עשרים ק"ג של עושר רוחני/ מאת עידו נוי

עשרים ק"ג של עושר רוחני/ מאת עידו נוי

הרגשה של פספוס

זו הרגשה של פספוס להרגיש הרגשה של פספוס. למרות נדירותה, לרובנו התופעה אינו זרה, חווינו אותה פעם או פעמיים בחיים, חלקנו אף יותר מכך.  בכתבה זו אשתף אתכם בתחושת הפספוס הפרטית שלי, זו שהחלה ביום בו סבא שלי נעלם. ושאני אומר שסבא שלי נעלם אני מתכוון לכך מילולית, יום אחד הוא היה כאן, ויום למחרת כבר לא. תחושתי היא שאני לא היחיד בעסק הזה, אני בספק רב אם ישנו אדם שלא חש תחושת פספוס כאשר מישהו מוכר ואהוב נעלם לו, התחושה שלי לא נוצרה מכך שלא הספקנו לומר משהו אחד לשני, או לעשות משהו חשוב ביחד, תחושת הפספוס המוזכרת לעיל נבעה מכך שלא הקשבתי ותיעדתי את מה שהיה לו להגיד. למעשה סבי לא היה לבד, היה דור שלם של סבים וסבתות שהיה לו מה להג
יד, וכמוהם, היה דור אחר שלא הקשיב, אני שייך לדור הזה. לסבא הפרטי שלי קראו וולפגנג פירסטנברג , אך אני באופן אישי קראתי לו בשם אחר (כנראה שלא רק אני, אלא גם פקידי הרישום בנמל חיפה חשבו שזה שם קצת מוזר לסבא). וולפגנג נולד בגרמניה, בעיר לאונבורג הנמצאת כיום בפולין, לזוג מרטין והלצבט (שלכל הדעות גם הם שמות מוזרים לבני משפחה…). בשנת 38, עלה לישראל מגרמניה צעיר ולבד. אך העניין שלנו בוולפגנג מתחיל רק כאשר הוא מגיע לארץ, וכמיטב מסורת ה"היתוך" הופך מוולפגנג פירסטנברג לגדעון שרון. במהלך שלוש השנים הראשונות שלו בישראל עובר בין קיבוץ בית זרע, הזורע ורעננה עד שמשתכן בתל אביב. באותה התקופה בת"א, פוגש את דינה שרון, ידידה ותיקה מקיבוץ הזורע (דינה נולדה ב-1925 בשם אליס משקובסקי, בעיר בהלברשטט שבגרמניה. ב-1939 עלתה לבדה לישראל במסגרת עליית הנוער).  בקיץ 1946 התחתנו בני הזוג על גג בית דירות בפינת דיזנגוף- ריינס, ולאלו הסקרנים שבינינו- כן, הם  כיסו את הוצאות החתונה. לאחר חתונתם גר הזוג בגבעת רמב"ם וברחוב שנקין שבתל-אביב.

צעדים ראשונים בעולם האמנות

את דרכו האמנותית אין לדעת מתי החל, אך ממספר נקודות שתועדו נלמד כי החל אותה בתל-אביב. באמצע שנות ה-40 למד רישום אצל שמואל שלזינגר. ביצירות ששרדו את המאה הקודמת נוכל לראות רצף של רישומים וסקיצות הנמשך לכל אורך שנות ה-40 וה-50. מלבד שלזינגר, אחת הדמויות העיקריות שהשפיעו על יצירתו, הייתה בת זוגתו וסבתי דינה, אשר באותה התקופה עבדה יחד עם חברתה פרידל שטרן, כגרפיקאית בפרסום אהרוני, וכן כגרפיקאית במחלקת המדידות של הממשל הבריטי בת"א. מיטב מאוסף עבודותיה הגראפיות נמצא כיום במחלקה לעיצוב ואדריכלות, במוזיאון- ישראל. נקודת ההכרעה של צמד האמנים חלה בשנת 48 במהלכה של מלחמת העצמאות. הזוג, כרבים אחרים באותה תקופה עזב את תל אביב ועבר להתגורר בצריפים של הצבא הבריטי ליד כפר-ויתקין. הגורל זימן אותם לטפל בקבוצת ילדים שהגיעו עם אוניית המעפילים אקסודוס, השניים טיפלו בילדים ולימדו אותם ציור פיסול ומוסיקה. במהלך הטיפול אף הספיק גדעון לצייר כמה מהם. מדהים לראות כיצד מאורע פרטי בחייו של אדם הופך ליצירת אמנות בעלת אופי היסטורי, אך מדהימה יותר העובדה כי אם הייתי מקשיב קצת יותר לסבא שלי אולי הייתי יכול לתת כותרות לאחדות מיצירותיו שיוצגו בתערוכה שתתקיים לכבודו, ואולי אף להזמין לתערוכה אחדים מהילדים המצוירים על הניירות המתפוררים.

ערך אמנותי או ערך חינוכי

על אף קיומה של התערוכה או במובנים מסוימים משום קיומה, עולות שאלות רבות לגביי הערכים האמנותיים של יצירותיו. הלא בסופו של יום, ניכר כי גדעון לא הלך עם התשוקה לאמנות עד הסוף, ובשדה האקדמי והמוזיאלי של האמנות הישראלית לא השאיר חותם רציני, אם בכלל. למרות שניתן להתווכח על ערכן האמנותי של יצירותיו, תחושתי היא כי לא יהיה נכון לבחון אותו רק מאחורי משקפיו של חוקר האמנות, אלא בו זמנית גם לבחון את ערכן התרבותי וההיסטורי תחת זכוכית מגדלת פולקלוריסטית יהודית, ציונית, וכמובן פסיכולוגית משום היותו יוצר ניצול שואה. שימו לב לאירוניה, הסיבה שתבואו לראות את יצירותיו שייחשפו לראשונה בתערוכה זו, תהיה משום שצייר את ילדי אקסודוס לפני כ-60 שנה, אותם ילדים שבגללם או בזכותם, זנח את האמנות ואימץ את החינוך. הטיפול בילדים כנראה היה כה משמעותי בעבורו שאפילו תשוקתו לאמנות נעשתה זניחה מול תשוקתו לחינוך. כאמור, לאחר המפגש עם הילדים גדעון החל מיד לעסוק בחינוך. במהלך הקריירה שלו כמחנך, עבד ב- 1949 כמורה ומנהל במפקדה הנטושה של הבריטים בכפר הערבי הנטוש "אל בסא" (כיום מושב בצת). בשנת 1957 מונה לסגן מנהל בית ספר "נתיבים" בקריית חיים. בשנת 1961 השלים את לימודי התואר הראשון בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. בהמשך עבד כמנהל בית הספר "מעלה" לחינוך מיוחד בעכו בשנת 1962, וכמפקח לחינוך מיוחד במשרד החינוך במחוז חיפה והצפון. בשנת 1980 פרש לגמלאות.

מה שנשאר

לאחר היעלמותו של סבי לפני כשנה וחצי, גיליתי שעל אף שבן-אדם יכול להיעלם ככה, יום אחד בלי התראה, הוא תמיד משאיר אחריו שובל של רוח: זיכרונות, רעיונות או חפצים, חלק מיותרים וחלק מכבידים, חלק עשויים מפלסטיק וחלק מודפסים על נייר קודאק, חלקם הולכים ישירות לפח וחלקם, כמו במקרה של סבא שלי, מוצגים בתערוכה. לא אשכח לעולם כיצד בתחילת דרכי האמנותית העצמאית סיפרתי לסבא שלי על קשיי החומריים בעת לימודיי בבצלאל. הוא מצידו אמר לי תמיד רק דבר אחד: "עידו, לפחות יש לך עושר רוחני…". סבא שלי צדק, באמת יש לי עושר רוחני. האמת, גם לו היה עושר רוחני – 20 ק"ג מהעושר הרוחני שלו מאוחסנים אצלי בבוידם. התערוכה תחולק לכמה אזורים ותכלול קרוב ל-25 יצירות המתפרסות על תקופה שמתחילה בשנות ה-40 המוקדמות ומסתיימת בשלהי ה- 70. בתערוכה יוצגו רישומים וציורים מתחילת עבודתו ולימודיו אצל שמואל שלזינגר, דיוקנאות עצמיים ומשפחתיים, וכמובן רישומים חסרי כותרת או שם של כמה מילדי ספינת המעפילים אקסודוס. בנוסף יוצגו מספר יצירות שציירו על בדים לא מתוחים ושנושאיהם משותפים לסגנון יצירה שפיתח באמצע שנות ה-70 בהשפעת ויקטור וסארלי מזרם ה- op art. באזור נפרד בתערוכה נביא מקצת מעבודותיה הגראפיות של סבתא דינה שעדיין נותרו באוסף המשפחה.

 

מתוך ה- MB יקינתון – דצמבר 2008, כסלו תשס"ט, גיליון מס' 229

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *