עדנה נויברגר לבית מרכוס

עדנה נויברגר לבית מרכוס

פורסם בתאריך: 24-05-2017

המשפחות של הורי, משני הצדדים, מוצאן מהעיר אסן שבגרמניה.

שתי המשפחות גרו באותו הרחוב, ב-שוברט-שטראסה והורי הכירו זה את זו עוד מצעירותם. הפרש הגיל ביניהם היה כ-10 שנים ויש צילום שאבי צילם את אמי כשהוא היה בן 14 והיא בת 4.

 

משפחת מרכוס (משפחת אבי)

סבתי וסבי היו ברטה וארנסט-משה מרכוס. הסבא היה שופט ופילוסוף, שחקר את  הפילוסופיה של קנט ופרסם מספר ספרים בנושא זה.  הסבתא יזמה הקמת בתי ספר לבנות, דבר שלא היה  מקובל באותם ימים. את שניהם לא הכרתי, כי הסבתא נפטרה ב-1916 והסבא נפטר ב-1926.   

לסבי ולסבתי נולדו שתי בנות ובן (אבי).  

בתם הבכורה דורה, נישאה לארתור יעקובס, מורה גרמני נוצרי ונולד להם בן, גוטפריד. דורה ייסדה מרכז ל"תרבות הגוף" שנקרא ה"בונד". הם עברו את כל שנות מלחמת העולם השנייה, במחתרת, בגרמניה .  

בתם השנייה אווה נישאה להולנדי בשם פון-דר-דונק ולשניים נולדה בת, אווה (חוה). הדודה שלי התאלמנה בצעירותה ולפני פרוץ מלחמת העולם השניה הצליחה לברוח לאנגליה. דודתי אווה הייתה מורה.  הבת עלתה ארצה, התחתנה עם שמחה, גם כן יליד גרמניה והם הצטרפו לקיבוץ בית השיטה, וגידלו שם 4 ילדים (אלישבע, יוחנן, חנה ומיכאל).

אבי, רוברט מרכוס, יליד 1901, היה הצעיר בילדי משפחת מרכוס ועליו אספר בהמשך.

 

משפחת הרצפלד ( הורי אמי).

סבי וסבתי היו קלרה וארנסט-שלמה הרצפלד.  הסבא היה עורך-דין והסבתא הייתה ציירת. המשפחה הייתה אמידה. היתה להם עזרה רבה במשק הבית ובגידול הילדים, דבר שאיפשר לסבתי להתמסר לתחביב הציור.

לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים:

הבן הבכור – יוליוס, למד משפטים, התחתן עם אוטה לבית קוסמן, ובעלות הנאצים לשלטון הם היגרו לבואנוס איירס שבארגנטינה. נולדו להם בארגנטינה שני ילדים : מוניקה ורוברטו. מוניקה עלתה לישראל ב-1971, נישאה לצבי תומר ונולד להם בן, אור. רוברטו נישא לארנה באוכויץ ויש להם שני ילדים: מרק ובטינה. משפחתו של רוברטו גרה בבואנוס איירס. האב, יוליוס, נפטר מהתקף לב, בתחילת שנות הששים, בבואנוס איירס. לעומתו, אשתו אוטה חגגה בימים אלה (ינואר 2016) את יום הולדתה ה-104.

הבן השני – וולטר, עורך דין שלמד משפטים בגרמניה  ועם עליית הנאציזם, היגר, עם אשתו רות (לבית הירש), לפריז שבצרפת.  שם נאלץ ללמוד משפטים בשנית.  משהגיעו הנאצים לצרפת, הם היגרו לניו יורק שבארה"ב.  גם שם היה צריך ללמוד משפטים מחדש וכך הפך למומחה במשפט בינלאומי. לימים הוא היה יועץ משפטי של חברת פולקסוואגן הגרמנית. באחד מביקוריו במטה העולמי של חברת פולקוואגן, בוולפסבורג, הוא לקה בליבו, נפטר ונקבר שם.

על אמי חנה, ילידת 1911, אספר בהמשך.

אחותה הצעירה ממנה ב-9 שנים, הילדה-חוה, נשארה עם ההורים בגרמניה ועלתה לארץ מספר ימים לפני יום הולדתה ה-18, כדי שתוכל להיכנס לארץ בתור קטינה. בארץ, היא למדה פקידות בבית ספר פיטמן, עסקה בהנהלת חשבונות, התחתנה עם אורי ויינברג ונולדו להם ארבעה בנים (אמנון, גדי, ירון ועודד). בזקנתם עברו חווה ואורי לגור במגדלי הים התיכון בנורדיה. אורי נפטר בנורדיה ב-2004 וחווה נפטרה בנורדיה בשנת 2011.

 

אבי – רוברט מרכוס

אבי רוברט, יליד 1901, למד הנדסת מכונות בטכניון בברלין.  בתקופת לימודיו שררה בגרמניה אינפלציה גדולה, ערך הכסף ירד דרמטית מידי יום ביומו, ולעיתים מידי שעה בשעה. בכל פעם כשהוא ביקר בבית הוריו, הם נתנו לו כסף כדי שיוכל להשתמש בו באופן מיידי בטרם יאבד את ערכו. אבי עלה ארצה, לפלשתינה – ארץ ישראל, בשנת 1933, יחד עם אשתו הראשונה, ברטה. הם הביאו אתם  מכונית, דבר שהיה יוצא דופן באותם ימים. בתל-אביב הוא פתח את משרד השמאות הראשון בארץ, בתחילה עסק רק בשמאות רכב ואחר כך המשרד התפתח לשמאות כללית ותעשייתית. הוא הכשיר את דורות השמאים הבאים. אשתו הראשונה של אבי נפטרה בגיל צעיר.

 

אמי – חנה מרכוס לבית הרצפלד

אמי, חנה, ילידת 1911, התחילה ללמוד מתמטיקה וספורט באוניברסיטת פרייבורג, אבל נאלצה להפסיק את לימודיה עקב עליית הנאצים לשלטון והתחילה להתכונן לעלייה לארץ. בתקופת ההמתנה עבדה כאו-פייר בפאריס ואח"כ היתה זבנית בחנות לבגדי ילדים. במאי 1935 עלתה לארץ. היא צויידה, על ידי הוריה, במספר הטלפון של אבי בתל-אביב ונאמר לה שתוכל להעזר בו בהתאקלמותה.

הורי

אחרי שהגיעה לארץ, אמי התקשרה לאבי (שהיה אלמן), הם נפגשו, התאהבו ובנובמבר 1935 התחתנו בתל-אביב.

אמי הצטרפה למשרד השמאים של אבי וניהלה את עניני הכספים והאדמיניסטרציה.  בשנת 1936 נולד בתל-אביב בנם הבכור יונה.    

בשנת 1938 נסעו הורי לגרמניה – לאסן, כדי לשכנע את הורי אמי לעלות ארצה. סבי האמין בכל ליבו שלא יקרה להם דבר בגרמניה הנאצית כי היה חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה והיה זמן רב בשבי.

בידי הורי הייתה ויזת תיירות לגרמניה ל-3 ימים בלבד. הם תכננו לעבור את הגבול בבאזל לאחר חצות, כדי שיהיו להם 3 ימים מלאים בגרמניה. לצערם הפקיד החתים את דרכוניהם בתאריך של היום הקודם ונשארו להם רק יומיים לביקור.

הורי הצליחו לשכנע את סבא וסבתא לעלות לארץ, ביחד עם חווה, בתם הצעירה. הם סידרו להם ויזות של קפיטליסטים וכך יצאו סבא וסבתא ברגע האחרון מגרמניה.

קליטתם בארץ היתה קשה בגלל השפה, הגיל והתרבות השונה.

בשנת 1948 נסעו סבי וסבתי לבואנוס איירס, כדי לבקר את בנם יוליוס ואשתו ולהכיר את הנכדים שם. באחד הימים, בזמן שהותם בבואנוס איירס, סבי נפטר באופן פתאומי בתחנת האוטובוס.  סבתי מוכת ההלם שבה ארצה מדוכדכת ולא הצליחה להתאושש. תקופה מסוימת היא גרה אתנו באותו בית, אח"כ בבית בתם הצעירה, חווה ובאחרית ימיה חיתה בבית אבות, ברמת חן. תמיד המשיכה לצייר. היא נפטרה, אחרי מחלה קשה, ב-1958.

 

אחי יונה

אחי, הבכור, יונה, נולד בתל-אביב בשנת 1936. בבית עדיין דיברו גרמנית ואת העברית למד בגן הילדים. הוא למד בבית ספר עממי ע"ש אחד-העם ומשם עבר ללמוד בגימנסיה הרצליה. אחרי שירותו הצבאי למד הנדסת מכונות, בטכניון בחיפה והשתלב במשרד השמאים המשפחתי.

הוא התחתן בנישואים ראשונים עם רותי (לבית אלישברג) ונולדו להם 2 ילדים: עידית ואמיר. בנישואיו השניים הוא נשוי לחנה (לבית חמלניק) ונולד להם בן, עודד.

 

אחותי נורית

אחותי נורית, ילידת 1944. למדה בגן ילדים בתל-אביב ומאוחר יותר בביה"ס היסודי ע"ש ברנדייס בהרצליה.  בשנת 1951 , בתקופת מגפת שיתוק הילדים (פוליו) הגדולה, היא חלתה במחלה. המקרה שלה היה אחד המקרים הקשים בארץ והיא נשארה נכה.  הדבר הטביע את חותמו על חיי היום-יום במשפחה. הושם דגש על הטיפול בנורית וכולנו נרתמנו לעזור לה.  בשלב מאוחר יותר חיברו אותה עם הכיתה שלה באמצעות מכשיר רדיו-טלפוני, שאיפשר לה לשמוע בבית את כל מה שקרה בכיתה ובנוסף, ללחוץ על כפתור, כדי להשתתף בשיעור.  נורית למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ובגרמניה, כולל דוקטורט בפסיכולוגיה. היא עבדה במקצועה באוניברסיטת תל-אביב ובמקביל בקליניקה פרטית, שבה היא עובדת עד היום. היא נישאה לפדרו רימרצ'וק. פדרו הביא איתו את בנו טל, שגדל אצלם בבית והם אימצו ב-1985 ילדה בשם ליליה, שהייתה אז בת 10. פדרו ונורית נפרדו ונורית המשיכה לגדל את 2 הילדים. פדרו נפטר בגיל צעיר.

 

עדנה נויברגר לבית מרכוס

נולדתי בתל-אביב בשנת 1940. באותה עת גרנו ברחוב בן זכאי 3. אחרי גן הילדים של צילה, בשדרות רוטשילד, למדתי בכיתה א' בביה"ס בלפור, בכיתה ב' הועברתי לביה"ס אחד העם, שהיה עד אז בי"ס לבנים והיה קרוב יותר לביתנו. שם למדתי עד סוף כיתה ד'.  כבר מגיל צעיר למדתי, כנהוג אצל הייקים, באלט קלאסי ונגינה בחלילית ואח"כ בפסנתר.

בשנת 1942 הורי קנו מגרש באמצע החולות בהרצליה פיתוח ובנו שם בית נופש קטן לסופי שבוע וחופשות. הבית הוגדל בהדרגה ובקיץ 1950 , אחרי שנפתח החלק הראשון של כביש החוף, מת"א לנתניה, עברנו לגור להרצליה.

למדתי מכתה ה' עד סוף כתה ח' בבית הספר העממי ע"ש ברנדייס, בהרצליה. התאקלמתי חברתית מהר והצטרפתי ל"נוער העובד". עם סיום בי"ס עממי עברתי ללמוד בבית ספר "תיכון חדש" בתל אביב. מאחר והתחבורה הציבורית עדיין לא היתה מפותחת, רוב התלמידים באו ל"תיכון חדש" רק כדי ללמוד ואילו חברתית נשארתי עם בני גילי, שלמדו אתי בביה"ס היסודי והיו איתי בתנועת הנוער.

בין הכתה הששית לשביעית קיבלתי מהורי מתנה, נסיעה לחו"ל – דבר שהיה מאוד יוצא דופן באותם ימים. נסעתי לבד, עם 10 דולר הקצבה, באניה עד מרסיי. בבנק במרסיי חיכה לי כסף מהדודה אווה. ממרסיי המשכתי ברכבות וביקרתי בני דודים של אבי בהולנד ואת דודתי דורה באסן, בגרמניה. משם נסעתי לאנגליה לביקור אצל משפחה, שעם בתה התכתבתי מספר שנים קודם לכן. בסוף המסע פגשתי מכרים בפאריס והמשכתי מפאריס דרך מרסיי חזרה לארץ. עד היום קשה לי להאמין איך הורי נתנו לבת 16 לנסוע לבד לנסיעה כזו.                         

ב 1958  התגייסתי לצה"ל, השרות היה בצריפין , גרתי בבית ויכולתי לעזור להורי.

עם סיום השרות הצבאי ב-1960, נסעתי ללונדון והשתלמתי בלימודי האנגלית.  משם  נסעתי לג'נבה לבית הספר למתורגמנים.  שם נדרשת ידיעה של 3 שפות, ידעתי כבר היטב: גרמנית ואנגלית והיה עלי ללמוד צרפתית כשפה שלישית.      

בלונדון הכרתי את מיכאל והתיידדנו. נפגשנו בשנית בהולנד, נסענו ביחד לדיסלדורף (גרמניה) לבית הוריו של מיכאל ובילינו שם את חופשת הפסח. נפגשנו בשלישית בחג השבועות בג'נבה ושם נפלה ההחלטה לבוא בקיץ לארץ ולהתחתן. בשנת 1961 חזרנו ארצה ועל הדשא של הורי בהרצליה נערכה החתונה. בחתונה היינו בסה"כ  22 בני משפחה ואורחים.   

אחר נישואינו נסענו לגרמניה.  מיכאל המשיך את לימודי הכימיה וסיים את הדוקטורט. שכרנו דירה בקלן ואני עבדתי כמזכירת משלחת משרד הביטחון הישראלי. בתקופה זו אני הייתי המפרנסת העיקרית.

בשנת 1965 חזרנו ארצה  ונולד בננו הבכור דני. גרנו בקרית ביאליק, אני החלטתי שאגדל בעצמי את ילדי. מיכאל עבד במחקר בתעשיות מחצבי ישראל במפרץ חיפה. כהכנסה נוספת עסקתי בהדפסות ובתרגומים בבית.

בשנת 1968 נולד בננו גיל. כשגיל היה בן שנתיים, ב-1970, החלטתי ללמוד פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה.

בשנת 1971 מיכאל החליט להצטרף למשרד השמאים המשפחתי (עם הורי ואחי יונה). עברנו לגור בהרצליה, בשכנות להורי. אני המשכתי את לימודי באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1972 נולדה בתנו דפנה.  בעקבות הלידה, הפסקתי את לימודי עד שבשנת 1976 עשיתי הסבה לחינוך מיוחד במכללה האקדמאית להסבת אקדמאים להוראה.

בשנת 1978 אבי נפטר, אחרי מחלה, בגיל 77.  אמי, שניהלה את המשרד רצתה לנסוע לבקר את משפחת אחיה בבואנוס איירס וביקשה ממני  למלא את מקומה במשרד. עבדתי כ-3 שנים בניהול המשרד ובהנהלת החשבונות של המשרד. התקופה היתה תקופת האינפלציה הגדולה וגביית הכספים היתה משימה לא נעימה ושוחקת. אחרי שלושת השנים חזרתי, בשמחה, לעבוד בחינוך מיוחד ב"מרכז להוראה מתקנת" בהרצליה. מטעמם עבדתי יחידנית עם תלמידים לקויי למידה ברוב בתי הספר בהרצליה. עבדתי שם עד 1997.

אמי, אחרי 20 שנות עבודה בהתנדבות ב"מרכז לקשיש" בביטוח הלאומי בכפר סבא, בחרה לעצמה את הדיור המוגן שהתאים לה ביותר  ובשנת 1995 היא עברה לגור  בדיור המוגן  "מעונות מכבי"  ברמת השרון. היא חיה שם עד מותה בשנת 2006.

 

בננו הבכור דני

דני למד בבי"ס היסודי ע"ש ברנדייס והמשיך בתיכון "ראשונים" בהרצליה. הוא הצטרף לעתודה האקדמאית ושילב לימודי הנדסת תעשיה וניהול, במסלול ניהול הייצור באמצעות מחשב במשולב עם שירותו הצבאי, שכלל קורס קצינים והשתלמות חיילית במחשבים. לתואר שני למד בטכניון ניהול הייצור. אחרי הצבא עבד תקופה קצרה ביחד עם מיכאל במשרד השמאים ומשם עבר למיקרוסופט. התפקיד האחרון שלו בחברה זו היה מנהל חטיבה אזורית, מזרח תיכון ואפריקה. אחרי 15 שנות עבודה במיקרוסופט, הוא נהיה מנכ"ל EMC  ישראל.

מאז 1992 דני נשוי לאריאלה (לבית גלסברג) ויש להם 3 בנים: אור (1996), ברק (1999) ורום (2005). הם גרים בהוד השרון.

 

בננו גיל

גיל הלך בעקבות דני. למד בביה"ס ברנדייס ובתיכון "ראשונים". המשיך בעתודה האקדמאית בהנדסת תעשייה וניהול במסלול כלכלה וניהול, יחד עם שירותו הצבאי, שכלל קורס קצינים. תואר שני עשה באוניברסיטת תל-אביב במימון. גיל עבד ועובד גם כיום בשוק ההון . הוא מנהל קרנות נאמנות בבנק רוטשילד.

מאז 1991 גיל נשוי לשלי (לבית בייר) ויש להם 2 בנים: איתי (1994) ועמרי (1998). הם גרים ברעננה.

 

בתנו דפנה

דפנה למדה גם היא בביה"ס ברנדייס ובתיכון "ראשונים" בהרצליה. דפנה שרתה בצבא כמדריכת טכניקות ירי בשריון, בבסיס סיירים, שם הכירה את בעלה לעתיד, אלון.

בהמשך דפנה למדה באוניברסיטת חיפה טיפול באמנות וסיימה את לימודיה בדוקטורט בתחום.

דפנה היא ראש המסלול לטיפול באמנות בביה"ס לטיפול באמנויות באוניברסיטת חיפה ובנוסף לכך יש לה קליניקה פרטית.

דפנה נשואה לאלון רגב מאז שנת 1996. יש להם 4 ילדים: מאיה (1999), ענבל (2001), עדי (2005) ושי (2008). הם גרים בעצמון, בגוש שגב.

 

התחביבים שלנו והמעבר לדיור המוגן – מגדלי הים התיכון – נורדיה

אנחנו נהנים מאוד מהמשפחה שלנו, שהלכה וגדלה עם השנים ומבלים אתם הרבה ביחד. גם המשפחה המורחבת מהווה חלק חשוב מעיסוקינו. רכשנו לנו חוג חברים גדול, מהתקופות השונות בחיינו המשותפים. אנחנו מטיילים רבות בעולם הגדול, יוצאים להצגות, לקונצרטים, למופעי בלט ולערבי זמר. מאוד נהנים לעשות פעילויות משותפות.

בשנת 2005 החלטנו לעזוב את הרצליה פיתוח והתחלנו לחפש מקום מגורים חדש.  כאשר שמענו שבונים את שלב ב' במגדלי הים התיכון בנורדיה, החלטנו שזה המקום אליו נעבור. עברנו לכאן ביחד עם זוג חברים וותיקים, עליזה וניומה נמירובסקי, באוקטובר 2008.

 

 

 

עדנה נויברגר

משפחת מרכוס (משפחת אבי)

משפחת הרצפלד (משפחת אמי)

אבי – רוברט מרכוס

אמי – חנה מרכוס לבית הרצפלד

הורי עם שלושת ילדיהם: יונה, נורית ועדנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *