קהילת הייקים

יוסף ומרים זליגמן / רונית ברסלאור

ארגון יוצאי מרכז אירופה

עצוב בלעדיכם בחדרים

בוקר יום רביעי החל שגרתי, אבל שיחת הטלפון מהמטפלת של אימא הזועקת זעקות שבר, לא הותירה ספק…

במכונית, בדרכי לביתם, זעקתי גם אני הפעם, באין איש שומע: ״למה לא הראיתי לך את הספר!!!״ וחזרתי על אותו משפט שוב ושוב. עמוק בתוכי הבנתי, שאין לכך משמעות, ודאי לא ברגע זה, אולם הצער על שלא שיתפתי אותך לא מרפה ממני עד היום. הייתי מסתפקת בדפדוף משותף, בהתבוננות בך כאשר את מביטה בתמונות בני משפחתך. גם כאשר רק שברי זיכרון נותרו לך – אותם זכרת, אף כי יותר משבעים שנה חלפו מאז הפרידה הגורלית. אולי קיוויתי לזכותבבדל חיוך, שיעיד על שביעות רצון, ואולי אפילו בליטוף אחרון בטרם לכתך לדרכך.

בתום ימי האבל ננעל הבית. ימים רבים חלפו עד שבצעדים מהוססים, כשדמעות בעיני, פתחתי שוב את דלת הבית. אבק ותיקנים הפוכים על גבם קידמו את פני, ושקט. שקט עמוק. עצוב בחדרים בלעדיכם.

אני עוברת מחדר לחדר וחשה, שהזמן עמד מלכת. הכול נותר כשהיה: המשקפיים על השידה, והחצאית שלבשת ערב מותך מונחת ברישול על הכיסא. אני מתהלכת כמו סוקרת חדר אחר חדר, ומכול מאות החפצים הדוממים מתעכבת על מה שהכי קרוב למשהו חי, ומשקה את העציצים, שסימנים ראשונים של קמילה ניכרים בהם. אני מנסה להפיח חיים במקום, שהחיים הסתיימו בו. המים הזורמים מהברז שינו את צבעם ואני נזכרת, שאלה הם אותם צמחים, ששנים רבות קודם צמחו בבית ילדותינו, מה שמעיר בי את הרצון לשקם אותם; הנה, רק מעט מים והכול ישוב להיות כפי שהיה… משאלת לב של ילדה תועה, המבקשת להשיב הכול לקדמותו, להחזיר את הגלגל לאחור.

בעולם, שבו אנו נדרשים להחלטות גורליות יותר מאלה העומדות בפנינו כרגע, הופכות הדילמות של מה לזרוק ומה לשמור, מה למסור כתרומה ומה לקחת אתנו, להרות גורל כמעט. ברגע מסוים אני רוצה לזרוק הכול ובמשנהו, כשאני מוצפת זיכרונות מכול כפית ומכול תמונה – לשמור הכול. מאחורי כל חפץ מסתתר סיפור, ולכן מה שייטיב לשמר את אותו ניחוח של  זמנים עברו  הוא שיישמר. אני אוספת ומשליכה, עורמת ושוב  משליכה, ומנסה לא להביט שוב כדי להדוף הרהורי חרטה אפשריים.

הנה עוד שמיכה ועוד כרית, תיק ליום-יום ותיק לשבת, כובע ברט ורוד ואחד נוסף כחול, ואפילו אחד שרק בשבת ובחג נחבש.

המזוודה הישנה והבלויה, שעמה נסעתם להולנד, מזכירה לי ימים של התרוממות רוח עבורכם. יהודית מתחתנת! אותה ילדה, שבזכות הלחץ שלך, אבא, להסתירה, ניצלה, ואתה עמדת לצדה ביום חתונתה והיית לה תחליף אם – אחותך –  ואב שנספו.

כך אני עוברת חדר אחר חדר ומגלה חפצים, שמזה שנים רבות לא זכו להיות בשימוש כמו מסור חלוד וקופסת מסמרים – שאריות מאותה נגרייה, שכבר לפני שנים הפכה למחלף.

בחדר הסמוך, החדר שכל אחד ואחד מהנכדים זוכר היטב, ניצב שולחן קטן וסביבו כיסאות, מיטה וארון, שכול כלי המטבח מאוחסנים בו, וכן פינת בובות מושלמת, שאבא ניסר ובנה באהבה רבה. בגדי הבובות המגוהצים מעלים מיד תמונת ערב שגרתית בביתנו, כשקרש הגיהוץ נפתח ואימא, ישובה על כיסא גבוה, מגהצת מחולצה ועד ממחטה, ממגבת ועד פיג׳מה ואפילו הבגדים הזעירים של ברבי זוכים לטיפול הולם.

קופסת כלי התפירה מסודרת לפי קבוצות בסדר, שרק החינוך שממנו הגעת, אימא, יכול היה לפתח. לא חסר בה דבר; כל בגד וצרכיו: חוט הצמר לתיקון הגרביים של אבא, שהיו סימן ההיכר של כל חייל שזה עתה סיים את שירותו בצבא הבריטי, ויחד עם מכנסי החאקי היוו לבוש יום-יומי הולם ביותר, וכך גם הקרס, ששימש לתיקון השמלה של בובת הברבי, שקיבלנו מהדודים בילדותנו, כשבובות כאלה טרם נראו  במחוזותינו – מתנה שגרמה לנו גאווה רבה וזיכתה אותנו בנקודות זכות רבות בקרב ילדי השכונה. כפתור מתאים לתיקון הסינר הכחול, בעל השוליים הבהירים, שהכיס שלו מעוטר ברקמה, מעלה אף הוא נשכחות ומביא לפרץ נוסף של התרגשות. לזרוק או לשמור? יש בזה שימוש או אולי זו רק הנוסטלגיה, שמגיחה בכול פעם ומשתלטת ברגל גסה על יכולת ההחלטה?

והנה משחק הקלפים, שכול אחד מילדי המשפחה מכיר ושואל מיד: "יש לך חגים ומועדים?״, "יש לך ארבעת המינים?״ ואולי ״הבדלה״ מתוך רביעיית המצוות למוצאי שבת? והמגירות המכונות בפינו ״שופלדה״, שכול אחד מאתנו יודע מיד במה מדובר, וקופסת העץ היפיפייה, שבה היה מונח השעון, שקיבלת מאביך, ריקה מאותה מזכרת בודדת כמעט מהבית, שאותו עזבת עשרות שנים קודם כדי למלט את נפשך. את השעון חמד לפני שנים איש זר והותיר קופסה ריקה ועוגמת נפש רבה.

יש כאן ניירות ומסמכים מעורבים אלה באלה: חשבון חשמל ישן וסיפורה של אניית המעפילים ״בירייה״ שבה עליתם ארצה יחדיו, לצד פיסת נייר עם התפריט של יום שישי, שכמעט תמיד חזר על עצמו, אבל בקפדנות יקית נכתב בכל שבוע מחדש וכול מה שבוצע סומן בחדווה – סלט הכרוב והמרק, ובימים טובים גם מקצפת תות קפואה בתוך צנצנות עם מעט פתיתי קרח שנצברו על דפנות הכלי והיוו מקור שמחה לנכד שבא לבקר. גם מחברת מלימודיך, אימא, באוניברסיטת"בר-אילן" מונחת שם לצדם של דפי עדות על קרוביכם שנספו, שנמסרו ל"יד ושם". יש כאן פסיפס שלם; בליל של שמחה, כאב ורסיסי זיכרון עבר מקופלים יחד עם חיים שוקקים ולא ניתן להפריד ביניהם.

ושוב: לזרוק? לשמור? מה עושים עם תקליטים, שמכשיר הפטיפון שעליו נוגנו כוסה אבק ואינו ראוי עוד לשימוש? בחדר המוסיקה,  שנקרא בפי כול  ״מוזיק צימר״, מונחים עשרות תקליטים: מהסימפוניה התשיעית של מוצרט ועד זו הסקוטית של מנדלסון, קנטטות של בך וחליל נוגה של ויוולדי…

שעות ההאזנה בין הערביים היוו עבורך, אבא, תזכורת לימים עברו, לתרבות שוחרת מוזיקה, שהפנתה לך עורף, ובד בבד מרגוע מיום העבודה. קסם מיוחד אפף את הסביבה כולה כששבת מן העבודה, כאשר קרניים אחרונות של שמש שוקעת וסימנים ראשונים של סוף יום מתמזגים היטב עם ריח המרק שמבשלת אימא במטבח מתוך שקית של ״מרקי דליה״.

ומה יעלה בגורלה של אותה כורסה, שעליה ישבת שעות רבות כשאת מציירת בקפדנות ובשקט את אותם ציורים זעירים בעולם, שסביבתו היא רק תפאורה חולפת. מה זכרת ומה חלף במוחך מתוך פסקול חייך באותן שעות רבות לעולם לא נדע.

בקופסת הנעליים מונחות התמונות בשעטנז לא מובן: קרוב משפחה מתחילת המאה הקודמת בתמונת שחור-לבן אופיינית יחד עם תמונה רבת גוונים של נכד בפורים ולצדן תמונות בודדות ויקרות ללבכם, שהשתמרו למרות התלאות והפכו יקרות מאוד ללבנו; אותן תמונות שאפשרו לנו להכיר מעט את אלה, שלא היכרנו מעולם, ועמן תמונות הנישואין שלנו, ילדיכם.

בתוך אלבום תמונות חסר רצף מופיעה תמונתם של סבא וסבתא שלנו בברלין. הם יושבים נינוחים על שפת האגם, ודבר אינו מרמז על העתיד להתרחש ואילו בדף שמנגד ישנו תצלום שלנו, הילדים, על חוף הים של הרצליה שנים רבות לאחר מכן. אני מתבוננת על מה שמשתקף בשתי התמונות הללו וחושבת על מה שהתחולל בין אותן שנים ובמהלכן, שנים שהאדמה רעשה בהן, וכמה כאב וגעגועים מסתתרים מאחורי התמונות. מה שמפריד ביניהן הוא גם מה שמחבר – אני חושבת בעודי מנסה לעשות סדר במחשבותי.

בעליית הגג מצאנו סוף סוף את קערת הפסח. זו בעלת שלוש הקומות, שלכול אחת משלוש המצות יש בה מקום משלה. אותות הזמן ניכרים בה, אך אינם מפחיתים מאותות ההתרגשות. את הקעריות הלבנות בעלות השוליים הכחולים בסגנון  בווארי, שסודרו בכול ערב חג על גביה: זו לחרוסת וזו למרור, האחת לזרוע ואחרת לכרפס, גם אותן מצאנו, אך מה רבה הייתה האכזבה משגילינו, ששתיים מהן חסרות. את הצלחת בעלת שש הצלעות, לב לבה של אותה קערה, הנחתי בזהירות במרכז. כשדמעות גדולות נקוות בעיני קראתי שוב ושוב את הכתוב עליה: "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי״. אני מביטה בצלחת שוב ומבינה, שתמצית חייכם טמונה בה: ארבע לשונות של גאולה, שהן חירות מסבל, חירות מעבדות, וחירות מפחד הנוגש – כנגד ארבע כוסות המה. כאשר החירות נקנית בייסורים לעולם איננה מובנת מאליה, אני מהרהרת לעצמי.

הגיעה  עת פרדה. אני נועלת את הדלת בכאב ובגעגוע, אך גם בידיעה שאתם, בכול יום מימי חייכם, השכלתם לראות גם את הגאולה ואת ההצלה כחלק מרקמת חייכם הסבוכה.

במדרגות אני מנסה לאלץ את עצמי – ללא הצלחה יתרה – לזמזם את שיר המעלות אולי כדי לדחות ולו במעט את הגעגועים לבית שרחק, שכבר מציפים אותי…

נוחו בשלום אבא ואימא יקרים שלנו ויהיה זכרכם ברוך.

לפניכם שיר שכתבתי, המתאר את עזיבתה של אימי מרים (כהן) זליגמן את ברלין ערב פרוץ המלחמה. אימי חצתה את הגבול מגרמניה להולנד ב-30.08.1939. הוריה שנותרו בברלין נשלחו לאושויץ במרץ 1943.

ברציף הרכבת; ברלין, 31 באוגוסט 1939

משבי רוח קלים של ראשית סתיו

ליוו את הפרידה בתחנת הרכבת.

את הגבול חצתה מעמק הבכא, שכבר החל,

אל זה שעוד יבוא.

על הרציף עמדה הנערה.

בידה האחת אחזה במזוודה קטנה,

ובשנייה נופפה לשלום, הסתירה דמעה.

את שנות חייה הקצרות ארזה

שימרה את עולמה ההולך ואוזל.

תמונה אחרונה של ילדה עם סבתהּ,

אשר בצוק העתים לא ראתה ימים רבים;

ועוד אחת ביום שטוף שמש עם אחיותיה;

ותמונתו של אביה חמור סבר,

חושש, חוזה את הבאות;

וזו של אמהּ בשמלת חג מהודרת –

פיסת זיכרון מילדות אחרת.

בכיס שמלתה הצפינה את מכתבם האחרון,

ובעודה נעה ונדה בדרכים נידחות,

בכל עת אשר נעטפה עליה נפשה,

שבה לקרוא בו כמחפשת נחמה בעת עוניה.

בעוד רגע תחלוף הרכבת.

שאון גלגליה יותיר את האתמול מאחור, יחתום נעוריה.

אולי עוד מבט אחרון בתוך החיפזון,

נעקרת באחת נטמעת בהמון.

ותפילת הנשארים כתפילת העוזבים

ולא מזור יביא עִמו המחר ואף לא חסד.

בקרון הרכבת, שבעוד רגע תחלוף,

רק תוגת פרידה ושקט כוזב

על סִפו של יום עמוס בכאב.

ובעת שדמדומי ערב יעטו הרציף

ישוב שומר המסילה אל ביתו,

ואל ילדתו הנרדמת ילחש חרש:

הירדמי ילדתי עצמי עינייך

למחר של שִמחה וחיים תעֹרי.

לנערה ברכבת לא ישיר אביה עוד,

לעולם לא ישוב עם צאת הכוכבים.

ועם ליל ובעת רוח נושבת

לא ענבים מן הכרם יביא לילדתו הנרדמת.

ועת צינת הבוקר תעטוף את אדני הברזל

יפסע שומר המסילה שוב במגפיו

אל עבר מסילת הרכבת.

ויום נוסף שלא חסד בו ולא בשורה,

ועוד ילד אוחז במזוודה,

ויבבה, יבבה חרישית של אם ובִתהּ.

ולא שת לִבו של זה האיש ולא חס

עת תרעש הארץ תחתיו.

ותכהינה עיניו מראות כל אלה

בכי הילדים באוזניו כאוושת הרוח בגלים.

והנערה – בשכבה ובקומה ועד יום אחרון

את רגעי הפרידה נצרה.

וימים רבים על אלה הייתה בוכייה.

כי רחק ממנה מנחם, רחק משיב נפשה.

מבעד לחלון נשקפו לעד,

וכל שבן לילה היה בן לילה אבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן