כשצלצלתי אליה להזכיר לה את דבר פגישתנו באותו היום, סיימתי ואמרתי: בסדר, אהיה שם והיא אמרה: אינשאללה…פרופסור רות לפידות קיבלה את פני בחדרה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים.
יש לה פנים קורנים וחיתוך דיבור נערי ורהוט להפליא. "צברית" לכל דבר ועניין וכתל אביבית אני מעזה להגיד גם "ירושלמית". רק כשהיא קמה על רגליה, ניכר גילה.
אני חורגת ממנהגי, מסתכלת סביב ושואלת מהו המקום הזה ומה מעשיה בו והיא אומרת שהיא ממשיכה לשמור על הקשר עם האוניברסיטה, כותבת מאמרים חברה בפורום למשפט בינלאומי. הפורום מתכנס אחת לשבועיים לדיונים בבעיות אקטואליות במשפט בינלאומי או להרצאת אורח.
רות אשלבכר נולדה בעשרים ושבעה באוקטובר שנת אלף תשע מאות ושלושים בדורן Dueren) על יד העיר קלן לאביה ד'ר אוסקר אשלבכר ואמה ד'ר זלמה אשלבכר לבית רר, שניהם רופאי שיניים. אחותה הבכורה, ד'ר חנה מרקס, אף היא רופאת שיניים, הלכה כבר לעולמה.
אבא היה ציוני מאז היותו נער. הוא היה חבר בתנועת הסטודנטים הציונית K.J.V. ומעולם לא הסתיר את יהדותו. רות (כפי שביקשה שאקרא לה) חוזרת שוב ושוב ואומרת: היינו יהודים ולא היה בביתנו דבר שהעיד על התבוללות. היינו גרמנים כמובן, אבא לחם במלחמת העולם הראשונה ואף קיבל את עיטור צלב הברזל, אבל בליל שבת היה קידוש ולפעמים הלכנו לבית הכנסת וחגגנו את כל החגים. לא כל כך מתוך אמונה דתית, היא מהרהרת בקול, אלא יותר מתוך הזדהות ואמונה ביהודיות שלנו. אמא וגם אבא שניהם היו בעלי רקע דתי. וארון הספרים בביתכם? אני שואלת והיא מחייכת ונדה בראשה בזיכרון נעים: אח הספריה! כמובן שהיו בה הרבה יצירות ספרותיות כלליות חשובות, אך היו בה גם ספרי יהדות. הבאתם אותם אתכם? אני שואלת בזהירות והיא עונה: רק חלק קטן.
בבית למדו עברית מפני שעוד לפני שהשמיים קדרו מעלינו, ידענו שבסופו של דבר נגשים את היותנו ציונים ונעלה לארץ ישראל. כשהייתי בת שבע, אני זוכרת, אספתי כסף לקרן הקיימת למפעל ייבוש הביצות ואפילו רשמו אותי ב"ספר הילד" של הקרן הקיימת ספר. למדתי בבית ספר יהודי, כמובן, וגרנו בבית גדול. היו בו עשרים ושלושה חדרים, כולל המרפאות של אמא ושל אבא.
הורי נסעו לארץ כמה פעמים לפני שעלינו. בחזרה האחרונה, בכניסה לגבולות גרמניה נלקח מאבא הדרכון. משרד הפנים בדורן לא היה רשאי להנפיק דרכון חדש. אבא הלך לשם מדי יום אך ללא הועיל, הדרכון עוכב בברלין. לבסוף אמר לו הפקיד שינפיק דרכון על אף שיש בכך עברה, מפני שהוא מבין שעלינו לעזוב. הוא ביקש מאבא שמשעה שיעזוב את אדמת גרמניה עליו להשמיד את הדרכון. בעירנו היו גרמנים שניסו ואף הצליחו לעזור ליהודים, אומרת רות בנימה עניינית. למשל, מעשה שאירע לידידים של המשפחה אחרי הליכתנו. הם חיכו לויזה צרפתית, בימים שכבר היה צריך להטביע את האות j בדרכון. לאנשים האלה יעץ הפקיד הגרמני, שיקבלו את הדרכונים ללא ההטבעה המבזה כדי שהצרפתים לא ידחו את בקשתם לאשרת כניסה. אחרי כן התבקשו לחזור למשרדו ורק אז תוטבע בדרכונם אות הקלון ההיא.
מה את זוכרת מהפרידה מהבית, מן העיר, מהארץ?
הייתי כמעט בת שמונה, אומרת רות ואני זוכרת שמשתים עשרה בובותיי הייתי חייבת לבחור שתיים..שבועיים לפני הנסיעה נשלחנו אחותי ואני לחברים, ובזמן הזה חיסלו ההורים את ענייניהם וגם את משק הבית שלנו. אני זוכרת בברור את הבקר בו הגיעו במונית לאסוף אותנו. לכל אחד מאתנו היתה מזוודה או חבילה אחת באחריותו. עוד זיכרון בהיר הוא דבריה של המארחת שלנו להורי. היא אמרה: אתם עוזבים חמש דקות לפני שתים עשרה ואבא השיב: דקה אחת בלבד.
נסענו ברכבת לקלן ומשם ברכבת ששמה היה ריינגולד, אני זוכרת! מחייכת רות את חיוכה המתון. ברכבת נאמר לנו שאם השלטונות יעכבו את ההורים עלינו, על אחותי ועלי, להמשיך ולהגיע לארץ ישראל ויהי מה. אבל עברנו את הגבול בשלום. ישנו לילה אחד בלוצרן ולילה שני בגנואה. בשלושה בספטמבר אלף תשע מאות שלושים ושמונה, עלינו על האניהEsperia ובשמונה בו עגנו בחיפה. עוד זיכרון: על האניה לקו כולם במחלת ים מלבדי, כך יצא שאכלתי את הגלידה של כולם….
בחיפה חיכה לנו הדוד שבא מתל אביב. גרנו – אחותי ואני – אצל הדודה ברחוב הירדן, וההורים שכרו חדר. בארץ ישראל היו כל כך הרבה רופאי שיניים שלא היה סיכוי שגם אבא וגם אמא יעבדו. כעבור חודשיים עברנו להתגורר ברמת גן, בדירה היו שלושה חדרים יחד עם המרפאה. אבל אבא ישב בטל מעבודה עד שהגיעה פציינטית ראשונה אחרי שלושה שבועות. אמא נאלצה לוותר על מקצועה ולהיות עקרת בית. זה אכזב אותה עד מאד. לא היה לה קל אבל היא מעולם לא התלוננה. אני המשכתי ללמוד בבית הספר בתל אביב אליו שלחו אותי עוד כשגרנו שם. הילדים בבית הספר היו ילידי הארץ. הם דברו עברית רהוטה, צבריות. ואני כמעט ולא דברתי עברית. אני זוכרת לטובה את התמיכה והעידוד של מורתי היקרה יוטה לוינסקי. נעזרתי בשעורים פרטיים ועד חנוכה הייתי כמו כולם. בסוף שנת הלימודים עברתי לגימנסיה "אוהל שם" ברמת גן. הורי ניסו בכל כוחם לדבר עברית אך לא ממש הצליחו, כך נשמרה הגרמנית שלי עד גבול מסוים.
הייתי בתנועת נוער. בתחילה ב"מכבי הצעיר" ואחר כך בצופים וגם ב"הכוח". עזבתי כשהחברים שלי עזבו והלכתי לאן שהם הלכו.
בת שבע עשרה סיימתי תיכון (דילגתי על שתי כיתות) רציתי ללמוד מוסיקה כמקצוע. ההורים לא אהבו את הרעיון אבל בכל זאת שלחו אותי לפריס לשנת לימודים אחת כדי שאחליט. בפריס התגלגלו הדברים כך שמצאתי עצמי לומדת צרפתית בנוסף למוסיקה, אבל השנה היתה אלף תשע מאות ארבעים ושבע או אולי שמונה, המדינה קמה. עזבתי הכל ושבתי הביתה.
בישראל החדשה התגייסתי לצה"ל ושירתי במה שהיה אחר כך חיל הרפואה. אז נקרא 'שרות רפואי'. עזרתי במרפאת שיניים. באחד המבצעים, אם אינני טועה זה היה שחרור הנגב הדרומי, נשלחתי לאזור הקרבות. הנה אני, בת שמונה עשרה, בתחנת איסוף פצועים חטיבתית, עוזרת לרופא, מחזיקה פלסמה לפצועים. זה היה עצוב לראות את החיילים ערב צאתם לקרב ובחזרתם פגועים וחבולים. זה היה באמת עצוב מאד, חוזרת רות ואומרת. יש לי זיכרון מאותה התקופה, היא אומרת אחרי הרהור קצר. בתחנת האיסוף החטיבתית היה רופא שידיו היו מלאות עבודה. הוא טיפל בפצועים יהודים ומצרים כאחד. היו אנשי צבא שהתלוננו בפניו על שהוא מטפל במצרים עוד טרם טיפל בכל היהודים. תשובתו, שעשתה עלי רושם עצום ונותרה בזיכרוני עד היום, היתה: אני מטפל בפצועים על פי מידת החומרה של פציעתם. אולי, ממשיכה רות ואומרת, שם, במרפאה ההיא, נולדה ההתעניינות במשפט הבינלאומי. הסבל של שני הצדדים עורר בי שאיפה לפעול למניעת סבל כזה.
באלף תשע מאות ארבעים ותשע השתחררתי וגם קיבלתי את אות הקוממיות, כפי שכל חיילי מלחמת העצמאות קיבלו, היא אומרת וממעיטה בערך האירוע. הייתי בת תשע עשרה כשהתחלתי ללמוד משפטים. אז הוקמה הפקולטה בירושלים. בעצם רציתי להיות רופאת שיניים כמו הורי, אבל הם אמרו שאין לי רגלים חזקות מספיק… ולא רציתי ללמוד רפואה בשל האחריות הכבידה, אז נרשמתי ללימודי מתמטיקה ופיזיקה ובאותו היום, כשהודעתי על כך להורי, הם ביקשו שאבטל וארשם למשפטים.
ועשית כדבריהם? אני שואלת
כן, היא משיבה בפשטות. לא כעסתי ולא מרדתי. בכלל, בימים ההם רוב הצעירים עשו כמצוות ההורים ואני לא מצטערת, היא צוחקת וקמטי צחוק קטנטנים מתכווצים בזוויות פיה. ארבע שנים ועבודת גמר רצינית הביאו לי את התואר מוסמך בהצטיינות.
ואז? אני שואלת
בתחילה היו לי אשליות שמשפט פירושו צדק. מאוחר יותר הבנתי שאלה שני דברים נפרדים. משפט מורכב משני אלמנטים, האחד, אולי הראשון מבין השניים הוא עשיית סדר בחברה. השני הוא עשיית צדק. הצדק הוא רק חלק ממטרות המשפט. וצדק יכול להיות סובייקטיבי. ועוד: במשפט אזרחי שני הצדדים עשויים להיות צודקים. כבר היו דברים מעולם. השופט הוא זה שצריך להכריע מי מהם צודק יותר.
אחרי שסיימתי ההתמחות, אותה עשיתי בבית המשפט העליון בהדרכתו של השופט זוסמן זכרו לברכה, עמדתי בבחינות לעריכת דין וקיבלתי את התואר עורכת דין. השנה, אלף תשע מאות חמישים וארבע. לתואר השלישי רציתי להתמחות במשפט בינלאומי. היו מי שיעצו לי לעשות זאת בפאריס. כיוון שקיבלתי מלגה מטעם ממשלת צרפת, לא חשבתי פעמיים. כמעט בת עשרים וארבע נסעתי.
בפאריס, בנוסף על לימודי הדוקטורט, למדתי במכון האוניברסיטאי ללימודים בינלאומיים גבוהים. פרופסור אריה לפידות, אישי ובן זוגי, היה אז חבר שלי. הוא יליד הארץ, היא מבהירה ובעיניו אהיה תמיד 'עולה חדשה'… קמטי הצחוק מתגודדים שוב סביב פיה. למדנו ביחד בירושלים. הוא התמחה בדיני מיסים ועשה את הדוקטורט שלו בלונדון יותר מאוחר. נישאנו בפאריס ברווח הזמן שבין הגשת עבודת הדוקטורט לבין הבחינה המסכמת. על המחקר זכיתי לציון הגבוה ביותר והוא פורסם בספר בצרפת. נסענו ללונדון לירח דבש. בחודש דצמבר אלף תשע מאות חמישים ושש שבנו ארצה. אריה עבד באוצר כיועץ משפטי לאגף מס הכנסה, ואני כאסיסטנטית באוניברסיטה, לה הייתי מחויבת בגלל המלגה, אותה קיבלתי בהמלצתה. וגם, היא מוסיפה, מתוך אינרציה. ומאז אני כאן, היא מחייכת.
באלף תשע מאות שבעים ושתיים כתבתי ספר על מיצרים בינלאומיים. הספר נכתב בצרפתית והוא עוסק בעיקר בזכויות מעבר במצרים ובתנאים המחייבים את העוברים. וגם בחלוקת הים הטריטוריאלי בין המדינות היושבות לחופי המייצר. כשהייתי באוקספורד בשנת אלף תשע מאות תשעים ושבע מצאתי את ספרי ברשימה הביבליוגרפית לקורס על דיני הים של אחד המרצים המובילים לתואר שני. הייתי מאד גאה, כמובן, היא אומרת בפשטות.
אחר כך כתבתי ספרים על ים סוף. באנגלית. על אוטונומיה, גם כן באנגלית, על העיר העתיקה של ירושלים בעברית, ועל חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל גם הוא נכתב בעברית.
משנת אלף תשע מאות שבעים ותשע עד אלף תשע מאות שמונים ואחת הייתי היועצת המשפטית של משרד החוץ. אחרי הסכם השלום עם מצריים, בשנת אלף תשע מאות שבעים ותשע, טיפלתי בביצועו וגם במשא ומתן לאוטונומיה עבור הפלסתינים, שהתנהל בין ישראל לבין המצרים ובהקמת הכוח הרב לאומי שהוקם באלף תשע מאות שמונים ואחת, כדי לשמור על הגבלת הכוחות בסיני ועל חופש המעבר במייצרי טיראן. כמובן, התנהל משא ומתן לנורמליזציה בין שתי המדינות. בנושאי מסחר ותרבות אמרו המצרים שכל עוד קיימת בעיית הפלסתינים, השלום יהיה קר. למשל, בשיחתי עם מנכ'ל משרד החוץ המצרי בעניין ההתחיבויות לקשרי תרבות, הזכרתי את האפשרות להשתמש בספריות של שתי המדינות. הוא אמר שאי אפשר לתת לישראלים להשתמש בספריות המצריות כי הן עמוסות…שאלתי אותו -קצת בהיתול- אם אני אבוא לספריה בקהיר, האם ירשו לי להיכנס? והוא ענה מניה וביה: לא! ודאי שלא!
הבוררות על הגבול באזור טאבה התקיימה בין אלף תשע מאות שמונים ושש לבין אלף תשע מאות שמונים ושמונה. שם הבעיה היתה הגבול היבשתי בין ישראל ומצרים בקרבת החוף של מפרץ עקבה. כאשר שתי המדינות סמנו את הגבול באזור טאבה, בדבר מיקומו של עמוד הגבול האחרון ליד המפרץ. משא ומתן לא צלח. על כן, בהתאם לאמנת השלום ביניהן, חוייבו השתיים לתהליך של פישור או בוררות. ישראל העדיפה פישור שמאפשר להביא בחשבון עובדות גאוגרפיות וכלכליות, מעבר לשיקולים המשפטיים. המצרים התעקשו על בוררות, האמריקאים לחצו וישראל נכנעה. שלושה בוררים ניטרליים נבחרו על ידי שני הצדדים. שוודי, צרפתי ושוויצרי וכמובן עוד שניים שייצגו את המדינות הנוגעות בדבר. אני נבחרתי לייצג את ישראל. על פי אמנת השלום הגבול צריך היה להיות כפי שהיה בימי המנדט, כפי שהותווה באלף תשע מאות ושש בין תורכיה ומצריים (שהיתה אז תחת שלטון בריטי).ההסכם קבע שיוקמו עמודי גבול ומכל אחד מהם ניתן יהיה לראות את הקודם ואת הבא. המפה שצורפה אז להסכם, לא נמצאה… התורכים שלחו עותק לא רלוונטי, הבריטים הודיעו שהיא עלתה באש בשריפה שהתחוללה בשגרירות בקהיר והמצרים הודיעו שהעותק שלהם אבד…עד היום העניין הזה מעורר בי ספקות, היא אומרת ונדה בראשה בפקפוק. בבוררות הזאת זכו המצרים. אבל אני, בכל זאת, הצלחתי להציל מאתיים וחמישים מטר חוף עבור ישראל, מה שהיה חשוב מאוד לצה"ל כיוון שהחוף שם מתעגל.
תוצאות הבוררות והתנהגותם של חלק מהבוררים היו מאכזבות ומרתיעות. ישראל כבר לא תעטר בקלות להצעות בוררות בעתיד.
מעין פוסט טראומה? אני מציעה ספק ברצינות ורות מאשרת בניד ראש ומוסיפה: מבחינה משפטית היתה התקופה הזאת מאד מעניינת ומעייפת, אך מבחינה אנושית זו היתה אכזבה. הסובייקטיביות של חלק מהבוררים, היא מהרהרת בקול המצרי, למשל, שיקר במצח נחושה! שקרים איומים. למשל הוא נשא נאום והשמיץ בו את אבא אבן כאילו כל רצונו היה לספח שטחים…והלא ידוע היה לכל שאבא אבן פעל בדיוק להיפך. חלק מן המומחים שכתבו על הפסק, בקרו את נימוקי הרוב וסברו שנימוקי המיעוט, כלומר נימוקיי, היו מנוסחים טוב יותר. כפי שכבר אמרנו הכל תלוי בזוית הראיה. בישראל אמרו: החזרנו את סיני כולה, צריך להתעקש על הקטע הקטן הזה. במצרים אמרו. איך זה שסאדאת השכיל להחזיר את סיני כולה למצרים ומובראק לא מסוגל לזכות בחלקת הארץ הקטנה הזאת? אמרנו כבר, פרשנות וזווית ראיה.
לא דיברנו על משפחה. אני אומרת. רות מספרת על בכורה מיכאל שנהרג בתאונה בהיותו חייל סדיר. היא מדברת באיפוק מהוסס ומסיימת: בתנו תמר קראה לבתה מיכל על שמו וגם עמוס בננו קרא לבנו מיכאל.
ספרי לי קצת על מחקרייך בנושא ירושלים, אני מבקשת
ובכן, כמו כמעט כל דבר אצלי, זה היה מקרי. מעמית שלי שהיה צריך לשאת הרצאה בצרפתית על ירושלים, נבצר לקיימה. הוא ביקש שאעשה זאת במקומו וכך נולד העניין בשאלות המשפטיות של ירושלים.
אומר לך את דעתי, היא מתחילה ונראה שהנושא מצית אותה.
אני סבורה שאפשר לפתור את בעיית ירושלים, בתנאי שבאמת רוצים. אם אין רצון אמיתי הדבר אינו אפשרי בגלל ריבוי הבעיות ומורכבותן. הבעיה הראשונה היא בעיית הריבונות, כלומר השאיפות הלאומיות הסותרות של שני עמים. חקרתי וכתבתי על התפתחות הריבונות ואני יודעת שקיימים היום סוגי ריבונות שונים. מתוך ההבנה הזאת הצעתי שכל הצדדים הנוגעים בדבר, יוותרו על ריבונות מלאה. למשל, אפשר להחליט שהריבונות היא של אלוהים והצדדים יחלקו ביניהם את כל הסמכויות באופן פרטני. אפשר גם לחשוב על ריבונות משותפת והחיים בעיר יתנהלו, בין היתר,על פי חלוקת סמכויות שמבוססת על אזורי מגורים.
אז את מדברת על חלוקת ירושלים? אני מקשה
הביטוי הזה הפך להיות הבד האדום ששמים לנגד עיני הפר, אומרת רות. את יודעת שמשיחותיי עם אנשי ימין אני מסיקה שרבים מהם היו מוכנים לוותר על שכונות ערביות בירושלים אבל "חלוקת ירושלים" היא ביטוי פוליטי משלהב. במובן הזה הוא מפחיד.
הבעיה השניה היא המקומות הקדושים. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע ערכו באו"ם רשימת המקומות הקדושים בירושלים. הרשימה מנתה שלושים מקומות כאלה. בשנת אלפיים פרסמו שלושה מומחים, נוצריה ארמנית, יהודי ומוסלמי, רשימה של שלוש מאות ושמונה עשרה מקומות קדושים בירושלים!!! את זה צריך להפסיק כמובן. יש להסכים על רשימה סגורה של מקומות קדושים שניתן לשנותה אך ורק בהסכמה הדדית. בעיה מיוחדת קיימת במקום קדוש ליותר מדת אחת אך גם לזה אפשר לדאוג. אולי שעות ביקור, או אולי ימים קבועים או חלוקה גאוגרפית. צריך רק לרצות באמת.
הבעיה השלישית היא ההטרוגניות של האוכלוסייה. טדי קולק אמר שבירושלים יש ארבעים עדות שונות על פי מוצא או על פי דת. כדי לתת לכל אחת מהן הרגשה טובה יש לתת להן אוטונומיה תרבותית בחינוך וכו' באזורי המגורים שלהם.
הבעיה הרביעית היא בעיית הביטחון וכאן נחוץ כוח בינלאומי ולא של האו"ם. כוח בינלאומי רציני אולי אפילו נאטו. שתי משטרות, יהודית ופלסטינית ועוד רשות נוספת. בעיר העתיקה ישרור ניהול על פי רבעים או ניהול משותף או בינלאומי. נוכחות בינלאומית מסוימת, היא חיונית בשני המקרים.
אבל נראה שנצטרך לחכות לבוא המשיח….היא מחייכת.
ופרס ישראל? אני שואלת.
משנת אלפיים החלה תקופת הפרסים, מחייכת רות. באותה השנה האגודה האמריקאית למשפט בינלאומי הכריזה עלי כמשפטנית בינלאומית מצטיינת. כעבור שנה כיבדה אותי לשכת עורכי הדין בישראל בתואר נכבד. את פרס ישראל קיבלתי בשנת אלפיים ושש
ומה היה המעמד הזה בעיניך, הילדה הקטנה מדירן.
כן, זה בדיוק מה שחשבתי כשעמדתי שם והקשבתי לנגינת ההמנון שלנו. חשבתי על הילדה הקטנה מדירן שבביתה שרו את ה"תקווה" בחדרי חדרים ופתאום…
היא מחייכת אלי ואני עונה בחיוך. סגרנו מעגל.
היא קמה ממקומה, מבקשת ללוות אותי החוצה. ההליכה קשה עליה אבל היא מתהלכת, עולה ויורדת מדרגות אנשים עוצרים אותה בדרך, לכולם היא רות וכולם מברכים אותה במאור פנים. הם כנראה חושבים כמוני, שהיא אישה מיוחדת במינה.
אנחנו לוחצות ידיים בחום.
תגובה אחת
ביום שיתבצע בנאום ירושלים והעברת הכפרים הסובבים (השכונות הערביות) לשליטה פלסטינית, יתבעו הערבים את אותו הדין לכפרים שבמערב ירושלים כגון שייך באדר (הכנסת) , דיר יאסין (רח' כנפי נשרים ) , הקטמון וכו'. כל אלו שייכים לבנאום ירושלים לפי החלטת החלוקה (כ"ט בנובמבר). בל נשכח שלפי עדות יהושע זטלר ישראל שאפה להחזיר הקטמון תמורת הר הזיתים (בית הקברות) אך עבדאללה לא קיבל זאת ונתקבלה הצעת דיין – אל תל לקו העירוני בהתאם לכוחות הצבאיים בפועל.
בשלב מסוים עם תום הקרבות עלתה האפשרות שתושבי הכפרים יחזרו לכפריהם. לכן נראה לי שפרופ' לפידות לא חשבה עד הסוף.