פאול מרדכי פליישר

פאול מרדכי פליישר

בריחתי האחרונה :

כהקדמה לקטע מתולדות חיי אשר אותו מפרסם אני כאן, רצוני להציג את עצמי. שמי מרדכי פאול פליישר, אני יליד ברטיסלאבה שם גדלתי, שם עברה עלי ילדותי המאושרת עד התפרקותה של צ'כוסלובקיה, צ'כיה נכבשה על ידי הגרמנים הסלובאקים הצהירו על עצמאותם ונהיו הגרורים של גרמניה, ראשוני הרודפים את תושביה היהודים. בשנתי החמש-עשרה ברחתי את הגבול להונגריה בה חיו היהודים  עדין חיים

סבירים. בהונגריה כפליט עברתי תהפוכות רבות, פעמיים הייתי עצור בבית סוהר ובמחנות הסגר רבים. הצלחתי להימלט מלפני פתח הקרון רכבת שהובילה לאושוויץ. כאן מתאר אני את בריחתי האחרונה מציפורני הרודפים,  ממצעד המוות שארגן אייחמן מבודפשט לכוון אוסטריה :

האוצר הורטי מיקלוש וממשלתו ביודעם את הצפוי, הכריז על הינתקות מארצות הציר הגרמני, החזית הייתה כבר בשטחה של הונגריה.  בהתקרב צבא הרוסי קרובים לבירה בודפשט, שימחה גדולה פרצה בין היהודים, אך לזמן קצר. הגרמנים השתלטו והציבו  לשלטון את הפשיסט עוכר היהודים, מנהיג יחידות צלב החץ, את סלשי.  אנשי צלב החץ במדיהם השחורים שרצו בכל העיר ואצרו את הגברים היהודיים, כך אצרו את שנינו, את דודי ואותי. בצעדה מזורזת נלקחנו לחזית הרוסית שהייתה כבר קרובה לבירה בודפשט. מאחורי החזית חפרנו שוחות נגד טנקים. כעבור ימים ספורים הצעידו אותנו לכוון הפוך, בחזרה בודפשט. לבטח בגלל התקפה רוסית  ובהתקדם החזית מערבה. שמענו במעומם את רעש התותחים. שמרו והצעידו אותנו אנשי צלב החץ, ז'נדרמים ואנשי צבא. השומרים התחלפו מדי פעם, לנו ניתנו מנוחות קצרות. המפגרים בצעדה,  גורלם נחרץ, מדי פעם שמענו יריות וראינו גם גביות בדרך. בצעדה זו הגענו לדנובה. את הנהר צלחנו במעבורת ליד כפר "נג' טטנ' ", שם הוכנסנו לדיר מרוקן מחזירים, אך לא ריק מכרטיסי ביקור שהצביעו על שהותם. קיבלנו שם מין נוזל מרק  בלתי ניתן לזיהוי, שם עברנו גם את הלילה. למחרת צעדנו צפונה בכוון "בודה " והמשכנו מעבר לעיר לתחנת ביניים שם קיבלנו מנוחה. היו שם המוני יהודים גברים ונשים. דודי קיבל ממישהו תעודת חסות שוויצרית. הפרטים בתעודה תאמו את גילי. דודי נתן לי אותה, כדי לנסות להינצל. חושך היה, זכור לי שליד פנס ניסיתי ללמוד את הפרטים האישיים שבתעודה. פקודה הושמעה לבעלי תעודות חסות לעמוד בצד והיתר לצאת לדרך. את היחידה שדודי השתייך, זירזו לצאת . אנו המתנו להתפתחויות. איני זוכר את הפרידה, זוכר רק שטראומטית הייתה, אטום הייתי. הצער ובכי פרצו ממני אחר התרחקות דודי. אהבתי את דודי ותלותי בו הייתה רבה. התחושה  המודעות ששוב אהיה לבד ובודד הכבידה עלי. אחרי המתנה רבה קצין ניגש אל הקבוצה  וביקש את התעודות. ליקט את כולן ובלי לבדוק קרע אותן לגזרים באומרו שאלה תעודה מזויפת או עותקים. צורפנו ליחידה אחרת שגם יצאנו לדרך כוון צפונה. לאחר כשעתיים של הליכה,.בעיקול הכביש מקום בו הכביש היה מוגבה מהשדות, ניתנה לנו הפסקה קצרה. מאיש ס-ס מהשומרים, ביקשתי רשות להתפנות. הוא הוראה לי לרדת לקבוצת שיחים שהיו  במורד מצידי הכביש. היה עדין מוקדם לפנות בוקר עוד באפלה. ההחלטה הבשילה בי שזאת ההזדמנות שאותה חייב אני לנצלה ולברוח. עקפתי את השיחים והמשכתי עם העיקול בכיוון הנגדי של הצעדה. לא היה טעם לברוח לתוך השדה,  כי פטרולים צעדו באורך הדרך וגם עמדות של מכונות ירייה היו פזורות לאורך התוואי . כל בריחה לכיוון השדה עלולה הייתה להיות גורלית עבורי. כשהגעתי לקצה היחידה עליתי לכביש. בסוף היחידה אמד חייל הונגרי, הוא  פנה אלי ושאל לאן אני הולך, עניתי לו שאני הולך לעבוד בבודפשט. לתשובתי במצב זה לא הייתה שום משמעות הגיונית, אין לי שמץ של ספק שהחייל ידע שאני יהודי, תפקידו היה למנוע בריחות, יכול היה לרצוח אותי בו במקום ואולי לקבל הצטיינות. כנראה היה זה איש טוב ונתן לי ללכת ולהינצל. היחידות עברו לצידי לצפון, אני הלכתי בכיוון הנגדי דרומה.  לא הרחק, אחרי הליכה קצרה ראיתי מצידו השני של הכביש קבוצת גברים , ברור היה לי כי אלה פועלים המחכים לטרמפ, להגיע לכיוון בודפשט. נעמדתי בניהם, תחבורה ציבורית כבר לא הייתה. אחרי המתנה קצרה הגיע משאית של הצבא הגרמני, המשאית אצרה, כולם קפצו עלייה ואני איתם. עיקר דאגתי הייתה שהפועלים , בגלל חזותי, לא יזהו שאני יהודי. עמדתי  בקצה המשאית כשגבי מופנה אליהם ופני נגד כוון הנסיעה, שלא אצור קשר עין איתם. ברור היה לי אילו הבחינו  בי, סופי היה מר. המשאית עצרה בבודה לפני גשר "מרגיטה". שם ציוו עלינו לרדת , ומי שרצה לעבור לפשט, היה אמור לעבור על הגשר. הגשר  בצידו האחד בבודה היה עדיין שלם , בצידו האחר, מהאי מרגיטה לפשט, היה כבר מאולתר מרפסודות. הכתובת של צלב האדום  שקיבלתי מחברי עוד בבית חרושת "וייס-מנפרד", שלשם רציתי להגיע, היה ברוב "מרלג" מספר4 בפשט. ידעתי מהם שמנהל המשרד הוא חברינו "מימיש", שם כינוי ושם הוא מופיע בשם דר' "חרנו אמריך". עליתי על הגשר פתאום צפיפות נוצרה לפני, אנשים לא זזו,  מיד התעורר בי החשד שכאן בודקים תעודות. לא הייתה איתי תעודה כלשהי , אבל ברור היה לי שגם עם תעודה היו מזהים אותי כיהודי, לגברים יהודים לא את התעודות בדקו. בדיעבד נודע לי, שמי שנתפס, הושיבו אותו על מעקה ויירו אותו למים. הדנובה אדומה הייתה, מדממת מדמם של יהודים.

עוד קודם לכן כשראיתי מצידיי הגשר ספינה קטנה, שאליה היה רתום משטח ועליו העבירו אנשים, חלטתי שזאת הדרך העדיפה, כי בכל מקרה אוכל לקפוץ לדנובה ולנסות להימלט בשחייה. אמנם היה זה כבר סוף חודש אוקטובר או תחילת נובמבר, והמים היו קרים מאוד, ספק היה אך לאן ואיך הייתי מגיע בבגדים רטובים. ובכל זאת ירדתי אל המעבורת ועמדתי בתור.  בכניסה אל המעבורת עמדו חיילים ועצרו אותי באומרם, שבמעבורת עובדים רק פצועים והבריאים יכולים לעבור על הגשר.חזרתי על עקבותיי התרחקתי משם, ובזכוכית שבורה גירדתי את היד כשמדממת הייתה ודרך חולצתי נראו כתמי הדם, אחרי השהיה, כדי שלא יזהו אותי, חזרתי אל המעבורת בהתחזותי לפצוע, וכך הצלחתי לעבור לפשט. המעבורת עצרה לפני הפרלמנט , את הכתובת ידעתי אבל לא ידעתי איפה הרחוב ולפנות בשאלות הייתה סכנה, הרי רוב האוכלוסייה הייתה עוינת. הדבר היחידי שידעתי שהרחוב אותו אני מחפש ניצב לדנובה. הלכתי מהפרלמנט דרומה לאורך הדנובה, כשפתאום נשמע האזעקה אנשים רצו למקלטים, רצתי איתם. במקלט היו כל מיני הערות, גם שם עמדתי עם הגב אל הציבור,מפחד שיזהו את מוצאי, אבל כששמעתי הערות וגיחוכים, כי מובילים את היהודים, עם ידיים מורמות ברחובות, הרגשתי מאוים, לכן יצאתי מהמקלט עוד לפני צפירת ההרגעה ועזבתי את  המקום. צעדתי לאורך חוף הדנובה עד שראיתי את שלט רחוב "מרלג". הרגשתי הקלה עצומה, הגעתי ליעד, הינה עוגן ההצלה, כאן כפי שאמרו חברי, אפגוש את מימיש. שיננתי היטב את שמו בתור מנהל צלב האדום שמו חרנ'ו אימריך. המוני אנשים עם ילדיהם עומדו שם בתור לפני הבית. בהתקרבי  ראיתי אומדים משני צידי הכניסה, שני אנשי צלב החץ במדיהם השחורים. נבהלתי,לא הבנתי את מתרחש, התרחקתי מהם,  חיפשתי מקום להסתתר. בעיר רוב הבתים היו כבר הרוסים מההפגזות. רעב הייתי, ימים כבר לא בא מזון אל פי. נכנסתי לאחד הבתים ההרוסים, להסתתר ולחפש מזון. מזון לא מצאתי, גם להסתתר, ידעתי שזה לא הפתרון , ראשית היה חוק נגד ביזה, אסור היה להיכנס לבתים שנפגעו ואילו היו  תופסים אותי, היו להם שתי סיבות להרוג אותי. באין ברירה, החלטתי לחזור שוב לרחוב " מרלג". כשהגעתי אנשי צלב החץ לא היו שם. בדיעבד נודע לי שאלו היו בחורים יהודים מתנועת הבונים, שהתחזו ועמדו שם לשמור על הסדר. האנשים שעמדו עם הילדים , מסרו את ילדיהם לחסות הצלב האדום, כדי למלט אותם ממר גורלם הצפוי. איזה גורל אחזר,  כך לנטוש ילדים. לחשוב שזו אולי פרידתם האחרונה. כשרציתי לחדור ביניהם לתוך הבניין, נתקלתי בהתנגדות, ולמה אני נדחף ורוצה להיכנס, הרי אין איתי ילד או ילדה. באין ברירה נאבקתי, כשנפתחה הדלת והוכנסו מספר מצומצם של הורים וילדיהם, חדרתי  איתם פנימה. במקום התנפלו עלי שני סדרנים שדחפו אותי בכוח החוצה, כמעט והפשיטו אותי. במצוקתי, כדי להציל את עצמי מזרועותיהם, התחלתי לצרוח את שמו של "מימיש".  מימיש לא היה במקום, אבל היה שם חבר ההנהגה  אחר משה פיל.  משה ששמע שמישהו צועק את כינויו של חברינו, ידע שזה יכול להיות רק אחד מהחבור ושחרר אותי מאחיזת הסדרנים. כך ניצלתי והגעתי למקום מבטחים, בתקווה למקום מוגן. התרגשותי הייתה רבה, הצלחתי להימלט ממצעד המוות, ניפתח חלון נוסף לתיקווה.                                                               

זכרונות ממלחמת השחרור:

תקופת ההסגר של הגליל המערבי, עורר בי זיכרונות והתרגשות. הייתה זאת עבורי אחת התקופות היפות, אך גם העצובות ביותר.

היינו חבורה של עולים חדשים, חברי תנועת הנוער של השומר הצעיר שזה עתה סיימו את שנת ההכשרה.

את חיי קיבוץ התחלנו כהיאחזות בחולות מפרץ חיפה, על-יד בית החרושת ללבנים "נעמן". זמן לא רב לאחר התיישבותנו נדרשנו על ידי ההגנה להקציב שלושה חברים לפעילות תלת חודשית.

התנדבתי להיות אחד מהם. גויסנו לחי"ש (חיל שדה) שהייתה יחידה "בהגנה", אשר התארגנה לקראת הקרבות על קום המדינה. היחידה שלי, פלוגה א' מגדוד 21 , התמקמה במושב שבי ציון.

זכורים לי היטב הימים הראשונים: קבלת הפנים של ה"יקים", הייתה לבבית ביותר.

הכול היה התחלתי. המגורים ושטח האימונים היו בבית ההבראה של המושב. מטבח היה לנו, אך ללא פרודוקטים, גם בעיה זאת מצאה את פתרונה.שוב התבלט כושרם הארגוני ומסירותם של ה"יקים", לארוחות העיקריות הזמינו אותנו המושבניקים, כל אחד למשפחה אחרת, עד שהתקבלה האספקה.

פעילותינו התמקדה, בשדאות, בטיפול בנשק שהיה בצמצום, וששימש אותנו בעיקר למטרת אימונים. נשק אישי קיבלנו רק כעבור זמן. בודדים קיבלו "סטן", רובינו קיבלנו רובים ממגוון סוגים. אחד קיבל רובה טורקי השני אנגלי וכך הלאה. גם התחמושת הייתה בצמצום.

ליווינו שיירות שהעבירו אספקה, מזון ואזרחים שנסעו אתנו לישובים מעבר לעכו. הסכנה הייתה רבה. לעתים קרובות הותקפנו, המעבר דרך עכו והכפר סמיריה היו בין המסוכנים.

הצבא האנגלי היה עוד בארץ ואסור היה להיתפס עם נשק.

אני זוכר את עצמי על משאית לבוש  ב"שינל"(מעיל צבאי) וזה רק בשביל הרושם, כדי להפחיד את התוקפים האפשריים, נשק לא היה לי.

כשהגיעה אונית המעפילים "האומות המאוחדות" אזרחי נהרייה ואנשי היחידה שלנו הורידו את העולים.

חבלים נמתחו בין האוניה לחוף, הצעירים טיפסו על החבלים, המבוגרים הובלו בסירות.

הכול התרחש במהירות כדי להספיק לפני שהאנגלים יגלו את הגעת האוניה.

אני שחיתי מתחת לחבלים, להציל את הנופלים לים, למקרה הצורך.

בהתקרב האנגלים, התפצלנו וכבודדים נסוגונו דרך הדיונות לכוון שבי ציון. הבריטים הקימו מארבים, רובינו נתפסו. הבריטים לקחו אותנו בשבי. כוונתם הייתה להגלות אותנו לקפריסין, אך לבסוף שוחררנו.

לאחר שהגליל המערבי נותק בעכו משאר הארץ, החמיר המצב. הערבים התארגנו, יחידות מצבאות אחרים , וכנופיות הצטרפו לכוח שבפיקודו של קאוג'י.

הפעילות שלנו התרחבה,פיצצנו את האקוודוקט מוביל המים מכברי לעכו, עמדנו בשמירות ב"פילבוקסים", (מגדלי שמירה) בקיבוץ עברון ובמושב רגבה ונדדנו בין הישובים שבמצור.

ידיעות והוראות הועברו בין הקיבוצים המבודדים בקוד מורס. קשר נוסף היה באמצאותינו על ידי ביקורים במקומות הנצורים. נוסף לפלוגה שלנו, שהתה באזור, בחניתה, מחלקת פלמ"ח.

בלילות, דרך שדות הערבים, פילסנו דרכנו לקיבוצים הנצורים, מצובה, חניתה, אילון ויחיעם.

המצרכים והנשק שיכולנו להעביר היו מינימאליים. המחסור בקיבוצים ובפרט ביחיעם, גדל.

הקיבוץ הותקף ללא הפסק על ידי הכנופיות והכפריים, במיוחד מהכוחות שהתרכזו בתרשיחה. החברים התבצרו במבצר.זכור לי העץ הבודד ממזרח, על הרכס ולידו עמדת הערבים עם מרגמה, שהמטירה פצצות ללא הפסק.

מזון, תרופות ואמצעי עזרה ראשונה אזלו. הלוחמים זעקו לעזרה, תחמושת נותרה רק לשעות לחימה ספורות. מעט אספקה הצניחו מאווירונים, אך גם זה היה בעייתי, חלק מהשקים נפלו מעבר לעמדות ולביצורים. הגישה אליהם הייתה מסוכנת, גם בגלל המוקשים ובפרט בגלל הצלפים.

אי היכולת לספק נשק ומצרכים הובילה למצב בלתי נסבל, שסיכן את נפילת כל האזור לידי הערבים.

למניעת מצב זה, התארגנה השיירה. מחלקתנו יצאה לסיור מקדים בתוואי המתוכנן לכיוון יחיעם. מטרת   הסיור הייתה, לבחון ולגלות את ריכוזי האויב.

בהיתקלות עם האויב הייתי הפצוע היחיד. פינו אותי לחיפה, לבית בורכוב בכרמל, בית הבראה שהוסב לבית חולים.

בעודי מאושפז, נודע לי על האסון, 47 מחברי נטבחו בשיירה. כולם היו חברי וביניהם שלושה שגויסו יחד איתי. יום-טוב לוינגר מכפר מסריק, צבי ויזל,  אברהם פורדי,"פברי" שניהם מקיבוצי, מיסעור.

,פברי היה מבוגר ממני בארבע שנים, הערכתי את אישיותו, את ידידותו,שכה רבות תרמה לי. את כולם אני מבכה.

שישים שנה חלפו ואיני יכול להתגבר, עד היום צער מכווץ את ליבי. רק מקרה הגורל, שעקב פציעתי, שמי לא חקוק על המצבה ביניהם, יהי זכרם ברוך.

עם שחרורי מבית החולים ולאחר החלמתי מהפציעה, התייצבתי במפקדת קריית חיים. אז הגיעו משלוחי הנשק הצ'כי. את הנשק העלינו על רפסודות הנגררות על ידי סירות מנוע. נזכרתי בעלייתי ארצה, בספינונת שטלטלה אותנו כתינוקות בעריסה, אך את הרפסודות טלטל הים ללא רחמים, בעומק הים הסוער, עקפנו את עכו, למזלנו רק בהגיענו למים הרדודים נאלצנו למשות כמה ארגזים מהים, נאבקנו להעביר את המטען היקר מכל, לנהרייה.

דרך אגב אלה היו הרפסודות,עליהן פונו במצור, ילדי מצובה לחיפה.

עם שובי לשבי ציון, התייצבתי במפקדה. מפקד הפלוגה יעקב פונדק "שועל", אימץ אותי, רצה אותי בקרבתו, הייתי אחד השורדים הבודדים מיחידתו.

המושבניקים, ה"יקים" ביטאו את הערכתם וצערם לאחר האבדות שספגנו.

פרק חדש החל במחלקה המחודשת , המשכנו את הסיורים והפעולות. זכור לי הטב הלילה בו צעדנו לקיבוץ אילון. אני עובר כאן שוב לנושא אישי. חוויה ציפתה לי שם, בפגשי את חבריי מתנועת הנוער, אותם ראיתי לאחרונה בחוץ לארץ. הם היו בהכשרה באילון הנצורה. מרגשת מאד הייתה פגישתנו, שמחנו ובו זמנית, גם עצובים היינו. "פברי" ז"ל השתייך לאותה החבורה ואהוד היה על כולנו.

במצובה הוסברה לנו משימת בואנו, למחרת בלילה יצאנו לכבוש את משטרת "Basa two"(טייגר, אחד המבנים המבוצרים, שבנו הבריטים במקומות רבים בפלסטינה).מקום המבנה הוא בין אילון למצובה.

המידע המודיעיני שבידי הפיקוד היה מוטעה.  לנו הוסבר שהמקום נעזב, ולכל היותר שניים עד שלושה חיילים שהו בתוכו.

הגענו בשעות הקטנות של הבוקר. אותי מינה "שועל" מפקדי, לרץ פלוגתי. אמצעי קשר אלקטרוניים לא עמדו לרשותנו, תפקידו של הרץ היה, העברת פקודות לכוחות המפוזרים בשטח. הקפנו את המבנה, השטח סביב למבנה, היה מיושר, כמגולח. קשה היה לתפוס מחסה. המבצע, כפי שתוכנן, היה שחבלן וחייל נושא את חומר הנפץ, יפוצצו את שער הפלדה ואנו נסתער דרך פרצה ונכבוש את המבנה.

עם התקרבותם של החבלן ועוזרו אל השער, הופתענו, על ידי מטר של רימונים ויריות מכל הכיוונים. הערבים זרקו סמרטוטים דלוקים שהאירו את השטח. הותקפנו בכלים רבים. ראשוני ההרוגים היו החבלן והחייל שאיתו, ועוד קורבן נוסף היה לנו.

הסתבר שחיילים מאומנים רבים ארבו לנו. נסוגונו, אני רצתי להזעיק תגבורת. לא היה בכך כבר צורך. חזרנו חבולים ועצובים לקיבוץ אילון.

למחרת בלילה עברנו למצובה. במסדר פלוגתי ציין אותי "שועל" מפקדי לשבח בעקבות מילוי תפקידי אמש. הקיבוצניקים קיבלו את פנינו,בצער ובעצבות, ששררו בכל מקום.

רעבים היינו. בחדר האוכל קיבלנו כמנה ראשונה ועיקרית ואחרונה,הכול כיחידה אחת, עוף שלם, מבושל רק במים. אם רצינו הוספה, קיבלנו עוד עוף שלם וכך יכולנו לקבל הוספות בלי סוף,כי לא היה במה להאכיל את העופות, שמחוסר מזון התפגרו וגם לחברים המזון היה בצמצום.

לאחר יום מנוחה, יצאנו בלילה ופננו לנהרייה. "שועל" מינה אותי לגשש. בחשכה פילסנו את דרכנו בשדות האויב, אני כגשש במרחק מה לפני היחידה. כעבור זמן לא רב העופות של מצובה, התחילו "לקרקר" בבטני.

באין בררה עצרתי ועיכבתי את היחידה וזה חזר על עצמו שוב ושוב, "שועל" רטן, אך לא עבר זמן רב וכל היחידה "קרקרה". הייתה זאת דאגה לא קטנה ומה אם יתקיפו אותנו ואנו עם המכנסיים למטה?

קורותינו ומועד משוער של הגעתנו הועברו לנהרייה, כך שבמבואה הצפונית של העיר, חיכתה לנו משאית שהובילו אותנו למרכז. שולחנות ארוכים עם כיבוד נפרסו לכבודנו, לפני מסעדת "פייבלמן". קהל רב הצטופף שם, לקבל את פנינו, ואנו, עם המעיים במצוקתם, זינקנו, מי לנחל ומי למקום אחר, בחיפוש אחרי מסתור.

פעולה נוספת הייתה, כיבוש אכזיב. היינו ראשוני המסתערים, הפעם ללא אבדות.

זכור לי, שבאחת החופשות הקצרות, ישבנו נינוחים לפני מסעדת "פייבלמן", כשפתאום הגיע בדהרה ג'יפ, שני חבר'ה קפצו ממנו, חיבקו אותנו ובישרו לנו על כיבוש עכו, תפנית שכה פיללנו וציפינו לה.

בהתרגשותי ובהמולה, איני זוכר האם שילמתי את הקפה והעוגה… ואם לא, שיסלח לי אדון "פייבלמן".

לזכר פכטר בן-עמי המג"ד, שיינרמן משה המ"מ, מולקורב מרדכי המ"כ וכל יתר חברי ליחידה. 

הכרות עם אשתי לעתיד:

ב19.3.1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, בתאריך זה נגמרה תקופת האשליות של יהודי הונגריה, בשובנו, חברים מהשומר הצעיר, מטיול בהרי בודה, בהתקרבנו לעיר הבחנו במרחק בטור רכב משוריין, משאיות מלאות חיילים. חיילים רכובים  על אופנועים עם סירות מוצמדות,  הגרמנים פלשו להונגריה. פלישתם הייתה לאחר הכרזתו של האוצר הורטי על סיום לוחמת הונגריה נגד בעלות הברית.

מאחר ובאותה תקופה חלה הרפיה והופסקו הטרנספורטים וכבר היו שמועות על התקוממויות אנטי-פשיסטיות בסלובאקיה, הוחלט בהנהגת תנועה השומר הצעיר, שדוברי הסלובקית יחזרו לסלובקיה,עם מגמה לחפש דרך להצטרף לפרטיזנים. גם אני הייתי אמור לעבור לסלובקיה לפרטיזנים, להצטרף אל חברי אברי פישר ומיכאל ברגר ואחרים. סיפרתי לדודי על כוונתי ושבקרוב כשיגיע תורי אפרד מהם. דודי הביע התנגדות נמרצת בנמקו, כי חתם ערבות עלי ואם אסתלק יאשימו ויתנקמו בו. נכנעתי לטיעוניו. בדיעבד קבוצה זו נעלמה, ואיננו יודעים, האם נרצחו בהונגריה או בסלובקיה, אני בזכות שדודי שמנע ממני להצטרף, ניצלתי. פחד השתלט על היהודים.  יהודי הונגריה שהשלו  עצמם שאצלם זה לא יקרה, התעוררו למציאות שונה.

אני לפי ההוראות, כפי שהייתי מצווה בכל חמש עשרה לחודש, הלכתי להתייצב במשטרת הזרים. ביתר זהירות, החלטתי לגשש את המתרחש לפני כניסתי לבנין.  טעות גדולה עשיתי, אחד הבלשים, אדון פרופסור היה כינויו,  הבחין בי, ציווה עלי להתלוות אליו לבנין. התייצבתי אבל לצאת כבר לא יכולתי, שריקה חדה הושמעה ונסגרו השערים, נלכדתי.

אחרי מסירת הפרטים האישיים ושהות קצרה, הוכנסנו למשאית להובלת אסירים, סגורה ללא חלונות, רק פתח עם ונטילטור בתקרה, צפופים הוסענו לבלתי ידוע. אחרי עצירה נפתחה הדלת אחורית,  שוטרים עמדו סביב לפתח ואחד קרא את שמות העצורים וציווה עליהם, עם הישמע שמם לצאת. כשקפצתי, קפצה גם נערה מהרכב, השוטר התרעם, " קראתי שם אחד, למה קופצים שניים" הסברתי שזה שמי, פאול פליישר, גם הבחורה אמרה שזה שם משפחתה. השוטר שאל, האם אנו אח ואחות, ענינו בשלילה, אך כאן החלה ההכרות עם אשתי לעתיד, עם טרודי.

ריכזו אותנו בחצר של בית ספר לרבנות ומשם מיינו אותנו להמשך המסע. פניתי לנערה ושאלתי על מוצאה ושמה הפרטי. טרודי ענתה שהיא מברטיסלאבה, שאלתי היכן  גרת, היא ענתה ברחוב "טללר", אמרתי גם אני מברטיסלאבה, עד גיל חמש גרנו באותו הרחוב. טרודי, נערה יפה בעלת שתי צמות, מצאה חן בעיני.

משם העבירו אותנו שוב באותה המשאית הסגורה והובילו אותנו לאי על הדנובה לצ'פל, לבית חרושת מאוטנר מפעל נטוש לשעבר בבעלות יהודית. לפי הסימנים עסקו שם בתבואה. אותנו אחסנו באחד המבנים הנטושים, עם הגיעי חליתי הצטננתי עם חום גבוה , בודדו אותי וחולים נוספים במבנה בטון ללא פתחים פרט לכניסה. היה זח חדר חיטוי של התבואה או שימש מטרה כלשהיא דומה. בכל אופן הסוציאציה לא הייתה נעימה, אחדים פסימיסטים, חשבו על אפשרויות מצמררות. טרודי ביקרה אצלי לשמחתי הרבה במקום. צמא הייתי, בקשתי  ממנה בחיבה באומרי: "טרודיקה שלי, תגישי לי כוס מים", טרודי ענתה, "אגיש לך אבל אני לא שלך", חשבתי וקיוויתי, עדיין לא, אך תהיה שלי.  במהרה הבראתי וחזרתי לחבורת הצעירים. הידידות בין טרודי וביני התהדקה.

כעבור זמן לא רב שוב העמיסו אותנו והחזירו לבודפשט לחצר בבית הספר של הרבנות, ממנה נלקחנו לפני כחודש. המתנו לבאות. התהלכנו בחצר, הרגשתי שם כמו במין כלוב גדול אבל ובכל זאת למרות המצוקה הגדולה הרגשתי חמימות, הפעם לא הייתי לבד,הייתי מאוהב. ישבנו בפינה ועוד כמה צעירים, לפתע שמענו קול חלוש מרחוק צועק ואולי זועק את שמה של טרודי, לטרודי פרצו הדמעות. טרודי מייד זיהתה את הקול, קולו של אבא, שאותו כבר חודשים רבים לא שמעה. גם אני התרגשתי, היה זה אותו האדון המאופק ואדיב, שבמחנה הסגר קודם

במסדרים הקריאו את שמו לפני שמי, אדון יעקב פליישר, הלכנו מידי פעם ביחד, ממחנה ההסגר לבית החולים, הוא לטיפולים ואני לנגריה.

קשה היה לזהות את הדמות, הקוראת, כי הקול בקע מחלון חשוך מסורג ממבנה  מצד החצר. טרודי ניסתה לתקשר, אבא שמע אותה אבל טרודי התקשתה להבין את דבריו בגלל קולו החלוש.

כעבור זמן מה שוב נשמעה הפקודה, עוזבים למקום אחר. טרודי לא רצתה לנטוש את המקום, בלי לפגוש את אביה, טרודי התלוננה, התחזתה שהיא חולה. טרודי נלקחה לאן-שהוא.

בינתיים ריכזו את האנשים להובילם כמו בהמות לאי שם. אני הסתתרתי, לא רציתי להיפרד מטרודי, חוץ מזה נשארו שם גם אחרים שלא היה להם מקום במשאית.

טרודי חזרה כעבור שעה וסיפרה חוויה מרגשת, שהוכנסה לחדרו של רופא, הרופא שאל מהן תלונותיה, טרודי ענתה בכנות את סיבת התחזותה וכי לא  כאב לה כלום אבל שלא ראתה את אבא זמן רב ושמבקשת לפגוש אותו. הרופא קם ניגש לדלת, מכיס מעילו התלוי על וו שלף חבילה קטנה והושיט לה אותה באומרו ´"את לבטח רעבה, אכלי" ויצא ונעל את החדר. הרופא חזר, כעבור זמן מה הובא  בליווי שוטר אבא של טרודי. טרודי סיפרה על הפגישה המרגשת וגם על הלחמנייה הגדולה עם נקניק שאת מרביתה שמרה לאבא.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *