עליה חופשית/מאת יוסף שטרן, חיפה

עליה חופשית/מאת יוסף שטרן, חיפה

ב- 30 לינואר 1933 נטלו הנאציונאל- סוציאליסטים לידם את השלטון בגרמניה. ימים ספורים אחרי היום הזה ערכו הנאצים פוגרומים: ב- 12 וב-13 למארס בעיירה Lich דרומית לגיסן (Gieben), וב- 25 למארס ב- Bad Mergentheim ובמקומות שבסביבתה, Creglingen, Niederstetten Weikersheim, בתי כנסת חוללו, דירות נחרבו ויהודים נרצחו. בימים האלה כבר הוקם מחנה- ריכוז, שבו עונו יהודים- Osthofen, bei Worms.

 

שנה אח"כ נרצח יהודי בכפרLangdorf  שבקרבת גיסן, ובני המשפחה נפצעו קשה בפוגרום הזה.

יהודי גרמניה לא יכלו אז לדעת כי ה- 30 לינואר 1933 היה עבורם התחלת התקופה ששנים אחדות אחר כך כינו אותה "השואה".

 

בחורים ובחורות החלו לנהור אל מרכזי הכשרה בכל רחבי גרמניה, כדי לעלות לארץ ישראל.

משפחות רבות ארזו את כל תכולת ביתן אל תוך מכולות גדולות שנקראו "ליפטים" ושלחו אותם אל מעבר לים, שלשם הצליחו לברוח. התנועה הציונית הלכה והתרחבה. אפילו הרבנים האורתודוכסיים וקהילותיהם, שהתנגדו לציונות המואסת ברעיון המשיחי, הנמיכו את קולם נוכח המצב, המחמיר מדי יום. בתנועות הנוער על כל גווניהן למדו עברית, שרו שירים עבריים, עסקו בערכים יהודיים ובדברי- ימי- עם- ישראל.

 

בברית הנוער שבה אני הייתי חבר, התגאו מאוד בעובדה שחלוצים אחדים מעירנו גיסן עלו ארצה כבר לפני שנים רבות, ולאחת המשפחות מהעיר נולדה בת בקיבוץ עין חרוד בשנת 1926.

בשנת 1936 פרצו בארץ "המאורעות". בעקבותיהם נקטה ממשלת המנדט הבריטית צעד, שקומם את הישוב היהודי כולו" היא צמצמה עד למאוד את רישיונות הכניסה אל פלשתינה (א"י).

בכך, תוך התעלמות מהמתרחש בגרמניה, היא עמדה לנעול את שערי הארץ מהמוני היהודים נרדפי הנאצים.

 

סניף הסוכנות היהודית בברלין הגיב במהירות ובנחישות. בכישרון רב ארגן ד"ר לינדנשטרוס תוך שלושה ימים רכבת מיוחדת, שתעבור את גרמניה, תעצור בכל עיר גדולה ותקלוט יהודים. אנשי הסניף שלחו מברקים וטלפנו אל מאות יהודים, שהניירות הדרושים בידם ושהודיעו להם כי נרשמו לעלייה והפצירו בהם להתכונן לעלייתם ארצה בעוד כמה ימים.

 

רכבת ההצלה ההיסטורית התחילה את מסעה בצפון גרמניה ב- 1 לספטמבר 1936 השכם בבוקר והדרימה.

בתחנת הגבול מול צרפת כבר המתינו אנשי הסוכנות וחילקו לכל אלה הרשומים רשימותיהם, את הסרטיפיקטים שלהם. אחרי הטרדה אחרונה ע"י נאצים במדיהם השחורים עזבה הרכבת את אדמת גרמניה.

 

למחרת ירדו ממנה חלוצים מאושרים בנמל מארסיי ועלו על האוניה, שחיכתה להם, ה- "פטריה".

ביטאון ציוני גרמניה judische Rundschau פרסם בגיליון מ- 11 לספטמבר 1936 כתבה מרגשת: "עליית השבע- מאות". המאמר מפרט את המאמץ ואת המשמעויות של מבצע ההצלה הזה, שעה קלה לפני נעילת השערים לארץ ישראל. לכתבה צורפו תמונות שצולמו לאורך הנסיעה.

 

האוניה "פטריה" נכנסה עוד פעם להיסטוריה של שיבת- ציון, כאשר אחרי שנים אחדות שוב עגנה בנמל חיפה וטובעה בו. מבצע ההצלה בספטמבר 1936 נשכח, אל העיתון בשפה הגרמנית "חדשות ישראל" הזכיר אותו ב- 11 לינואר 1991. בעל המאמר עורך השוואה בין העלייה למדינת ישראל החופשית לבין עלייתם של יהודי גרמניה בתקופה אפלה.

 

ברכבת ההיא הייתי גם אני. במסגרת עליית- הנוער שהייתי בקיבוץ, שנוסד ע"י חלוצים מגרמניה. עם סיום שנתיים של למידה ועבודה יסדנו גרעין קיבוצי משלנו ושיתפנו בו קבוצות נוספות שעלו מגרמניה. מאוחר יותר נשלחתי אל קיבוץ נידח ומנותק לתגבורת. גם בו רוב חבריו באו מגרמניה.

 

מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה והידיעות והשמועות על רדיפות היהודים הלכו וגברו. החלטתי לעזוב את הכל, להתנדב לצבא הבריטי וללחום בגרמנים. ביחידתי שוב נמצאו מתנדבים, שמכל אזורי גרמניה באו.

 

ההתנדבות היהודית לצבא התחילה מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אלפי אלפים לבשו מדים בריטים, גברים ונשים. אך באותה השנה שבה המלחמה התחילה, 1939, פרסמה הממשלה הבריטית את "הספר הלבן", שבו היא הגבילה מאוד את זכויות היהודים על ארץ ישראל, כולל העלייה.

בן גוריון הכריז: אנחנו נילחם נגד הגרמנים, כאילו אין "ספר לבן", ונלחם נגד "הספר הלבן", כאילו אין מלחמה בגרמנים.

הפוליטיקה הבריטית המרגיזה התפרשה אפילו על היחידות הארץ- ישראליות של המוני המתנדבים. לא הרשו להם להילחם! תחת זאת השתמשו בהם לתפקידי שמירה בארץ ובפעולות עזר שונות. הסוכנות היהודית לא פסקה לדרוש ממשרד המלחמה בלונדון את שינוי הגישה הזאת, ובשעה מאוחרת של המלחמה, בסתיו 1944, הסכים וינסטון צ'רצ'יל להקמת כוח יהודי לוחם.

הבריגדה היהודית תצא לקרב, בפיקוד יהודי ועם סמל יהודי על השרוול- מגן דוד צהוב על רקע כחול לבן.

מיד עם הודעתו של צ'רצ'יל נסע בן גוריון אל כל היחידות המפוזרות בארץ ונשא נאום קצר, נמרץ ונוקב. פלוגתי שמעה אותו באולם גדול שלרגלי מגדל המים בקריית מוצקין: "שתי משימות לפניכם: להילחם בגרמנים ולנצחם, ולמצוא יהודים ולהעלותם".

בדרך לחזית ניגש אליי סרג'נט מיודד ושאל אותי במבטאו הסכסוני, אם בצעירותי הייתי ב- jpd, בברית הצופים היהודיים. עניתי לו בחיוב. "אז אתה יודע מורס" אמר. "כמובן" עניתי לו. ואז אמר לי ידידי משפט קצר, שקבע את אורך חיי לשנים לבוא: "אתה תהיה קשר ביחידת- הקשר של הגדוד השלישי בבריגדה!".

מה שלמדתי בגיל צעיר כמשחק מהנה, היה לי עתה לאמצעי לחימה באויב הגרמני. כאיש קשר עמדתי בחזית האיטלקית מול המסוכן והאכזרי שבצוררינו, והצבא הגרמני הובס.

גם את המשימה האחרת, שדוד בן גוריון הטיל עלינו, ביצעו אנשי הבריגדה היהודית ביעילות ובהיקף גדול. תוקפו של "הספר הלבן" לא פג, החיילים היהודיים מצאו פליטי השואה בכל ארצות אירופה, ובחשאיות מוחלטת אורגנו הסעות והפלגות אל חופי ארץ ישראל. והדברים הרי כתובים בספרי "ההעפלה".

בשנת 1946 השתחררתי מן הצבא הבריטי- ועמדתי בפני שוקת שבורה.

מקצוע לא היה לי ולא בית. אחותי הטובה לקחה אותי אל ביתה שבאזור הקריות, והועד למען החייל המשוחרר בחיפה, במוך לקולנוע "אורה", שלח אותי לעבודות מזדמנות שונות. יושב ראש הועד הזה שאל אם אני מוכן לגור בהוסטל שהוכן עבור חיילים משוחררים שאין להם בית, ברובע ערבי של העיר. הסכמתי. גם פנקס תלושים קיבלתי עבור ארוחות חמות במטבח הפועלים שברחוב החלוץ.

יום אחד הופיע בהוסטל אדם זר, התקרב אליי ואמר בלחש: "גש מחר אחר הצהריים לרחוב ארלוזורוף מס' 3 א' ושאל על אדון שלס".

הלכתי שמה, וכבר בכניסת הבית הופתעתי הפתעה גדולה. על שלט היה מודפס" התאחדות עולי גרמניה, סניף חיפה והצפון. לא ידעתי, שקיים גוף כזה. בכל שנות היותי בארץ וגם בצבא חייתי יחד עם עולים מגרמניה, ואיש לא הזכיר את ההתאחדות הזאת!

מר שלס קיבל אותי בחביבות ושאל שאלות. כשאמרתי לו שעליתי מהעיר הקטנה גיסן, הגיב: "אכן אתה נמצא בחברה טובה!". הוא פתח את הדלת לחדר הסמוך, אולם גדול יותר, וגילה לי שהאולם הזה משמש בשבתות ובחגים לבית כנסת עבור עולי גרמניה. פרנס הקהילה גם הוא מגיסן!

ואז ישבתי עם אדון שלס, יושב ראש הסניף, לבד במשרדו לשיחה קצרה. נודע לו ששרתתי בבריגדה היהודית בתפקידי קשר ושאני יודע לשלוח ולקבל טקסטים בשיטת המורס. קיימת עכשיו האפשרות לתת לי מקום עבודה קבוע ומכובד במברקה שבבנין הדואר הראשי בעיר התחתית. לפני שהמלצה למשרה הזאת תוגש, עליי לעבור יחד עם משוחררים אחרים קורס בטכניון. הקורס יתחיל בעוד שבועיים.

כמובן שהסכמתי. מזל כפול אירע לי ביום הזה- הכרות עם גוף ציבורי העוזר לאנשיו, וסיכוי למקום עבודה קבוע.

כתריסר אנשים באו לקורס, שהתנהל בבנין הטכניון המונומנטלי בהדר הרמל. והיה משהו ללמוד! סימני האותיות בשפות האירופאיות זהות הן, אבל האלף- בית העברי חורג מהן. בערבית לא כל שכן. וכיון שהדואר בפלשתינה מוסד בריטי הוא, נהוגים בו גם סימנים וקיצורים למיניהם של הממשל.

בסיום הקורס עמדו רק ארבעה אנשים בדרישות החמורות, ביניהם אנוכי. נסענו העירה. הדואר הראשי שכן בבנין אפור ישן בדרך המלכים והמברקה הייתה בקומתו העליונה. אולם גדול מאוד התגלה לעינינו ובו הרבה שולחנות ארוכים. לידם ישבו העובדים- ערבים מוסלמים ונוצריים, ארמנים יהודים ויהודיות, ביניהם הם דיברו אנגלית. על כמה מהשולחנות הותקנו מכשירי- הטלגרף, מכשירים ישנים, שעוד בתקופת הטורקים השתמשו בהם. אלה כלי העבודה שלנו.

ארבעתנו התחלנו לעבוד כטלגרפי סטים והשתלבנו מהר בין יתר העובדים. למברקות בארץ נועד תפקיד חשוב בימים האלה, כי לרוב המשפחות בארץ לא היה טלפון. לקיבוצים רבים לא היה אלא טלפון אחד במזכירות. בכל משרדי הדואר נתקבלו טופסי המברקים והועברו במהירות אל המברקה הקרובה.

לאנשי המסחר והתעשיה בקשריהם אל ארצות תבל היה השרות הזה בעל חשיבות עליונה. זאת גם לכל יתר תחומי החיים, כולל הדיפלומטיה. מכשירי הקשר לא פסקו מלתקתק יומם ולילה.

איש מאיתנו לא העלה על דעתו שנכדים ונכדות יישבו לפני הקומפיוטר ויכבשו את עולמם באי מייל ובאינטרנט. עידן ממלכת המורס יגיע לקיצו.

הועד למען החייל המשוחרר הודיע לי שאוכל לשכור חדר בסימטה אחת שבין דרך המלכים ורחוב יפו. הסכמתי ושכרתי, ומעתה גרתי במרחק צעדים מועטים מבנין הדואר הראשי.

שם ביקר אותי בערב אחד אותו הזר שפעם בא אליי בהוסטל שבוואדי ניסנס. הוא אמר לי לגשת שוב לרחוב ארלוזורוף 3 א' ונעלם.

הפעם מר שלס היה רציני מאוד וביקש את אנשיו לצאת מהחדר. את דבריו הוא פתח בקביעה, שהייתה ידועה לי- "הספר הלבן" עדיין בתוקפו, והישוב כולו מנהל מאבק עיקש נגדו. אפילו ארגון "ההגנה", שבניגוד לאצ"ל ול- לח"י נקט תמיד מדיניות של הבלגה, לא יכול יותר להבליג. אלפים רבים של שרידי השואה רוצים לעלות ארצה, וממשלת המנדט הבריטית סוגרת את גבולות הארץ. כל מי שמסוגל לתרום את חלקו במאבק, יתרום. אכן גם אני אהיה שותף במשימה הלאומית הזאת

מר שלס הפסיק את דיבורו והמתין למשך דקות אחדות לתגובתי. נאומו הקצר של בן גוריון הדהד במוחי: "למצוא יהודים ולהעלותם". לשתיקה הקצרה ששררה בחדרה הייתה כעין חגיגיות. אז אמרתי לו "מובן מאליו".

במברקה של חיפה עובדות טלגרמות של הנציב העליון הבריטי בירושלים ושל אנשיו בצפון הארץ אל מענים בקפריסין ואל הממשלה בלונדון. בין המברקים האלה יש מוצפנים בכתב סתר. אלה עוסקים במבצעי ההעפלה שלנו ובספינות הפליטים. את כל אלה עלי לשדר במורס כנדרש, אך לפני השידור או אחריו אראה אותם לאדם שייקבע ורק אז אתייק אותם. לבצע בזהירות מירבית ובחשאיות מוחלטת. הלא לא כל העובדים שם אנשי שלומנו הם.

לא ידעתי, ולעולם לא אדע, אם פעילותי המחתרתית הזאת נגד ממשלת פלשתינה (א"י) הצילה חיי יהודים.

עברו שנתיים, וקמה מדינת ישראל. בו זמנית פרצה מלחמת העצמאות. צבאות המדינות השכנות פלשו למדינה אך ישראל הצעירה יכלה להם. ואז נפתחו שערי הארץ לרווחה, ומארבע כנפות הארץ זרמו יהודים בחופשיות למולדתם. ומדינת ישראל עמדה בפני בעיות עצומות.

כשנתיים אחרי המלחמה הזאת פגשתי באקראי את מר שלס בהדר הכרמל. הוא שמח לראותני בריא ושלם ושאל אם יש לי מאה לירות. הסכום הפעוט הזה יספיק כדי להירשם לפרויקט שיכון של התאחדות עולי גרמניה. הסכמתי ונרשמתי.

השיכון נבנה על משטח החול בקציה המערבי של קרית מוצקין ונקרא "הפנטגון", בגלל צורת אתר הבניה. הוא כלל שלושים ושש דירות בתשעה בתים זהים. המשפחות הראשונות נכנסו בשנת 1951 ואני אחרון, ובינתיים הרווק היחידי, ב- 1952. כולם עלו מגרמניה, אל היו גם בני זוג ובנות זוג מאנגליה ואוסטריה, מצ'כוסלובקיה, איטליה ועוד. אינני זוכר את כולם, אך לפחות אחד עלה ב- "עליה ב'", ומי יודע- אולי בסיוע פעילותי המחתרתית ב- "ש"י". בסוף כל חודש בא שליח מחיפה וגבה את דמי החברות להתאחדות עולי גרמניה.

בין המשתכנים היו שתי משפחות שעלו מכפרים שבסביבת גיסן ודברו בניב של הסן- עלית, כמו שאני דיברתי בצעירותי. זה מצא חן באוזני.

מורים ומורות היו בין המשתכנים, עובדי תעשיה ופקידים, ואפילו מלחין.אחת הנשים ניהלה מסעדה בעיר התחתית של חיפה. משפטן אחד בעל תואר דוקטור גר קודם עם משפחתו בדירת מרתף ברחוב ארלוזורוף 3 א'!

וגם רב היה בינינו. הוא התכוון תחילה לעבור לקריית שמואל הדתית אבל נדחה, כיוון שחתנו היה נהג מונית ונמצא בכוננות גם בשבתות וחגים.

 

ביוזמת מר שלס התכנסו כל התושבים בצריף גדול שבפאתי החולות, כדי לחגוג את חנוכת השיכון. בפעם הראשונה ישבו כל המשתכנים "שבת אחים גם יחד". אנשי סניף חיפה והצפון של ההתאחדות ישבו על במת הנואמים ועימם ראשי קריית מוצקין, וגם עיריית חיפה שלחה נציג למאורע החגיגי הזה. האיש הזה זכה לצחוק לבבי ומחמיא כאשר בנאומו הודה שקשה לו להשתלב בציבור כה מגובש ואידיאליסטי של עולי גרמניה.

 

באביב 1953 התכנסו כל אנשי הפנטגון בפעם נוספת, וזאת ביוזמתן של משפחות אחדות. כולם באו אל מועדון עם מזנון שבשדרות השופטים. אחד מאיתנו, לבוש בז'קט כחול וציפורן לבן בדש בגדו לכבוד החגיגה, דקלם שירים אחדים, מקצתם רציניים ורובים היתוליים, בשפה הגרמנית. בימים ההם ועוד שנים רבות אחר כך הייתה השפה הגרמנית שנואה מאוד בארץ, ודובריה היו נתונים לסבל רב. אכן כפולה

הייתה חדוותנו במפגש הזה- נהנינו מתוכנית עשירה ומן האפשרות הלא- מובנת- מאליה, להתבטא בשפתנו מבלי שיתקפו אותנו בשל כך.

משעשע במיוחד היה סיפור שהמשפטן שלנו קרא בתיאטרליות מופגנת. הוא תיאר את מהלך יומו הפנטסטי של אדם מבוקר עד ערב ושילב בסיפור העלילה את שמות המשפחה של תושבי הפנטגון. לקראת סיום הסיפור שקעה השמש, והנה הופיע בשמים ה- "שטרן" הראשון. אז קמתי והודעתי: עוד מעט יופיע גם השני! וכך ידעו כולם שבקרוב אתחתן.

פחות משעשעת הייתה חוויה שחוויתי בשעת טיול בחוצות קריית מוצקין. במרפסת רחבת ידיים של בית אחד ישבה קבוצת אנשים ולפניהם הרב הגר בשיכונינו. הרב דיבר אל חברי המועצה הדתית. עצרתי ושמעתי. הייתה זאת התקפה נמרצת נגד המבטא הספרדי שבו מדוברת השפה העברית בארצנו. במבטא הזה אובד יופיה ודייקנותה של לשון הקודש. יהודי גרמניה דיברו עברית בצורתה הנכונה והמקורית ואת הנוסח האשכנזי צריך להנהיג גם בארץ ישראל כנוסח רשמי. הרב סיים את הרצאתו במובאות מן המקרא והתפילה. האנשים הקשיבו- ולא התקיים ויכוח.

הרעיון המוזר הזה נתקע במוחי ולא עזב אותי. האם באמת יהודי גרמניה שמרו במסורתם ערך כה חשוב של עם ישראל ואחרים לא שמרו אותו?

שנים עברו, והזדמן לי לשוחח על הנושא עם המוזיקולוגית ד"ר בתיה באיאר ז"ל, ילידת בינגן (BINGEN). היא גם ניהלה את הפונותקה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בתיה הסכימה לדעתו של הרב, והוכחה היא הפתיעה אותי בהקבלה מעניינת: הגייתם של יהודי תימן. התימנים, כך היא סבורה, קרובים יותר להגייה המקורית של אבות אבותינו מימי המקרא. גם הם מבטאים את החולם בדומה לאשכנזית כ- au והם מבדילים היטב בין הקמץ והפתח. בעברית התקינה שלנו היום אין מבדילים בין שתי התנועות האלה. הוא הדין גם לגבי האות תו הרפה והדגושה. שתיהן הינן t בפינו. ועוד הדגישה המוזיקולוגית כי מדובר בהגייתם של יהודי גרמניה בלבד. העברית השגורה בפיהם של יהודי מזרח אירופה התרחקה מהמקור. שם החולם היה ל- oy והשורוק והקובוץ ל- i.

לדוגמה: "ברוך שמו" נשמע בגרמניה BORUCH SCHMAU ואילו באזורים אחרים של מזרח אירופה BURICH SCH'MOY.

הרהרתי: אליעזר בן יהודה קבע כי ההברה הספרדית תהיה העברית הסטנדרטית של יהודי ארץ ישראל. החלטתו הסובייקטיבית נבעה- כך נודע לנו- מסלידתו בשפה המכונה יידיש. אילו ידע מה שהרב מהפנטגון והמוזיקולוגית מירושלים הגו, אזי אולי היה מחליט אחרת, והאשכנזית שלנו, של יהודי גרמניה, הייתה מדוברת במדינת ישראל ובעולם כולו.

המלך דוד והנביא ישעיה בוודאי לא דקלמו את פיוטיהם הנהדרים בהגייה הספרדית, שהיא השפה העברית האהובה עלינו.

כאמור, בשת 1953 התחתנתי והצטרפתי לרשימת המשפחות שילדים נולדו להם בפנטגון. והנה עומד אני במרפסת ביתי יחד עם אשתי ושלוש בנותיי. מול עינינו מזדקף מגדל המים, שלרגליו צווה דוד בן גוריון את שתי פקודותיו- ואת שתיהן מילאתי במלואן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *