קהילת הייקים

רחה פרייאר

מאת: אסתר גולן

ברצוני לחלוק עם הקוראים חוויה אישית מתמשכת שתחילתה לפני יותר מ- 60 שנה. לפני עיני עומדת אישה קטנה – גדולה. דמות ידועה הייתה בירושלים, רחה פרייאר שהלכה לעולמה בשנת 1984. רחה הייתה ידידת נעורים של אימי, ואמה של רחה,  גב' שווייצר אלמנתו של החזן בעיירה גלוגאו, הייתה ידידה של סבתי. להכיר את רחה הייתה זכות גדולה. להכיר דמות כמוה, זו חוויה מתמשכת. עוד מימי ילדותי זכור לי, בזמן שרחה הייתה כבר  אשת רב, התגוררה בברלין , אם לארבעה ילדים, היא הייתה נוהגת לבקר אצלנו בגלוגאו. כבר אז השאירה עלי רושם חזק. בטרם עלות היטלר לשלטון, היא כבר שכנעה את אמי לדאוג להקים קבוצה של תנועת-נוער ציוני בעירנו. אחי ואני השתייכנו אליה.

אין ספק שרחה הייתה בין המעטים שהבינו שהשואה קרבה, הכריזה על כך, וכפתה על מאזיניה, מנהיגים כפשוטי עם, לנקוט עמדה. רחה, לפי דבריה,  הושפעה מכתבי בורוכוב. קראה להשתחרר מהגישה הפילאנטרופית של הממסד הקהילתי. היא האמינה  בתיאוריה  שעל פיה יש צורך בפרודוקטיזאציה של הפרט (פרט יצרני). בימים ההם בשנת 1932 יזמה והקימה  את המסגרת של'עליית הנוער', שבה הניחה את היסודות ללימוד ולעבודה של בני-נוער שנפלטו מכול המסגרות בגלל היותם יהודים. הממסד היהודי בגרמניה התנגד לפעילותה וכך גם רוב הממסד הציוני. מנהיג אחד בלבד תמך בעמדותיה. אנצו סירני. אמונתה הייתה עזה. היא האמינה שחייב אדם להיאבק למען רעיון צודק. ובעיקר כשחיי אדם תלויים בו. השנה 1932 והיא איננה מצליחה לשכנע את הישוב בארץ ישראל. לא הבינו ולא הסכימו לרעיון שלה. אך דר. להמן, מנהל כפר הנוער  בן–שמן, השתכנע והסכים בכל זאת לקבל את הקבוצה הראשונה של 12 נערים על חשבון סרטיפיקטים (אשרות) של סטודנטים שאושרו למוסד בבן-שמן.

הנרייטה סולד נכנסה לתמונה לאחר ביקור בברלין בשנת 1933 בזמן החרם נגד החנויות של יהודים. קבוצה ראשונה של עליית-הנוער עלתה ארצה לקיבוץ עין-חרוד רק בשנת 1934. עד פרוץ המלחמה הגיעו כ-5000 בני נוער. אלה היו בני-המזל שזכו ב'סרטיפיקטים' שרחה הצליחה לגייס. עוד כ13,000 בני נוער עברו להכשרה בדנמרק, שבדיה, הולנד, צרפת ואנגליה, ביניהם גם אני. רחה, תוך כדי שהיא מסכנת את חייה, עמלה בכל כוחה כל עוד ניתן היה להוציא בני נוער מגרמניה. בשנת 1941, כשהגסטאפו איים לעצרה , נמלטה יחד עם בתה בת ה-11  וקבוצת ילדים, בדרך לא דרך, וגנבה בעזרת מבריחים את גבול אוסטריה ליוגוסלביה. היא לא הצליחה לקבל מספיק 'סרטיפיקטים' לכול הקבוצה ונאלצה להשאיר את חלקם בידי המדריך יוסף אינדיק.

בהגיעה ארצה לא נמצא לה מקום עבודה אפילו לא במסגרת עליית-הנוער שהיא בעצמה  יזמה. ובכול זאת נמצאו בה הכוחות להקים מפעלים נוספים, חדשים. רגישותה לצרכים של ילדים שסבלו ממצוקה ועוני באה לידי ביטוי בהקמת  "מפעל להכשרת ילדי ישראל" אשר נועד לחלץ מסבלם ילדים החיים בסביבת מצוקה ומכשירה אותם למקצועות ועבודות תוך לימוד בסביבה מחנכת ומבריאה. לא במוסדות מקלט או במעשה צדקה. היא חיפשה מסגרת והקימה כאלה שיכינו את הילדים לקראת חייהם כמבוגרים פעילים ופרודוקטיביים. בחגיגת יובל למפעל ביקשו מבניה של רחה לספר על אמם. הם סיפרו על אישה שנגנה, כתבה וקראה, כתבה שירה, ועל סבתא המקסימה את הנכדה.  דר. זרם פרייאר ציירה קווים לדמותה של אמה: " אם הייתי צריכה למנות את התכונות העיקריות שנתנו לאימא את הכוח לעשות מעשה הייתי מונה ארבע תכונות: החיים למען הרעיון, ההתמדה והנחישות, התקווה, הצניעות."

בגיל מופלג, והיא כבר יושבת בכסא גלגלים, העניקה לה המדינה פרס ישראל על מפעל חייה. רחה תישאר דמות למופת ותקוותי שגם בעתיד יקומו נשים כמוה שחולמות ומוצאות את הכוח להגשים את חלומותיהן.

מתוך ה- MB יקינתון – פברואר 2008, שבט תשס"ח, גיליון מס' 222

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן