  לרמה של קדושה את הצבא וקברי שייכים שעברו גיור והדביקו להם שמות של נביאים. דומני כי  פעילותי עולה בקנה אחד עם המיטב שיהדות גרמניה הוציאה,  הומניסטים, אנשי שלום ודו קיום, כמו הפרופסורים אלברט אינשטיין, מרטין בובר, ארנסט סימון ואחרים. אני כבר לא אספיק  לראות את השינוי, אולי ילדיי ונכדותיי.

ב-1977 נישאתי למירי לבית בורשטיין, מורה במקצועה. שני הוריה שרדו את מחנה ההשמדה אושוויץ. נולדו לנו שני ילדים, הגר ואדם. הגר סיימה ב.א ומ.א מלווים בתעודת הצטיינות. היא קיבלה לפני מספר שבועות דוקטורט מאוניברסיטת תל אביב – החוג לגיאוגרפיה. נשואה לאוֹרי טל.

אדם עושה עתה דוקטורט במחשבים במכון ויצמן. סיים לימודי ב.א ומ.א בהצטיינות באוניברסיטה העברית. נשוי לעפרי ויסמן.

יש לנו 4 נכדות. אדווה וענבר (מאדם ועפרי), שיה ורמה (מהגר ואורי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *