קהילת הייקים

פגישתי הראשונה עם האנטישמיות / אווה ריזה

ארגון יוצאי מרכז אירופה

גדלתי בעיר הינדנבורג שנמצאת בשלזיה. בהינדנבורג תעסוקת רוב התושבים היתה קשורה למכרה הפחם שבמקום. על החיים של הפועלים במכרות הפחם יש הרבה לספר – למשל: כשקיבלו בימי שישי את משכורתם השבועית הלכו לבתי מרזח כדי לשתות עד שוכרה. לא פעם בשובי מבית הספר ראיתי אותם שכובים ברחוב ללא הכרה, כתוצאה מהשתייה המרובה. חלקם אף הפגינו אלימות כלפי נשותיהם. נשים שהיו בהריון, לא פעם כתוצאה מהאלימות איבדו את העוברים. אבל לא על זה הסיפור שלי… בגרמניה, בשנים ההן, התחילה שנת הלימודים בסביבות חג הפסח, כך שבחודש נובמבר כאשר חל יום הולדתי ה-6, היכרנו כבר היטב את החברים לכיתה. היינו כיתה מעורבבת של יהודים ולא יהודים. בכיתה הייתה לי חברה טובה ששמה היה אילזה ריכטר שהייתה לא יהודיה. היינו חברות מאד קרובות. כל הפסקה שיחקנו יחד רק האחת עם השנייה.

מדוע הסיפור הזה קשור למכרות הפחם? כי חלק מהעובדים לא עבדו במכרות עצמם, אלא במשרדי ההנהלה וחשבו את עצמם מורמים מעל כולם. מנהלים אלה ברובם היו אנטישמיים. גם אבא של חברתי אילזה היה מנהל במשרדי המכרה. כשהגיע יום הולדתי, אימי התכוננה להזמין את תלמידי הכיתה לחגיגה. היה לי ברור שנזמין גם את אילזה חברתי הטובה. אימי טענה שהיא לא תגיע מפני שלא ירשו לה להגיע לבית של יהודים. אביה, כמו עוד מנהלים במשרדי המכרות לא חשב שהוא אמור להרשות לבת שלו להתחבר איתי כי אנחנו יהודים. לא היה כאן עניין של מעמדות אלא של אנטישמיות לשמה, שכן אבי היה רוקח ובעלים של בית מרקחת – כלומר, בעל מעמד. יום החגיגה הגיע אמי קישטה את הבית והכינה חגיגה יפה. ילדי הכיתה באו ומי שלא הגיעה זו חברתי הטובה אילזה.

השמחה שלי הייתה מהולה באכזבה על כך שחברתי הטובה ביותר לא באה. במשך השנים היו לי עוד הרבה חברות טובות בבתי ספר שונים שאת שמותיהם שכחתי, אבל שמה של אילזה ריכטר נחרט עמוק בזיכרוני, למרות שהמקרה אירע לפני למעלה מ- 90 שנה.

מתוך "אניטון", ביטאון בית הורים ע"ש אניטה מילר – כהן, תשרי תשע"ח, ספטמבר 2017

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן