עו"ד משה מירון

בית האזרח ברמת גן נקרא על שמו של עו"ד משה מירון לאות הערכה על עשייתו המגוונת ופעילתו רבת השנים בזירה הציבורית, הפוליטית והחברתית. הוא נולד בחודש מרץ של שנת 1926 בעיר קניגסברג בגרמניה. "גדלתי בבית יהודי עם זיקה קלה לדת, ולמסורת, בחג חנוכה למשל, היינו מדליקים חנוכיה, אך לצידה אשוח קטן מקושט כמנהג הגויים, בשבתות ובחגים אמנם הלכנו לבית כנסת, אך הגענו לשם עם הרכב של סבתי, סבתא שלי הייתה בעלת רישיון משנת 1928, הוא כותב בספרו הביוגראפי "מזל ואושר", שיצא לאחרונה לאור. את הספר הסוקר תחנות בחייו, כתב לאחר לכתה לעולמה של רעייתו אהובה.

בשנת 1933 כשהיה בן 7, החל ללמוד בבית הספר היסודי על שם פרידריך אברט  "יום אחד כשהגעתי לבית הספר ראיתי שהשלט עם שם בית הספר היסודי הוסר ובמקומו הוצב שלט אחר שלפיו נקרא בית ספר על שם מנהיג אחר, אדולף היטלר", הוא משחזר ומוסיף "אני בטוח שהבנתי לעומק את משמעות העניין הזה באותה תקופה. אני זוכר שעברה בי תחושה לא נוחה, בבית הספר הזה למדו עשרות תלמידים יהודים ואני ביניהם", ב- 1934 ארז עם אמו (הוריו היו גרושים) את חפציהם ויצא לדרך לריגה. שם למד בבית הספר היהודי המקומי "עזרא שולה" שהתנהל בשפה הגרמנית. בכיתה מקבילה לו למד משה ארנס שלימים היה שר הביטחון ושר החוץ של מדינת ישראל. בשנת 1935 הוא ואמו חזרו מריגה לברלין, ועד שאמו השלימה את סידוריה לעלייה לארץ הוא שהה אצל קרובי משפחה "בשנה הזאת אצל משפחת קופרשטיין הרגשתי לראשונה שאני מתקבל לדת היהודית, למנהגים ולייחוד של המסורת שלנו. שם נחשפתי לראשונה בחיי לאווירה האמיתית של דת, לאווירה האמיתית של בית הכנסת אשר שכן ברחוב מינכן" הוא מציין בספרו, ובהמשך נזכר בביקורים המהנים עם בני משפחת קופרשטיין בסקאלה בברלין.

"זה היה תיאטרון שהציג מופע ראווה נפלאים, הצגות, רכיבה על סוסים, מופעי קוסמים, ריקודים ושפע של אטרקציות שהלהיבו אותי". בשנת 1936 עלה לארץ ישראל עם אמו באוניה "גלילאה", שעגנה בסוף חודש פברואר 1936 בחופי יפו. לאחר המלחמה התברר לו האסון שאירע למשפחתו בשואה. שרבים מהם ובהם אביו נספו בה. בארץ סיים את התיכון בגיל 16 , והודות לטעות שעשה למד בכיתה המתקדמת, וכך יכול היה בגיל 17 לגשת לבחינת הבגרות החיצונית של אוניברסיטת לונדון. ולגשת ללימודי המשפטים בגיל צעיר מאוד, אמנם הוא חלם להיות עיתונאי כשיהיה גדול, אך דרכו נותבה לעולם המשפטים. ועם זאת לא זנח את חלומו. עם בן דודו צבי הרברט פגל עסק במשהו שקרוב לתחום. שילוב די ראשוני של פרסום בעיתוני קיר. כמו העיתונים הראשונים שיצאו לאור בעולם בתקופה הראשונה שלאחר לידת הדפוס. "קהל היעד היה כמובן הקהילה הקרובה שלנו, שכנינו, קרובינו, ומכרינו, יקים ממרכז תל אביב. איך שהוא הצלחנו לשכנע את כולם להיות מנויים לעיתון שלנו שהודפס בדפי סטנסיל. מכרנו בו מודעות שונות של החנויות השכנות שניצבו ברחוב בן יהודה. העיתון נכתב בגרמנית והתכנים הוקלדו במכונת כתיבה.

רוב היקים נשארו נאמנים לגרמנית. סבתא שלי המשיכה לדבר גרמנית כל ימיה והייתה מתלוננת על שפת המקום. 'אויש איזה שפה קשה זאת' נהגה לרטון. הוא מספר. בהיותו בן 17 החל את לימודי המשפטים בבית הספר למשפטים בירושלים, כעורך דין צעיר שקיבל את רישיונו בשנת 1948 שירת בפרקליטות חיל האוויר. באותם ימים הכיר את אשתו אהובה, שהייתה אז חיילת במטה חיל האוויר ברחוב הירקון בתל אביב. לאחר לידת בנם הבכור הם הקימו את ביתם ברמת גן. וכשהשתחרר החל בקריירה כעורך דין, המשרד שלו שכן ברחוב אחד העם 36 בתל אביב. מתחתיו בקומת הקרקע שכנו שני משרדים נוספים. האחד שעסק בעבודת תרגום, והשני שעסק בהוצאות לאור של עיתון גרמני שהיה מיועד לעולים מגרמניה שגדשו אז את תל אביב. באחת הפעמים, הוא מספר בספרו, ביקש ממזכירתו שתרד לקומת הקרקע עם צוואה של גברת שבה טיפל. המזכירה עשתה טעות חמורה, במקום לפנות ימינה אל משרד התרגומים, היא פנתה אל העיתון המקומי בשפה הגרמנית. "קשה לתאר במילים איזה שוק חטפתי כאשר למחרת התפרסמה הצוואה בעיתון של היקים. ממש כלשונה. וקשה גם לתאר את המהומה שקמה בקרב היקים בעיר, ואיזה סקנדל עשתה לי אותה הגברת" הוא אומר. 

את צעדיו הראשונים בזירה הציבורית עשה כשהצטרף בשנות החמישים לארגון א פוליטי שנקרא בעברית "לשכה צעירה". הארגון פעל אז בשבעים מדינות ברחבי העולם. והוא היה חבר בו כעשר שנים. בשנת 1966 קיבל אות הוקרה, תואר סנטור של הארגון. את דרכו הפוליטית החל במפלגה הליברלית שנוסדה על ידי חברים מתנועת הציונים הכלליים, הליברלים העצמאים ואחרים. לאחר שהבין שדרכם של הצעירים לזירה הפוליטית חסומה על ידי הוותיקים, שלא היו מוכנים לוותר על כיסאם. בעצתו של פנחס רוזן נכנס לפעילות במועצת העיר רמת גן כנציג המפלגה הליברלית. בתקופה שבה היה ראש העיר המיתולוגי אברהם קריניצי.

לאחר שקריניצי נספה עם חתנו  ונהגו בתאונת דרכים מחרידה, שימש כממלא מקומו של ראש העיר ישראל פלד, וכשזה היה בחו"ל, כיהן מרון כראש העיר בפועל, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה עמד בראש צוות שבין תפקידיו היה להודיע למשפחות על נפילתם של יקיריהן בקרב. הוא שקד על פיתוח הקשרים בין הציבור ובין העיריה, ויזם את הקמתה של "סירת הפגם הקטן" שבמסגרתה הגיעו בטרנזיט שני עובדי עירייה לטפל במפגעים על פי קריאתם של התושבים, לקראת הבחירות של 1977 החליט שהוא בשל לעלות כיתה והתמודד ברשימה של הליברלים על מקום בכנסת. הוא נבחר לחבר כנסת התשיעית, הנאום החשוב ביותר מבחינתו היה קשור לעברו כילד יהודי שנולד בגרמניה והצליח להימלט ממנה. אחרי שנים של פעילות ענפה במשרת העירייה שקל מרון את צעדיו "בזמנו רציתי להיות ראש העיר, אבל ביבי שכנע אותי שאוותר למועמד שלהם צבי בר, נפגשנו על כוס קפה במלון 'הילטון' בתל אביב והסכמתי. היום אני לא מצטער, אם הייתי נבחר לא יכולתי להמשיך בעבודתי כעורך דין, זה היה משרד מצליח שיצאו ממנו גם שופטים" הוא מגלה לכשאני נפגשת איתו בביתו ברחוב יונה ברמת גן, הבית שנפגע במלחמת המפרץ, בינואר 1991 מטיל סקאד. "מוזר אבל כשזה קרה התעניינתי אצל רעייתי על גורל הדגל בדירה. עלינו אל הקומה העליונה ובין הרהיטים והשברים הפזורים ברחבי הדירה מצאנו את הדגל כפי שהיה במקומו. דבר שנסך בנו ביטחון". הוא מספר. 

בשנת 2006 קיבל את אות יקיר העיר רמת גן, שהצטרף לאותות הוקרה והערכה נוספים שקיבל עבור פעילותו. החל משנת 2013 נקרא בית האזרח ברמת גן, מול העירייה, על שמו. "בעבר ישבתי לאחר העבודה בבית האזרח. הייתה שם פעילות רבה, אבל זה שייך להיסטוריה. היום כשאני עובר ליד הבניין אני מתבונן על האותיות המרכיבות את שמי בחזיתו ועולים בי זיכרונות".

מתוך כתב העת יקינתון (גיליון 297), בהוצאת ארגון יוצאי מרכז אירופה, עורך מיכאל דק