פרופ' צבי הרמן שפירא/מאת גבריאל א. אלכסנדר

פרופ' צבי הרמן שפירא/מאת גבריאל א. אלכסנדר

בראשית היה הרעיון

פרופ' צבי הרמן שפירא, המהנדס יונה קרמנצקי

וד"ר מקס איזידור בונדהיימר

הראשונים לקרן קימת לישראל

 

מאת: גבריאל א. אלכסנדר

 

 

הדברים מבוססים על הרצאה אשר התקיימה

במסגרת הסדרה "מפגשים ציוניים"

הארכיון הציוני המרכזי

יום שני, י"ז בחשוון תשע"ד, 21 באוקטובר 2013

 

 

 

 

 

הקדמה

ד"ר מוטי פרידמן, היועץ האקדמי של הארכיון הציוני המרכזי, הזמין אותי לספר  על הפרופסור למתמטיקה צבי הרמן שפירא, "הראשון לחולמים", כפי שפרופסור בן-ציון דינבורג, לימים דינור, כינה את האיש, או "מהראשונים לציון" כפי שכתב ד"ר ישראל קלויזנר בביוגרפיה שפרסם עליו.   התבקשתי לעסוק גם במהנדס החשמל, היזם ובעל ההון, יונה (יוחנן, יוהאן) קרמנצקי, "המייסד הנשכח של קרן קימת לישראל", כפי שכונה   במאמר שפרסמתי בעת-מול, עיתון לתולדות ארץ-ישראל ועם ישראל בהוצאת יד יצחק בן-צבי, בשנת 2007. לשיטתי, לא נכון ולא ראוי לעסוק באנשי ראשית אלה, מבלי להזכיר את המשפטן עורך הדין מקס איזידור (יצחק) בודנהיימר. שפירא, קרמנצקי ובודנהיימר הם מי שיחד "המציאו" ועיצבו את הרעיון והעשייה של קרן קימת לישראל.

 

ברם. במהלך הכנת ההרצאה, אשר כאמור התקיימה ב- 21 באוקטובר 2013,  הסתבר לי שהמידע הזמין על הפרופסור שפירא הוא רב ומרתק.  "נסחבתי" בעיסוק בו וקיפחתי את חובותיי כלפי קרמנצקי, אך הצלחתי לשלב בדבריי הערכה גם לפועלו של בודנהיימר. עיקר הדברים כאן מוקדשים לדמותו של הפרופסור הרמן צבי שפירא.

מבוא

ביום שני ה- 21 בדצמבר 1953 פורסמה בעמוד 4, העמוד האחרון של דבר, עיתון פועלי ארץ-ישראל,  ידיעה תחת הכותרת, "מחר יובא לישראל ארונו של פרופ' שפירא".

 

בגיליון העיתון   ביום רביעי ה- 23 בדצמבר 1953, שולבה במקום בולט בעמוד הראשון ידיעה מפורטת תחת הכותרת,   "אתמול הגיע ארונו של פרופ' שפירא". ארונו של הפרופסור, אשר נפטר בקולן, גרמניה, ב- 1898, התעכב במסעו למדינת ישראל.   שביתה בנמלי התעופה של צרפת, אשר נבעה ממשבר פוליטי ב"רפובליקה הצרפתית הרביעית" מנעה הטסת הארון מפריז. הארון הועבר לבריסל ומשם הוטס במטוס אל על לנמל התעופה הבינלאומי של ישראל   בלוד. באותם ימים רחוקים לא קיים היה הכינוי "נתב"ג". בידיעה סופר שארונו של פרופ' שפירא נתקבל, על ידי משלחת גדולה ובראשה יוסף שפרינצק, יושב ראש הכנסת, מי שעמד בראש הוועדה הציבורית העליונה להעלאת עצמותיו של פרופ' שפירא לישראל וכן ראשי הקרן הקימת לישראל.

 

תיאור לפרטי-פרטים של מסע ההלוויה, אשר עבר בימים חמישי וששי, 25-24 בדצמבר 1953, מחיפה בצפון ועד רחובות בדרום, עיקרה של "הארץ הנושבת" של מדינת ישראל באותם ימים, הופיעה   בדבר   ביום ראשון, ה- 27 בדצמבר 1953. שם סופר ,ש"עצמותיו של פרופ' הרמן שפירא [שמו העברי צבי נשמט מהכתבה] הובאו ביום ו' אחר-הצהריים למנוחת עולמים בירושלים בחלקתהפנתיאון הלאומי [הדגשה ג"א], ליד קברותיהם של סמולנסקין ונפתלי הרץ אימבר (בעל 'התקווה')", בהר המנוחות, גבעת שאול, ירושלים.

 

לא מדויק. לצורך הכנת דבריי ביקרתי ב"הר המנוחות". פעמיים ביקרתי שם. בפעם הראשונה לא הצלחתי לאתר את קברו של פרופ' שפירא. בפעם השנייה, אחר הכנת שיעורים פרטנית, איתרתי את קברו של פרופ' שפירא.

 

 

קברו של פרופסור צבי הרמן שפירא

בהר המנוחות, ירושלים, אוקטובר 2013

 

הסתבר, שהקבר של אימבר משולב   בחלקה גדולה, מכובדת ומטופחת המשמשת בשנים האחרונות לקבורת "יקירי ירושלים". קברו של שפירא נמצא מרוחק משם, בחלקת קבורה המשמשת את, "חברת קדישא אחידה לעדת הספרדים ועדות המזרח". לא ידוע לי, מי העביר לרשות חברת קדישא זאת חלק מהחלקה אשר נועדה במקורה ל"פנתיאון הלאומי". מהקברים המצויים בסביבות קברו של פרופ' שפירא אני משער, שההחלטה לשנות יעוד חלק מקרקעות   ה"פנתיאון הלאומי" נפלה כבר במחצית השניה של שנות החמישים של המאה העשרים. כך קרה, שפרופ' צבי הרמן שפירא האשכנזי בעליל קבור בין עמך בני ישראל ה"פרענקים".

 

המידע על קברו של פרופ' שפירא שאבתי ממאמרו של ד"ר דורון בר   " 'פנתיאון האומה' בהר המנוחות", בכתב-העת עת-מול, גיליון אפריל 2013.   מאמר זה היווה במובהק זרז להרצאתי בארכיון הציוני המרכזי.

מסתבר, בשלהי שנת 1953 הופק אירוע ממלכתי רב משתתפים. אלפי אזרחים נטלו חלק במסע ההלוויה של פרופ' צבי הרמן שפירא. עולה השאלה, מדוע סברו מעצבי דעת-הקהל של ראשית שנות החמישים כי נכון וראוי להעניק כבוד גדול לפרופסור אשר נפטר יובל שנים לפני הקמת המדינה? בהווייה הישראלית העכשווית, בה השיח התקשורתי והציבורי נשלט על ידי rating ותוכניות reality, קשה לתפוש את העשייה הציבורית במדינת היהודים המתגבשת בראשית שנות החמישים של המאה העשרים. בניסוח בעברית עכשווית,  לא יתכן היה היום מצב בו היה מתקיים  אירוע דומה, אלא אם  מדובר היה בהלוויות אישיות ממלכתית מאוד מוערכת, למשל הלווייתו של יצחק רבין, או, להבדיל,  של רב מכובד, למשל הרב עובדיה יוסף. אך, גם אז לא היו מפיקים מסכת אירועים אשר יתפרסו ברחבי הארץ וימשכו מספר ימים.

 

שיטה

יותר מאשר ביקשתי לעסוק בהגויות ואידיאולוגיות התמקדתי בהרצאתי, "בפרטים הקטנים", באנקדוטות, ב"פיקנטרייה".   פרופ' חנן אשל ז"ל, הארכיאולוג, אמר באחת מהרצאותיו האחרונות, אולי אף הייתה זאת   הופעתו האחרונה טרם פטירתו ללא-עת, שהוא נמשך ל"לפרטים הקטנים בהיסטוריה, הנתפשים שוליים, משום שבהם מצוי העניין ומעטים העוסקים בהם." אכן כך.

 

פרופ' צבי הרמן שפירא תפש את מקומו ב"פנתיאון הלאומי-ציוני"  בזכות החזון הכפול  להקמת קרן לאומית יהודית היא קרן קימת לישראל ו"ליסד במרכז המושבות האלה [לא ברור לאיזה מושבות התכוון כאשר העלה לראשונה את הרעיון בשנת 1882] בית מדרש תחכמוני [הדגשה ג"א] גדול אשר ממנו תצא תורה חכמה ומוסר לכל בית ישראל." רעיון זה התגלגל מאוחר יותר להקמתהאוניברסיטה העברית בירושלים.

 

מהנדס החשמל יונה יוחנן יוהאן קרמנצקי ראוי לשילובו ב"פנתיאון הלאומי-ציוני" בזכות הלחץ שהפעיל על מוסדות ההסתדרות הציונית העולמית בשחר היווצרותם, לאישור הקמת קרן קימת לישראל וה- know-how  שהעמיד לרשות הקרן  בהנחת יסודות פעילותה בתחומיי המינהל, הכספים, "התעמולה" והאמצעים לגיוס משאבים (תרומות). לא מעט ממה שברא יש מאין, מנחה את עבודת קק"לעד עצם היום הזה.

 

יונה קרמנצקי, אשר נולד באוקראינה ב- 1850, אולי כבר ב- 1848, נפטר בווינה בשנת 1934. הוא הובא למנוחת עולם ב"שער הראשון" של בית הקברות היהודי של וינה. לפני מספר שנים עליתי לקבר סבא-רבא   יצחק אשכנז, אשר נפטר בראשית המאה העשרים, ונקבר אף הוא שם. כאשר הבטתי על סביבתי, זיהיתי ליד חומת בית הקברות, את אחוזת הקבר הלא מטופחת של משפחת קרמנצקי. בשובי לירושלים, ביקשתי ממשרד קרן קימת לישראל בווינה לעשות לשיקום הקבר. כך נעשה.

 

מקס בודנהיימר נולד בשטוטגרט בשנת 1865, העביר את עיקר חייו בקולן ונפטר בירושלים בשנת 1940. הוא נקבר בבית העלמין על הר הזיתים. בודנהיימר, מראשוני הראשונים בעלי תודעה יהודית-לאומית בקרב היהודים במרחב התרבות הגרמני, אשר קדם בהגויותיו ומעשיו את תיאודור הרצל,  הוא שעיצב את המבנה המשפטי של קרן קימת לישראל.  בתו חנה הנרייטה בודנהיימר, אותה אני זוכר מביקוריה הסוערים הכמעט יום-יומיים בארכיון הציוני המרכזי במיקומו הקודם במרתף בניין המוסדות הלאומיים ברח' אבן-גבירול, למעשה בניין ראש הממשלה המקורי, ראתה את משימת חייה לתאר את אביה מקס כשוליה לבורא עולם בכל הקשור ליסודה של התנועה הציונית בכלל, וקרן קימת לישראל בפרט.

 

מקורות

המידע על חייהם ופועלם של שפירא, קרמנצקי ובודנהיימר, דליתי אך ורק מ"מקורות משניים", רוצה לומר מאמרים וספרים. לא אספתי לצורך הכנת הרצאתי מקורות ראשוניים אף כי אלה נשמרו, ובשפע.

 

ארכיונו האישי של פרופ' צבי הרמן שפירא שמור באוסף הארכיוניים   בספריה הלאומית בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. יתכן, שמצויים מסמכים גם בידיים פרטיות. עקבות לפעילותו "הציונית" ניתנים לאיתור באוספי הארכיון הציוני המרכזי. שפירא התכתב עם חובבי ציון ברוסיה ועם ראשוני התנועה הציונית במרחב התרבות הגרמנית, אישים כמו מקס בודנהיימר ותיאודור (בנימין זאב) הרצל.

 

קרמנצקי לא היה איש דברים, לא העסיק עצמו בקידום יחסי ציבור. הוא היה איש מעשים. הוא הביא את תעשיית החשמל המודרנית לקיסרות ההבסבורגית, רכש זיכיון מתומאס אדיסון ליצור הנורה החשמלית ומאוחר יותר יסד בוינה בית חרושת מצליח ליצור מקלי רדיו עממיים. תיק עיזבונו-צוואתו שמור בגנזך קרן קימת לישראל בלשכה הראשית בירושלים.

 

ארכיונו האישי המקיף ביותר של מקס בונדהיימר שמור כחטיבה בפני עצמה בארכיון הציוני המרכזי. אולם ההרצאות בארכיון נקרא על שמו, שם רעייתו ובתו חנה.

 

להכנת ההרצאה נטלתי מידע,

* מפרסום על פועלו של פרופ' צבי הרמן שפירא אשר הוציא לאור בשנת 1925 פרופסור בן-ציון דינבורג, לימים דינור, לפי בקשת קרן קימת לישראל והאוניברסיטה העברית בירושלים (הפרסום ראה אור לרגל פתיחת האוניברסיטה).

 

* מביוגרפיה אשר כתב ד"ר ישראל קלויזנר ואשר ראתה אור בשנת 1966, אף זאת ביוזמה משותפת של קרן קימת לישראלוהאוניברסיטה העברית בירושלים תחת הכותרת, קרקע ורוח, חייו ופעלו של פרופ' צ. ה. שפירא.

 

* מאמר המהווה שילוב בין  כתיבה מחקרית-אקדמית וסיפור זיכרונות אשר כלל אריה ליב יפה בספר הקונגרס, למלאת חמש ועשרים שנה לקונגרס הציוני הראשון, שראה אור בירושלים בשנת 1922. המאמר האחרון בספר הוא פרי עטו של יפה. הוא העניק לו את הכותרת, "הפרופיסור הרמן שפירא".

 

הנני מוצא חובה לציין, שהשם אריה ליב יפה היה "מקודש" בבית הוריי. בפרק הארץ-ישראלי של חייו, היה יפה חבר בכיר בהנהלה  קרן היסוד ונהרג בפיצוץ בחצר המוסדות הלאומיים ב- 11 במארס 1948. קודם לכך, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, יצא בשליחות קרן היסוד לדרום אמריקה והגיע אף לאקוודור. אני נולדתי באקוודור אליה התגלגלה סבתא, אמא של אבא. אבא הגיע ארצה באמצעות עליית הנוער באוגוסט 1938 לקיבוץ קרית ענבים. אבא ואמא שלי "עשו" אותי בארץ, אך אני נולדתי באקוודור, כאשר הם הצטרפו לאמא של אבא אשר. במאי 1943, בסמוך ליום ההולדת של אבא, דאג יפה למסור מעין דרישת שלום אישית   מהאמא לבן, אז עובד במפעלי ים המלח. היה זה המסר האישי ביותר שאבא קיבל מאימו, פרט להתכתבות ביניהם, מאז שנפרדו בברלין בקיץ 1938.

 

המעט על המהנדס קרמנצקי אשר שילבתי בדבריי נטלתי,

*  מעבודת הגמר בשפה הגרמנית לתואר מוסמך של Mascha Hoff, Johann Kremenezky und die Gründung des KKL (יוהאן קרמנצקי ויסוד קרן קימת לישראל) אשר ראתה אור בשנת 1986 ועותק ממנה שמור בספריה הלאומית בגבעת רם. עבודת המחקר של הגברת  Hoff טובה ביותר. לצורך כתיבתה איתרה כתבים ומסמכים בפרט בארכיון הציוני המרכזי. ברם, היא סובלת מחולשה אחת.  Mascha Hoff אינה שולטת בשפה העברית.

 

* כמו כן שילבתי בדבריי מתוך המאמר אשר, כמאור, פרסמתי בשנת 2007 בכתב-העת עת-מול. לצורך כתיבת המאמר   השתמשתי בתיק המסמכים של הצוואה-עיזבון של קרמנצקי. במהלך הכנת ההרצאה הסתבר לי, שמאמר זה שימש למי ששימש, לניסוח הגרסה העברית של הערך "קרמנצקי" בויקיפדיה.

 

הדברים על המשפטן מקס בודנהיימר נטלתי מספרו, דרכי לציון, זכרונות יהודי גרמני, אשר ראה אור בירושלים בתשי"ג (1943). מדובר בתרגום לעברית של מאיר מוהר של זיכרונות אשר במקורם נכתבו גרמנית.

 

שפירא, קרמנצקי ובודנהיימר הראשונים לקרן קימת לישראל

כתב שפירא בפרגמנט מזיכרונותיו, אשר רבי בנימין [יהושע רדלר-פלדמן] תרגם מגרמנית לעברית ושנכלל בכתבים הציוניים שנערכו על ידי דינבורג, "אני נולדתי [בארזווליג  )Erzwellig?) ] ביום 16 לאוגוסט (באלול ת"ר) [כך במקור] [1840]." דינבורג הרחיב בעניין זה וביקש לדייק, "הפרופסור שפירא נולד ביום 16 באוגוסט 1840, בעיירה  על יד טוירוגן פלך קובנה." Tauroggen , בשמה הגרמני, היא עיירה תעשייתית בליטה של היום, בקרבת הגבול למובלעת הרוסית Kaliningrad Oblast, רוצה לומר, מה שנותר מחבל פרוסיה המזרחית ובירתה ההיסטורית Königsberg.

 

סוגיה אשר כמעט ואינה נדונה בספרות המחקרית היא, מה היה שם משפחתו של הפרופסור שפירא בעת לידתו. סדרה של מאמרים, אשר אדרש לה בדבריי, אשר פרסם שפירא בהמליץ במהלך שנת 1882, בה עסק, בין היתר בחזונו בדבר הקמת "בית מדרש תחכמוני" אשר הוזכר קודם, חתם הפרופסור, "צבי הירש המכונה ד"ר הערמאנן שפירא [הדגשות במקור וג"א]".

 

שפירא סיפר ברישומיו האוטוביוגרפיים על היותו הבן השלישי, מתוך ארבע אחיות ושני אחים.  הוא נהג להדגיש את "הייחוס" שלו, בין היתר, לגר"א מווילנה ולרב אליהו קאלישר. "אבי", הרב שלמה מארזווליג, כתב שם שפירא, "היה מלומד עברי וביחוד היה רב כשרונות בשירה העברית. מן התכונות הבולטות ביותר באופיו" [הדגיש שם שפירא, הייתה תבועה בו] (…) "אהבת האמת וחפץ רב במחקר ביחד עם הערצה נמרצה של המסורת."

 

ככל הנראה, שצניעות או הפחתת ערך עצמי לא הייתה מתכונות האופי של מי שהיה בשנות השמונים של המאה ה- 19 לפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה בהיידלברג. ברשימתו האוטוביוגרפית המקוטעת כתב, "בגיל הכי רך יצא לי שם של ילד נפלא [היום היינו כותבים, 'ילד פלא']. יסוד לזה שמשו העובדות, שבהיותי בן שתי שנים ומחצה ידעתי לא רק לקרוא עברית מהר, כי אם ידעתי גם בעל-פה כמה פרקים בחומש עם התרגום, ועוד ועוד ועוד."

 

במעקב אחר התבטאויותיו ניתן לקבל את הרושם, שבשנותיו הראשונות גדל והתחנך   בהווייה העברית. הייתכן? שפתו העברית במכתביו ומאמריו היא מליצית, כבדה ונטולת מושגים יום-יומיים. בי עלה החשד, ששפירא ביטא בהקשר זה השקפת עולם שכיחה בקרב המשכילים היהודיים בני המחצית השנייה של המאה ה- 19. רוצה לומר, "יידיש", שפת היהודים במזרח אירופה, לשיטתם, לא הייתה שפה ראויה. היא הייתה למרב "ז'רגון", ניב עממי, מעין "שפת רחוב", slang  לא ראוי.

אביו של שפירא רצה שבנו צבי יהיה רב. הוא זכה להשכלה רבנית אך לא מצא בתחומיי החוכמה וההלכה היהודית את מקומו. "… נתעורר בי חפץ בוער ללמודים כללים" כתב. "הסתערתי בחשק נמרץ ובלי עזרת מורה על כל שמצאתי בעברית מספרי פילוסופיה, מוסר, אסטרונומיה, פיסיקה וכביוצא-בזה, כמקצת בהסכמת אבי ובמקצת גם שלא בידיעתו."

 

נשוי ואב לבת (בערוב ימיו הזכיר שכיחות שאין לו צאצאים, טענה שהיתה ככל הנראה לא מדויקת, אלא אם התכוון ל"בן" ו"בת" לא נחשבה בעיניו) עזב את עיסוקיו הרבניים והגיע   לקובנה. בקובנה "התפקר", התקרב לחוגי ההשכלה העבריים, למד גרמנית וביקש לרכוש "השכלה כללית". "התפקרותו" הביאה לנתק  עם אביו; לאשתו הראשונה נתן גט-פיטורין.

 

בזיכרונותיו, בהספדים ובביוגרפיות מוזכר, שבמהלך שנות הששים של המאה ה-19, עסק שפירא בכתיבת חיבורים סאטיריים בצורת פרודיות על מסכתות התלמוד. פרופ' ישעיה תשבי במאמרו, "צבי הרמן שפירא  –  כסופר-השכלה" אשר ראה אור במולד ב- 1972 עסק בהרחבה בחיבורים אלה.

 

נדמה כי לאורך כל חייו התלבט שפירא  באשר לגישתו ליהדות. היו תקופות בהם התפקר, היו אחרות בהם הקפיד בקיום מצוות. אך קבלתי את הרושם כי לאורך כל חייו היה עקבי בביקורתו כלפי היהדות הרבנית השמרנית ובפרט מנהיגיה.

 

במאמר תחת הכותרת, "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" אשר גם אותו פרסם בשנת 1882 בהמליץ, כתב, "הרבנים כאיש אחד חברים להקדיש את כל כוחם לשמים. […] עודנם רודפים באף איש את חסידי חברו וכל אחד מלגלג ומגדף את תורתו של חברו. […] לא עת עתה לעסוק בדרשות, כי לא המדרש העיקר אלא המעשה."  בהמשך הדברים החריף   את התנסחויותיו. לאמור, "בחדרו של המלמד צחנה ואופל, ובבתי מורי הגויים אויר צח ואור נוגה; המלמדים פתחו לי שערי גיהינום בעולם הבא, ומורי הגויים את שערי גן עדן לחיים בעולם הזה; ומדוע זה תתפלאו, כי בחר הנער [כוונתו לעצמו] באור ויברח מן החושך?"

 

שפירא ביקש לשלב השקפה דתית מסורתית עם פתיחות מרבית לשכלה, למדע ולקדמה. את הגישה המחדשת או המתקנת ביהדות, הרפורמה, שלל.  ישראל קלויזנר   כתב בהקשר זה, כי הוא, שפירא, "הזהיר בפני תעייה בשבילי ההשכלה הכללית, אם יש בה התרחקות וניתוק ממקורות ישראל." ובניסוחו של שפירא במאמר בהצפירה בשנת 1894, "אנא, אחי בני עמי! כי יאמרו לכם סופרים, שלא שמשו כל צרכם, דברים בשם החכמה הנראים כסותרים את דברי תורתנו הצרופה, אל תאמינו להם! וכי ידרשו דרשות בשם היופי להניא את לבבכם ואת לב זרעיכם מאחרי העם הזה, אשר קידשו אבותיכם את שמו בדמם ובנפשם, אמרו נא להם: 'כמה מכוער ומגונה הוא זה'."

 

שפירא התבטא גם בסוגיות   אקטואליות בהווייה היהודית בשני העשורים האחרונים של המאה ה- 19. הטרידו אותו הפרעות, הפוגרומים, ביהודים באימפריה הרוסית הצארית ותנועת ההגירה ההמונית לארצות הברית של אמריקה. הקשרים אלה הביאו אותו להתייחס לקימומו של יישוב יהודי בארץ-ישראל.

 

בסדרת מאמריו בהמליץ כתב, "אין חפצנו להושיב את כל בני ישראל, מכל אפסי ארץ, בפעם אחת בארץ אבותינו. כשאני לעצמי [המשיך שם בגישה פרקטית] אינני בוכה ומצטער הרבה על אלה אשר נמלטו בימי רעה וחושך אל ארצות הדרור באמריקה ויבכרו ארצות אחרות על פני ארץ אבותינו, אשר לה משפט הבכורה. […]  מה טוב לנו, שאבן הפינה אשר אנחנו יורים ליסד לנו בית נאמן בארצות אבותינו תהיה מאנשים, אשר יבחרו בארץ הבחירה לא מפני שהם נלחצים ונדחקים לכך, אבל מתוך בחירה חפשית."

 

במארס 1867, והוא בן 27 לערך, הגיע שפירא לראשונה לברלין, "בלי אמצעים ובלי ידיעת הלשון הגרמנית […] גמרתי אומר להלחם בכוחותי האחרונים כדי להתקרב אל מטרתי. […] אני סבלתי באותו זמן הרבה מאד. […] שני שבועות שלמים לנתי בתוך 'גן החיות' [ככל הנראה כוונת הדברים ל- Zoologischer Tiergarten] [….] הייתי מצטיד […] בחומר-למודים, מדקדוק השפה הגרמנית והרומאית [רוצה לומר לטינית], מיסודות המתימטיקה, ידיעת הארץ, ההיסטוריה וכו.'" כבר ב- 5 בספטמבר 1867, כחצי שנה אחר בואו לברלין, עמד בהצלחה בבחינות הקבלה ל"אקדמיה לחרושת" (ה- Gewerbe Akademie).

 

שפירא התקשה להחזיק מעמד בברלין. הוא התגלגל לאודסה והחליט, באין ברירה, לעשות לביתו. הוא הצליח במסחר. באותה עת היה נשוי למינה אליאשביץ (בתו של המשכיל חיים-זלמן אליאשביץ, חזא"ל) לה נתן גט פיטורין בשנת 1876. טרם חזרתו לגרמניה נשא את קלארה לבית בלאנק. עם קלארה חלק את חייו עד ליום מותו. היא הייתה צעירה ממנו והפיכה בו נעורים.

 

הפרק החשוב בחייו של שפירא החל בחודש אוקטובר 1878. אז  הגיע  להיידלברג. אם היה מי ששכנע אותו להגיע דווקא להיידלברג או שהייתה זאת החלטתו שלו, אין לדעת. אך נדמה שה- Rüprecht-Karl-Universität-Heidelberg  בדוכסות Baden בעלת הגישה היותר ליברלית והיותר אמנסיפציונית כלפי יהודים במרחב התרבות הגרמני, צדה את תשומת לבו.

 

מעבר לזאת. יתכן, שה- Rüprecht-Karl-Universität-Heidelberg, אחת האוניברסיטאות היותר עתיקות באירופה, היתה באותה עת אחת האוניברסיטאות היחידות ב"קיסרות הגרמנית", אולי היחידה,   אשר קבלה לפקולטה למתמטיקה תלמידים יהודיים וגם העסיקה מרצים יהודיים, רוצה לומר, יהודים אשר לא התבקשו או אשר סירבו להמיר את דתם.

 

כאמור, בשנת 1878, בן 38 החל את לימודיו המסודרים במדעי המתמטיקה, וכבר בשנת 1880 הוכתר בתואר דוקטור. "דוקטור" בגרמניה של אז זה לא תואר דוקטור כפי שאנו מכירים בישראל של היום. נתן אלתרמן בהארץ ב- 20 בנובמבר  1936 כתב במקמה על ה"ייקים" ברחביה, "מגזוזטרה אל גזוזטרה נדברים ארכיטקטים/דוקטור מול דוקטור גר." אבל, מה לעשות,   חלק ניכר מהדוקטורים הללו לא היו בעלי תואר "דוקטור" על פי התקן האקדמי המקובל במדינת ישראל. האוניברסיטה בהידלברג הכתירה את שפירא בפועל בתואר "מאגיסטר למתמטיקה טהורה". זה היה הרבה מאוד עבור יהודי חסר מעמד אזרחי ב"ברייך הגרמני הקיסרי".  ככל הנראה שאת הלימודים מימן הבארון גינצבורג מסנט פטרבורג.

 

עם קבלת תעודת הדוקטור הוצעו לשפירא משרות באימפריה הרוסית. המוניטין שלו כבעל מחשבה מתמטית מקורית ומחדשת נודעה בחוגים המקצועיים. הוא הרבה לפרסם מאמרים ואף ספרים. האוניברסיטה באודסה ביקשה לקדם את הקריירה המדעית שלו; האוניברסיטה   בקאזאן  הציעה לו קתדרה. אך שפירא ביקש לשבת במרכז ההתרחשות המדעית וקבע את מושבו בהיידלברג.Rüprecht-Karl-Universität-Heidelberg העניקה לו מעמד של   "מרצה מהחוץ" Privat Dozent. בשנת 1887 הועלה שפירא לדרגת "מרצה שלא מן המניין". יתכן, שזה היה המרב אליו יכול היה להגיע יהודי באוניברסיטה ב- Baden באותם ימים.

 

העיסוקים האקדמיים של הפרופסור שפירא המעיטו את התמסרותו  הציבורית של  אחד "הראשונים לציון". האלם היהודי-לאומי של שפירא בלט אחר "ועידת קטוביץ" משנת 1884, אשר תוזכר כאן מאוחר יותר.  כתב קלויזנר, "שפירא הצטמצם […] בד' אמות של עבודתו המדעית. בשטח זה זכה להישגים גדולים." מכיוון שאני הגעתי לשיא ידיעותיי בתחומי המדעים המדויקים כאשר עמדתי בשנת 1969 בהצלחה בבחינת הבגרות במתמטיקה במגמה הומניסטית, לא הייתה לי כל יומרה כאן  להרחיב  בעניינים שאיני מבין בהם דבר וחצי דבר.

 

ד"ר קלויזנר הבהיר , ש"הפרופיסור שפירא פירסם מחקרים אחדים בדפוס, מאמרים בכתבי-עת מקצועיים, אולם בכתב היו לו חיבורים רבים, שהשתרעו על אלפי דפים. […] מלבד מתמטיקה, עניינו […] [אותו] מדעי החיים, הפיסיקה, ובזו במיוחד […] תורת התנועה. […] בחימה [כימיה] ניסה ליצור שיטה חדשה, תפיסה חדשה של מדע זה. הוא קרא לשיטתו 'חימיה של הכוחות' […]." שפירא גם עסק בחיבור אנציקלופדיה בעברית למדעי המתמטיקה והפיסיקה, מפעל מחקר וכתיבה, אשר מעולם לא השלים.

 

מה היה מעמדו בפועל בהיידלברג? על כך יש עדויות שונות. ישראל קלויזנר כתב, "הפרופ' שפירא ישב לו בודד בהיידלברג ועסק בעבודתו המדעית. מספר תלמידיו היה מצומצם וכן גם פרנסתו, שהיתה תלויה במספר התלמידים. […] היו זמנים [כך המשיך שם קלויזנר] שבהם לא היה לפרופיסור אף תלמיד. לפרנסתו היה עוסק בצינעה בתיקון שעונים, מלאכה, שידע אותה היטב."

 

ליב יפה כתב בהקשר זה, "באים לו שנים [בהיידלברג] של בדידות קשה. לו ולאשתו זרה סביבת המתבוללים והמתנכרים לעמם שמצאו בהיידלברג. זרה להם [לשפירא ולרעייתו] גם סביבת הפרופסורים, חבריו של שפירא. יש בה הרבה יהודים, אבל אחדים מהם הסירו את דתם [כך בניסוח של יפה] ואחרים שעוד נשארו ביהדותם […] מסרו את בניהם לשמד."

 

על בעיית הזרות של פרופ' שפירא ראוי להביט מנקודת מבטו של איש מדע אחר אשר הגיע לגרמניה בשלהי המאה ה- 19. פרופ' חיים וייצמן הגיע לגרמניה לבית הספר היהודי ב- Pfungstadt ב- 1894. בזיכרונותיו מסה ומעש כתב, על פי נוסח אשר ברש, "לא ידעתי, שיהודי גרמניה שוקדים כמו מתוך טירוף למחוק את צורתם, כדי שיתקבלו כגרמנים בתוך הגרמנים. […]." אדיקותם  של אלה אשר שמרו על הוראות ההלכה, על פי וייצמן, "לא היתה האדיקות שידעתי ואהבתי אצלנו בבית. זו היתה אדיקות זועמת, לא-ממשית, ללא רקע עממי. חסרה היתה חמימות ושמחה […]."

 

אותי התיאורים הפתטיים על גורלו החברתי, מצוקתו הכלכלית ומאבקיו המקצועיים של שפירא בהיידלברג לא שכנעו, גם אם הפרופסור העסיק עצמו בתיקון שעונים.

 

הפרופסור למתמטיקה, יהודי  נאמן למסורת וערכי אבותיו,  היה בהיידלברג של שלהי המאה ה- 19, דמות ידועה, הן בעולם האקדמי  הלא יהודי, והן בתחומי העשייה היהודית-לאומית. ככל הנראה שהוא התגורר עם רעייתו בבית נאה. העיד על כך ליב יפה. בסתיו 1897, אחר חופשות הקיץ והקונגרס הציוני העולמי הראשון, "כל ערב וערב אני ממהר לביתו [של הפרופסור] דרך גשר [נהר] ה-Neckar, שממנו מתגלה מראה נהדר על הארמון העתיק […]. אני עובר דרך גני השקדים. […] בירכתי העיר, לרגלי הר קטן, עומד הבית שבו גר שפירא. כמעט תמיד הוא יושב על היציע העטוף פרחים וזלזלי ענבים, מתנדנד בכסא נדנדה, קורא ספר או רושם את ציוניו וסימניו המלאים מסתורין. בערוב היום [המשיך שם יפה את תיאוריו] או בנשוב הרוח אנו נכנסים לחדרו המלא ספרים ומכשירים כימיים ומתמטיים. אחד החדרים, שבו נמצאה הספריה של שפירא, דומה לחדרו של פויסט [Fuast]."

 

מצוקה כלכלית אינה עולה מאחרית הביוגרפיה  של קלויזנר. שם נכתב, "ספרייתו של הפרופיסור שפירא, ספריה מדעית חשובה בת 2,000 ספר, נמסרה לספריה הלאומית בירושלים.[…] " קלארה שפירא, האלמנה, עלתה [אחרי פטירת בעלה] לארץ ישראל ונפטרה בירושלים." ובהערת שוליים באותו עמוד רשם קלויזנר, "[היא] הניחה אחריה 40,000 פראנקים. אני משער [הדגיש קלויזנר] שהפרופסור שפירא הניח אחריו כספים, אם כי לא הון רב. הוא [הפרופסור, סיים קלויזנר את הערתו שם] לא היה איפוא עני בשנותיו האחרונות."

 

יתרה מכל זאת. גם אם לא התערה בחברת עמיתיו הפרופסורים הלא-יהודיים והיהודיים ב- Rüprecht-Karl-Universität-Heidelberg הרי משהו מאופי עמיתיו "הייקים המכובדים" דבק בו.

 

על מפגשו הראשון עם שפירא כתב ליב יפה, "בחרדת לב נכנסו לפרופיסור הישיש [שפירא היה אז בן 57 בלבד!] שכבר ידענוהו בתור מלומד מפורסם בעולם   גם בתור סופר עברי וחובב ציון ידוע מתחלת שנות השמונים [כאמור, הדברים סותרים את טענת הבדידות]. שפירא קבלנו באדיבות אך היה קר ויבש ["ייקה"]. פניו נראו לנו כנזעמים, כאלו רצה להעמידנו במרחק ידוע ממנו." המשיך שם יפה, "בפגישתנו הראשונה [אשר התנהלה על טהרת הגרמנית] התחיל שפירא לדבר על הציונות החדשה. כרבים מחובבי ציון בזמן ההואהתנגד התנגדות נמרצת להרצל ולתוכניתו [הדגשה ג"א]. הדברים על מדינת היהודים יכולים לפי דעתו [של שפירא] רק לגרום נזק לרעיון חיבת-ציון, לעבודת הישוב בארץ-ישראל."

 

באותה עת תיאר בודנהיימר את שפירא במילים הבאות, "על גוף קטן וענוג ישב ראש של אחד האבות, עם שער וזקן ארוכים ויורדים כגלים. אמנם עיניו הרושפות הפיקו עוז ומזג סוער, אבל הטון הרך של דיבורו שוב היה נשמר כסתירה לכך. מוח צלול התמזג עם לב יוקד."

 

שפירא הגיב באופן בוטה לחוזרים אשר ד"ר בודנהיימר הפיץ לקראת הקונגרס הציוני הראשון בהם קרא להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. ב- 20 באפריל 1897 כתב שפירא לבודנהיימר, "הציונים הידועים לי, אשר עליהם רשאי גם אני להימנות, אינם מדברים על 'מדינה' יהודית, אלא על מרכז או על 'בית מרכזי' וחושבים, שיצירת מדינה כנקודת מוצא יהא להלכה ולמעשה רעיון כוזב ומזיק. לכן הנני מתרה בך להימנע תיכף ומיד מלהפיץ את חוזריך, בוליך וכו'. […] במקרה שלא תתחשב בהתראתי זו, הרי עלול אתה, לפי הכרתי העמוקה, לגרום לעניין שלנו את המהלומה הקשה ביותר, אשר אפילו אויבינו הרעים ביותר לא היו מצליחים להעלות על דעתם בגדולה מזו." בגרמנית רשמית של סוף המאה ה- 19 כל זה נשמע עוד יותר נורא.

Ich warne Sie daher schleunigst und dringend vor Verbreitung Ihrer Cirkulare, Marken etc., wenn Sie nicht eine Änderung des Ausdruckes im obigen Sinne getroffen haben werden […]. Wenn Sie meine Warnung nicht berücksichtigen sollten, würde Sie nach meiner tiefsten Überzeugung, der Sache der ärgsten Stoß versetzen, wie ihn unsere schlimmsten Feinde nicht besser ersinnen könnten."

 

שפירא הקדים בעיסוקיו ה"ציוניים" במרחב הגיאוגרפי דובר הגרמנית את תיאודור הרצל ואף את ד"ר מקס בודנהיימר. הוא יסד בהיידלברג במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה ה- 19, אגודה יהודית לאומית בשם "ציון". מרבית חבריה היו, כמותו באותה עת, סטודנטים יוצאי רוסיה. מטרות האגודה היו הפצת ידיעת השפה, הספרות וההיסטוריה של היהודים, לפעול ליישוב ארץ-ישראל ובמיוחד לקדם את חזון יסוד בית-הספר הגבוה "תחכמוני" בארץ.

 

פעילותו של הפרופסור שפירא באגודת "ציון" הביאה אותו למשלוח המברק לועידת "חובבי ציון" אשר התכנסה בי"ח בחשוון תרמ"ה, 6 בנובמבר 1884, בקטוביץ, אז בתחומיי הרייך הגרמני הקיסרי. שפירא ביקש להגיע לוועידה אך הדבר נבצר ממנו מסיבות אישיות, ככל הנראה בשל בריאותו הרופפת. על כן העלה את רעיונותיו על הכתב. אלה היו שניים:   הקמת בית-הספר הגבוה למדעים בארץ-ישראל והקמת קרן יהודית אשר תפקידה העיקרי יהא רכישת/גאולת קרקעות בארץ-ישראל.

 

עד שהחלה ההתארגנות לקראת הקונגרס הציוני העולמי הראשון לא הצליח שפירא לקדם את הטיפול ברעיונותיו אלה. לחזון "הקרן הלאומית" חזר שפירא לפני ועידה מכינה של "ציוני" גרמניה אשר התכנסה לקראת הקונגרס הציוני העולמי הראשון ב- Bingen am Rhein , בין קולן להיידלברג, ב- 11  ביולי 1897. בוועידה זאת הציג הפרופסור למתמטיקה ב- Rüprecht-Karl-Universität-Heidelbergהרמן צבי שפירא את רעיון "הקרן הלאומית היהודית" אשר כונתה אז "הקרן הטריטוריאלית" או "הקרן לגאולת קרקעות בארץ-ישראל". בועידה זאת גם החליט שפירא להגיע לקונגרס הציוני אשר נקרא לבאזל. לקראת הקונגרס שלח הצעה מגובשת להקמת הקרן לד"ר הרצל בווינה וזה החליט לפרסם אותה בביטאון ההסתדרות הציונות העולמית, Die Welt.

 

 

עיקרי ההצעה היו:

* לייסד קרן אשר מטרתה תהא רכישת קרקעות בארץ-ישראל;

* תרומות לקרן תיאספנה מיהודי כל העולם, מעשיר ומעני;

* כספי הקרן ישמשו בעיקר לרכישת הקרקעות. שני שלישים מהכספים יוצאו לרכישת קרקעות ושליש אחד יוצא לאחזקת הקרקעות ועיבודם;

* מהשליש הנותר יהיה מותר להוציא כספים גם למטרות יהודיות אחרות;

* את הקרקע הנרכשת אין להפקיע מרשות הקרן לעולם. אין למכור מהקרקעות ליהודים יחידים אלא רק להחכיר אותה, לא יותר מאשר לארבעים ותשע שנים;

* הכרעות באשר לניהול הפיננסי הראוי של הקרן, שימוש בכספי הקרן או שינוי בייעוד יתקבל במסגרת "משאל עם". את רעיון "משאל העם" "קטלו"   היועצים המשפטיים של ההסתדרות הציונות העולמית ועסקנים שונים בה. שפירא הסכים להמירו בניסוח לפיו, "הוצאת סכום שאינו עולה על סכום הריבית השנתית מותרת על פי החלטת ההנהלה [של הקרן] בלבד."

 

העיר  ד"ר ישראל קלויזנר בספרו משנת 1966, "שפירא דאג ביותר לשמירה על הקרן, מפני שידע, שעיזבונות לזמן ארוך צפויים לסכנה, שישתמשו בהם למטרות אחרות, או שיאבדו במרוצת הזמן."

 

במסד האידיאולוגי של קרן קימת לישראל מודגש ללא לאות, שעיקרון החכרת הקרקע מבוסס על הציווי האלוהי כפי שמופיע בספרויקרא פרק כ"ה. שם בפסוק י' נאמר, " וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו." ובהמשך בפסוקים כ"ג  –  כ"ד נאמר, "והארץ לא תמכר לצמתות [הדגשה ג"א]. כי לי הארץ. כי גרים ותושבים אתם עמדי ובכל ארץ אחוזתכם  גאולה תתנו לארץ." בפרק אשר הקדיש מקס בודנהיימר ל"קרן קימת לישראל" בספר זיכרונותיו נכתב, "את תכניתו קשר שפירא בתורת-משה, 'האדמה לא תמכר לצמיתות' לקנין פרטי, משום שהיא קנין-עולם של עם-ישראל."

 

אלא, חקר המסד הרעיוני של "קרן קימת לישראל" מוביל למסקנה, שלא רק עיקרים מהמורשת היהודית הדגישו את העיקרון "והארץ לא תמכר לצמיתות." בשלהי המאה ה- 19 נפוצו הגויות שונות אשר הציעו לערוך רפורמה כוללת בעקרונות בעלות הקרקע כפי שהיו מקובלים עד אז באירופה וארצות הברית. עקרונות אלה השפיעו על  בסיס ההגויות שהובילו לקרן קימת לישראל  ועיצוב עבודתה.

 

בנושא זה עסקו    Adolf Böhm ו- Adolf Pollak בספרם הקרן הקימת לישראל, אשר ראה אור ביוזמת קק"ל במספר מהדורות בכל השפות בהם יהודים דיברו טרם לשואה. על פי בוהם ופולק, הבולטים בקרב הוגיי הדעות הללו היו Adolf Damaschke בגרמניה והנרי ג'ורג' בארצות-הברית. ג'ורג', אשר היה למעשה אוטודידקט והניח בספרו Progress and Poverty (בעברית קידמה ועוני) יסודות ראשוניים לחשיבה סוציולוגית, הציע שעל כלל הקרקעות במדינה יוטל מס, מעין מס שבח מקרקעין, אשר יהווה המס היחיד,   single tax, אשר הכנסותיו יממנו את כלל הוצאותיה של המדינה. Damaschke ביקש לבטל את הבעלות הפרטית על קרקעות ולהעניק את השימוש בהן רק בחכירה. בכל מקרה הציע ליצור רשות ממשלתית מרכזית אשר תנהל את כלל הקרקעות במדינה. האם שפירא הכיר את ההגויות הללו? ספק. אך ברור שהיו  פעילים בתנועה הציונית אשר הכירו אותן. אחד הבולטים בהם היה הסוציולוג  הפרופסורFranz Oppenheimer.

 

שפירא הפיץ את הצעתו להקמת "הקרן הלאומית" בחוזר אשר חולק לצירי הקונגרס. הדיון ב"קרן הלאומית" במליאת הקונגרס בישיבת אחר הצהריים ביום הדיונים האחרון ב- 31 באוגוסט 1897 החל עם דבריו של ד"ר מקס בונדהיימר. על פי דברי בודנהיימר בזיכרונותיו, הוא תמך בחזון, "הפרופסור למתמטיקה, שרעיונו היה שולט בו כמין דיבוק. הרעיון היסודי היה נכון", כתב שם בודנהיימר, אבל הצעתו נתפסה על ידי המשפטן כבלתי מעשית או כפי שנחום סוקולוב כינה את כל העניין, "טירה מעופפת למשאת נפש בלתי ניתן למימוש". בשלב זה, בודנהיימר הציע, אשר מקובל להציע בנסיבות כאלה, היינו, להעביר את הנושא להמשך דיון בוועדה.

 

שפירא ביקש את רשות הדיבור. מעיון בדברי הפרופסור במליאת הקונגרס כפי שנכללו בתרגום לעברית של הפרוטוקול, בולטת גישתו המעשית. שפירא אמר שם, "אם הקונגרס יסכים למסור את השאלה לועד [היום היינו כותבים לוועדה], אסכים לכך בהחלט. רק [אבקש] לציין, […] שזולת הקרנות האחרות, תיווצר עוד קרן לקרקעות; שנית, שיש להכניס סעיפים מתאימים בספר התקנות, שיבטיחו, כי בכספי קרן הקרקעות הזאת לא ישתמשו לשם מטרות אחרות; שלישית, שהקרן הזאת לא תתרוקן בכלל לעולם. אלה הם שלשה יסודות עיקריים, שלא הייתי רוצה לסור מהם."

 

באולם הקזינו בבאזל נכח  חבר בוועד הפועל הציוני בווינה האדון יוהאן מאיר. במציאות לא היה אדם אשר נשא שם זה. השם היה כיסוי למהנדס יוהאן (יונה יוחנן) קרמנצקי אשר מסיבות שהיו שמורות עמו ביקש לא להבליט את נוכחותו בדיוני הקונגרס הציוני העולמי הראשון.

 

 

כתב בהקשר זה מקס בודנהיימר בזיכרונותיו, "מקום של כבוד בתולדות הקרן הקיימת מגיע, ליד שפירא, ליוחנן קרמנצקי מווינא. כאחד מעוזריו הנאמנים של הרצל בוועד הפועל המצומצם, הקדיש עצמו לתפקידו, לנוכח האידיאה החזונית של שפירא להעמיד את הקרן על בסיס ריאלי." קרמנצקי הוא זה   אשר במידה רבה, דחף  את תיאודור הרצל, להעביר בקונגרס הציוני העולמי החמישי בשנת 1901 את ההחלטה ליסוד "קרן קימת לישראל".

 

מנחם אוסישקין הספיד את קרמנצקי, אותו הכיר היטב, באסיפה מיוחדת אשר התקיימה בלשכה הראשית של קק"ל בירושלים ב- 28 באוקטובר 1934. בין היתר אמר שם, "לולא הרמן [צבי] שפירא והרצל, לא הייתה הקהק"ל תופסת את אותו המקום שהיא תופסת היום [כאמור 1934], אבל למעשה הגשים את הרעיון הזה קרמנצקי. רעיון הבול וכן ספר הזהב והקופסה [הכחולה]  –  כל אלה הם רעיונותיו. בשנת 1901 עד 1907 [עת הועבר ניהול הקרן לידיו של מקס בודנהיימר] היה הוא הקהק"ל והקהק"ל הייתה קרמנצקי." ומה קיבל לידיו עורך-הדין בודנהיימר כאשר קק"ל הועברה לניהולו?  כתב על כך בזיכרונותיו, "עמדו לרשותי מכונת-כתיבה וכסא."

 

חזון "הקרן הלאומית היהודית"   עוררו את שפירא "הזקן" והחולה לפעילות יתר. במאי 1898 הוא ביקש להגיע לועידת ציוני גרמניה אשר אמורה הייתה להתקיים בקולן. בניגוד לעצת רופאיו הוא יצא מהיידלברג והתמוטט אחר פגישה בביתו של ד"ר בודנהיימר. הוא אושפז בבית החולים של הקהילה היהודית בקולן. שם  נפטר מדלקת ריאות ב- 8 במאי 1898.

 

הוא נקבר בבית קברות היהודי בקולן ממנו הוצאו עצמותיו בדצמבר 1953. במסע ההלוויה במדינת היהודים המתחדשת עסקתי בראשית דבריי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *