ספר השירים של אבי – שמואל (היינץ) זומרפלד/מאת נעמי זומרפלד- אמיתי

ספר השירים של אבי – שמואל (היינץ) זומרפלד/מאת נעמי זומרפלד- אמיתי

ספר השירים של אבי

שמואל (היינץ) זומרפלד

מאת נעמי זומרפלד- אמיתי

 

 

לפני כשלוש שנים, מצאתי בפינה חבויה בארון על הגג, חבילה קטנה עטופה היטב. לאחר שפתחתי אותה הסתבר לי, שהיו אלה חפצים נשכחים של הורי, שהלכו לעולמם זה מכבר. בין השאר, מצאתי פנקס קטן, שאותו לא ראיתי מעולם. הכריכה הקשה בצבע חום בהיר, היתה מצולקת בכתמים לבנים שאותם הותירו שיני הזמן. דפי הפנקס היו דקים ומשובצים.

 

כשדיפדפתי בספרון הכרתי מיד את כתב-ידו היפה, הברור והאחיד של אבי, אותיות-פנינים הכתובות בגרמנית, בעט צפורן ובדיו שחור. דרך הדפים הדקים השתקפו האותיות מעבר לדף וכך נוצרו כתמי-דיו שהכבידו על הקריאה. בשער הפנקס התנוססה הכותרת, כתובה באותיות מעוצבות ומקושטות, בכתב-יד, כמובן:DICTUNG UND WAHRHEIT, כלומר, שירה ואמת, כשם ספרו הביוגראפי שלגתה.

 

קראתי את השירים בשקיקה והם גילו לי עולמות מן העבר שלא הכרתי ולא דובר בהם בבית. למה לא שאלתי יותר? – על פי תוכנם, נכתבו השירים בתחילת שנות השלושים: אבטלה בגרמניה, ימי הסניףשל "החלוץ" בברלין, הפרידה מגרמניה, העלייה לארץ ושנות ההתמודדות עם הקשיים. נושאים כמו מברלין לטרייסטולפלשתינה. גבעת-ברנר –הדואר; בחדר האוכל.  לראות את פלשתינה ללא משקפיים. על הגורל היהודי. שירים המתאריםדמויות של חברים וחברות, דרכו של חבר בפלשתינה שהתאבד עם צוק העיתים.

 

שיר המוקדש לנישואי חברים. הולדת מקסי, הטיפול בחולה בבית-החולים "הדסה" בתל-אביב. שירים על עבודה גופנית כגון חפירת בורות, קטיף, יום יציקה בבנין. הולדת בן של חברים: "עליה פנימית! רפי!" –  תהיתי מיהו רפי זה? כנראה, בן של חברים ששמם אדית והלמוט.

 

ניסיתי להתחקות אחריו, אך לא הצלחתי לאתרו. תיאורים אינם מייפים המציאות, אך גם אינם באים מעמדה של מסכנות או יאוש. לעיתים השירים מבטאים עצב, הערותעל אי-צדק, לפעמים הם גם פאתטיים – על ניצול הפועלים  וחובת הסולידריות הפועלית. אך בכולם אפשר למצא את קבלת המציאות בעולם הזר, את ההתמודדות איתה ואת שמחת-החיים של אנשים צעירים.

 

הפליאה אותי הראייה החדה של הדברים, ירידה לפרטים של אוירת המקום, ההווי החדש  לגמרי ותיפקודם של האנשים בסיטואציות השונות. מתוך הדקלומים עוליםאורח-החיים של ראשית שנות השלושים בגרמניה וגם דרך החתחתים של עולהחדש בארץ-ישראל: אבי עלה לארץ מברלין באוגוסט 1934. השירים אינם מסתיריםאת הקשיים של ההתערות בארץ, שלעיתים התלווה אליהם עלבון, אך תמיד-תמידגם אופטימיות. אבי היה אדם אופטימי ושמח בחלקו. ייקה אוהב מוסיקה  וספורט, איש בעל חוש הומור ונינוח, מה שקרוי בגרמנית    Gemuetlich. הוא היה ידוע כמישחיבר דקלומים לכבוד אירועים שונים של החברים ושל בני-ביתם: ימי הולדת "עגולים", ימי נישואין וחגיגות בר-מצוה. הוא הקריא אותם בעצמו ועל פי רוב –שר  אותם.  לרבים משיריו התאים אבי מנגינות שהיו מוכרות לנוכחים עוד מגרמניה. בראש כל בית נכתב שם השיר שעל פי לחנו יש לשיר. או אז הצטרף אליו קהל המאזינים ב"שירי מולדת" או בלחנים מאופרטות והשמחה היתה רבה. יחד עם זאת, אפשר היה לראות פה ושם,

מי מהאורחים מוחים דמעה. משמחה? מגעגועים?

 

בחרתי באחד השירים שבו מתוארת העבודה בפרדס ושמו "אצל ויינברג". הפרדס היה שייך למשפחת ויינברג מראשון-לציון והיה ממוקם, כנראה, בסביבות המושבה. מתוך השיר עולים הווי העבודה, ההפסקות, השירה בעת העבודה להרמת מצב הרוח, מנהל העבודה, שכר-העבודה והסתפקות במועט. אוכלים מה שיש והארוחה מורכבת מלחם ותפוזים שהם גם  יפים לבריאות. מקבלים הכל (כמעט) ברוח טובה. החסר ניכר בכל והמשכורת הדלה  גורמת

לדכדוך אך בסופו של דבר, כנראה, מתרגלים גם לזה. כה אמר המחבר. אין לשכוח, שכל העובדים האלה, יוצאי גרמניה וארצות אחרות, לא היו מורגלים לעבודה גופנית, לא לאקלים  הים-תיכוני, לא לנוף האנושי ולא למנהגי המקום. חשיבות רבה מייחס הכותב לחברה, לעבודה המשותפת ולסולידריות שבאה לידי ביטוי בשירה/זמזום של כולם: מאחדת את הפועלים והעבודה מתקדמת פי כמה. בעל-הבית והמשגיח נזכרים בטקסט מתוך הכרת תודה והערכה להגינותם, הגם שהמשגיח מחייך באירוניה למראה הפועל הנמצא בעומק בור הזבל. היחסים  הטובים הללו אינם דבר המובן מאליו: בדקלומים אחרים נמצא תאור של יחסי עבודה גרועים, ניצול הייקים עלבונות שמטיחים בהם. אז מתלהם הכותב ואינו חושך את שבט לשונו. העולה החדש של תחילת שנות השלושים, מכניס כבר מילים עבריות לשיר, כגון, פועלים שוק וחברה. מילים מתחום הבראנג'ה של הפרדס היו "מאראנץ", הלא הם התפוזים וכן,

שהוא "בררה", (נבחר, מן ברר, על פי הערבית). כמובן שישנם בטקסט שיבושי מילים:  "באדיה" – הלא היא בתיה ו"אכי טובים" הם, כמובן, התפוזים הכי טובים. בין השאר, ניזכרת בשיר גם אמי, גרדה, כאחת העובדות המזמרות בפרדס. גם היא ילידת   ברלין שעלתה לארץ ב- 1935 במסגרת "החלוץ".  הורי שניהם אמנם ילידי ברלין, אך הכירו זה את זו לראשונה  בראשון-לציון  – אולי באחד ה"קטיפים" האלה? השורות המודגשות הם תחילתם של שירים גרמניים, שלפי הלחן שלהם יש לשיר  את הבתים.

 

הדקלום "אצל ויינברג" נכתב, ככל האחרים, בגרמנית ובחרוזים ואני תרגמתי אותו בתרגום חפשי לעברית. ככזה, הוא מתרחק, לדאבוני, מהמקור. יסלח לי אבי.

 

 

Bei Weinberg

 

Von Shmuel (Heinz) Sommerfeld >>>

 

אצל ויינברג  / שמואל-היינץ זומרפלד

 

התאספו חבר'ה, קבוצה קטנה,

אצל ויינברג לקטיף לעבודה.

הכירו בנים ובנות

מכל העולם ומכל העיירות.

אנחנו חבורה וזה יפה, נאות,

בעבודה נעלמות חיש מהר הצרות.

כי המשכורת היא דחוקה

הגם  שהעבודה קשה פי כמה.

כאשר אנחנו עומדים עד לברכיים בחלאה

והמשגיח צוחק לו מלא-אירוניה

אז עולה מנגינה

מתוך החפירה של בור הזבל

של אדם ובהמה:

 

"זה צריך להיות משהו נהדר…"     (לשיר לפי הלחן של שיר)

 

זה לא משנה,

לא משנה לנו כלל,

לו היתה לנו תמיד עבודה בנמצא,

כי הכסף, הכסף היקר הטפשי,

שולט כתמיד בעולם.

לא כל עבודה היא עדינה,

גם אין היא ניתנת תמיד לבחירה,

ואין היא באה מאהבה,

יש לסובלה,

לעולם אסור לנו לומר נואש

עלינו להעז הכל,

זה המעז – רואה ברכה ,

לכן אני תמיד מלא-שמחה.

לשיר ולצאת ברינה

כל הבנות משתתפות בשירה.

שרים שירים הלקוחים מהחיים,

בזוגות ובשלשות – לפעמים.

בקטיף הזמן חולף,

שוכחים את כאב-הלב.

שירתה של ברט אינה יפה, אם כי חזקה,

אסתר כלל לא מעזה ,

חנה רק מזמזמת לעצמה,

הגרמנית על באדיה –  קשה.

אך גרדה שרה היטב

ואלזה מעזה כעת.

הכל  היה יכול להיות נאה ממש,

עם הקווארטט הפרטי החדש,

לולא באופן לא צפוי ובמפתיע,

הטריו לאזני מר א. הגיע.

איש לא ראה אותו בא,

דבר שהכניס את החבר'ה למועקה.

אך מר א. אומר בחביבות ובשמחה,

אין דבר, חבר'ה, המשיכו בשירה.

רק אל תשכחו את העבודה,

כי היא החובה הראשונה.

 

"שפתיים שותקות…"    (לשיר לפי הלחן של שיר)

 

וכך נשמע הזמזום בהתמדה

שעות רבות.

אף גדעון עצמו נשמע נוהם

ללא דאגה.

נתן משתולל מהנאה

זאב צועק משמחה.

ביעף עוברת העבודה

ומתקדמים בה כפליים ובמהרה.

בצהריים בדיוק הולכים לארוחה,

לשעה אחת שנימדדה בקפידה.

אם לפעמים אין הצלצול נשמע

מכריז מר א. בעצמו בשמחה

כי כעת היא שעת הארוחה.

הנערים והנערות ניראים עוברים

דרך הפרדסים הירוקים שבשמש מוארים.

מפני מצבנו הכלכלי הקשה,

ומשכורתנו הדלה,

באה לקראתנו החברה,

דבר  שאנו מקבלים בברכה.

 

"נחקה את הסנוניות…"    (לחן)

 

פירות ניתנים בכל עת לפועלים,

לא בררה – אלא רק הכי טובים,

כי מאראנץ ופת-לחם מרוחה

הרי זו ארוחה בריאה.

הלחיים מקבלים צבע אדום ורענן

וכל זה – בחינם.

אין הויינברגים מרבים במילים,

פירות מסוג ראשון הם נותנים,

לזאת גם מר א.

תמיד מודע,

לכן נקח תפוזים הביתה

ללא בושה.

זו מחשבה הוגנת, אדיבה,

ועשתה לויינברג שם בסביבה!

היפה מכל בשבוע

הוא סוף השבוע,

כי כל אחד אחרי העבודה

מגיע למשרד בריצה.

שם את שכרנו נקבלה,

עבור כל יום עבודה,

גם אם מאן דהוא

אולי פניו יחמיצו.

 

כי לצערנו

ובדאבה

אין אנו זוכים בכל יום

לעבודה.

משווים את הימים והשעות

ויש שאחד יאמר,

הן כאן נמחק דבר?

במקום 4 4/8 נראה רק 3, 4,

שכחו אם כן להתאים,

שהחבר'ה מקדימים ובאים

ורק עם שקיעת השמש באופק – עוזבים.

או אז הטעות מתוקנת

במהרה,

על זאת  נאמר לפירמה ויינברג

את שיבחה.

בקורקטיות ובדייקנות

את השכר מקבלים

ועל כן אצל ויינברג

נישארים:

 

" אני רוצה לרקוד…"  (לשיר לפי הלחן של שיר)

 

לעיתים נחכה

לפני המשרד, די הרבה,

מראש נחשוב על שכר-דירה

שוק וכן הלאה,

כי מה שנקבלה ,

לא יספיק גם כאן גם שמה.

כבר באמצע השבוע, כן,

הכיס התרוקן. –

חרש נגררים בדמע

בדרך אל הבתים,

והאכזבה

היא חלק מההרהורים.

אך לאחר עבור הרוגז

כמעט כבר השלמנו,

כי לחיים הקשים

הרי התרגלנו!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *