קורותיה של עליזה טננבאום ומשפחתה בין השנים 1939- 1945/ נעמי לימור

קורותיה של עליזה טננבאום ומשפחתה בין השנים 1939- 1945/ נעמי לימור

פורסם בתאריך: 27-06-2017

 

נולדתי בוינה בשם ליזלוטה (ליזל) כבת שנייה להורי ולאחותי שהיתה בת שבע וחצי בבית ספר יסודי בכיתה ב'.

אבי נולד באוסטריה ואמי בפולין. בזמן מלחמת העולם הראשונה 1914-17 סבתי היתה כבר אלמנה והיו לה שלוש בנות, אמי היתה הצעירה ביותר. סבתי היגרה מפולניה יחד עם אמי, כאשר שתי אחיותיה המבוגרות יותר נשארו בפולניה. אחרי שאמי נישאה לאבי חזרה סבתי אל בנותיה בפולניה.

להורי היתה סיטונאות מזון, חנות מלאה בשקי אורז. עדשים, שעועית ועוד. אמי עבדה עם אבי בעסק ושליח עם תרמיל גב סחב את ההזמנות אל הלקוחות. גרנו בבניין שהיו בו רק דירות שכורות. לא היינו עשירים, אבל היינו מאושרים. כל קיץ היינו נופשים מספר ימים מחוץ לעיר: בבורגלנד, בעיירות ליד הדנובה.

בחופשת הקיץ לפני שעליתי לכיתה א' נסענו לפולניה להכיר את קרובי משפחתה של אמי: סבתי, דודותי, דודי ובני הדודים. אבי היה בן יחיד והוריו התגוררו בכפר באוסטריה.

בילדותי לא הכרתי את המושג אנטישמיות, אבל ידעתי שיש אנשים שאינם אוהבים יהודים. ב"סדר פסח", כאשר ב"הגדה" נקראנו להזמין לשולחן את אליהו הנביא נשלחתי לפתוח את הדלת ואני זוכרת כיצד בכל שנה הורי הזהירו אותי: "לפני שאת פותחת את הדלת, הקשיבי היטב אם השכנה עם הכלב מהקומה העליונה יורדת במדרגות. היא לא אוהבת יהודים והיא לא צריכה לראות שאנחנו חוגגים היום".

בשנת 1938 היה דר. שושניג נשיא אוסטריה מטעם המפלגה הנוצרית סוציאליסטית. ב-11 למרץ אותה שנה הוא פרש וביום למחרת צעדו הנאצים לתוך וינה.

בתום מלחמת העולם הראשונה היו באוסטריה 300.000 אזרחי אוסטריה יהודים. בנו בתי ספר ליהודים, התקיימו שיעורים בעברית והיו תנועות נוער יהודיות. הקהילה התפללה ב 50 בתי כנסת לערך בוינה ועיתון ציוני בגרמנית וביידיש יצאו במהדורה גרמנית.

בערב ה"אנשלוס" (סיפוח) היינו בבית ואחותי ואני כילדות סקרניות רצנו לחלון לראות מי הם השרים, הצועדים, השואגים בקול וכלי הרכב הכבדים שעוברים ברחוב. אמי התנגדה מיד באומרה: "זוזו מהחלון! זה לא עבורנו, אנחנו יהודים, שאף אחד לא יראה שאנחנו בבית", כל הלילה נמשכה אותה סצנה.

למחרת יצאנו מהבית כדי ללכת כרגיל לביה'ס, אבל פני הרחוב שונו, לא היו יותר כתמול-שלשום, מכל חלון וכניסה התנפנפו דגלים. אמנם, דגלי אוסטריה באדום-לבן-אדום, אבל באמצע הפס הלבן היה צלב קרס. עובדה אשר הוכיחה, שהציבור האוסטרי ידע מה עתיד לקרות והתכונן לכך. אחותי המשיכה בדרכה לתיכון ואני בת השמונה וחצי לכיתה ג'. שבוע- שבועיים הכל היה רגיל. לקראת סוף מרץ בבוקר נכנסו לכיתה שני בחורים צעירים במדי הנוער ההיטלראי ולחשו משהו באזני המורה. היא קמה וצעקה: "יקומו כל ילדי היהודים!". ישבתי בשולחן השני וקמתי. המורה שאלה "מדוע את עומדת?", עניתי לה, "אני יהודיה" והיא, "מה, את יהודיה?". בכיתה נעמדו עוד שתי בנות, עליהן ידעתי שהן יהודיות, אבל על יהדותם של עוד שניים, שלושה בנים לא ידעתי. המורה שאגה: "החוצה! החוצה! כולם החוצה ולעולם לא לשוב לביה'ס".

כל ילדי היהודים ומוריהם היהודים, כמו  גם את אחותי גרשו מביה'ס והיא כבר חיכתה לי בבית כשחזרתי . כולנו נשארנו בבית, בשערי הכניסה לפארק נתלו שלטים "הכניסה ליהודים וכלבים אסורה". על כל ספסל ציבורי בפארק או בכל מקום אחר, נכתב: "אסורה הישיבה ליהודים". ההורים התרוצצו למצוא עבורנו מוסד לימודים. זמן מה עבר ונפתח בית ספר יסודי יהודי וכל המורים היו יהודים. סיימתי את כיתה ג' ובקיץ נשארנו בבית, האווירה היתה קשה. אסור היה לעובדים נוצריים לעבוד אצל יהודים. השליח בעסק של אבי נאלץ לעזוב ואחותי נאלצה במקומו לשאת את התרמיל הכבד עם הסחורה אל הלקוחות.

ב-10 לנובמבר הייתי בביה'ס ולפתע נכנסה המנהלת והודיע לנו שלצערה על בתי הספר להיסגר, משום שהנאצים שרפו את בתי הכנסת. במידה ויהיה שינוי יודיעו לכם: "ילדים, לכו מיד הביתה!", ביקשה, "ואל תלכו לחברים ואל תעצרו ברחוב!". בחוזרי הביתה מצאתי את אחותי ואמי, נאמר לי שאבי הלך לשלם את מיסי העסק כמו בכל 10 לחודש. בנובמבר הימים קצרים, מחשיך מוקדם ומבחוץ שמענו צעקות והמולה. ישבנו מפוחדים, בדירה חשוך, נעשה אחר הצהריים ואבא עדיין לא חזר. בסביבות שש בערב נשמעו דפיקות קלות בדלת. אמי הסתכלה דרך עינית הדלת וראתה אישה. אימא פתחה לה והיא אמרה: "אני לא מכם, אבל אני אתכם" והיא סיפרה, שלפני הצהריים היתה במשרד המיסים ובכניסה ניצבו שני נאצים במדים, אשר שאלו כל נכנס אם הוא יהודי. איש לפניה בתור אישר את יהדותו והנאצי הורה לו ללכת לשלם ולהיעצר. באותו רגע רשמה פתק, הושיטה אותו לאיש ובו רשמה, שתמסור למשפחתו את דבר מעצרו. אמי רצתה לשלם לה, אבל היא סירבה לקבל ואמרה: "כמו שבאתי כך אלך, אינני רוצה כלום. לא אומר לכם מי אני? זה יותר בריא בשבילכם. סלחו לי שהגעתי באיחור, היה עלי לחכות עד שיחשיך לגמרי כדי שלא יעקבו אחרי ולא יגלו את כתובתכם.

לעולם לא הצלחנו לגלות מי היתה אותה מלאך. זמן קצר לאחר מכן נשמעו צעקות מעבר לדלת: "יהודים פתחו את הדלת ומסרו לנו את מפתח העסק". אמי ענתה להם שהיא הולכת רק ללבוש את המעיל. הם ענו: "אותך יהודיה איננו צריכים, רק את המפתח". אמי מסרה אותו לידיהם, העבירה אותי אל השכנה ומיהרה עם אחותי אחריהם אל החנות. מפתח חצר בית רוב לחנות בו הסתתרו, הם ראו כיצד הנאצים מעבירים לתוך משאית שעמדה בחזית החנות את כל השקים, המשקל, השולחן, הכל. אחרי שרוקנו נעלו ורשמו באותיות ענק: " ביקרנו כאן".

ישבנו בבית אחרי האירוע בלי אבא, בלי חנות וללא בית ספר. מאות גברים כמו אבי נעצרו ונעלמו. אני זוכרת את אמי משאירה אותי בבית והולכת כל בוקר למשרדי השלטון לברר מתי אבי ישוחרר? כמוה עשו גם מאות נשים עם ילדיהם. סביב נראה חורבן: חלונות הראווה מנותצים, חנויות ובתים שרופים. אחרי כשבוע או 10 ימים הגיע גלויה מודפסת רק עם המשפט, "למשפחתי היקרה" וחתימת שמו בכתב ידו ועל הבול חתימת הדואר של דכאו. זאת היתה הפעם הראשונה ששמענו על קיומו של מקום כזה. תנועות הנוער היהודיות פעלו עד אז בסניפים ועם הפקעת הזכויות האזרחיות של היהודים ע'י הנאצים עברה פעילות תנועות הנוער למקומות פרטיים.

ערב אחד חזרה אחותי מפעילות של התנועה וסיפרה שהתקבלו 60 אשרות כניסה לפלשתינה וחברות שלה נוסעות, גם היא רוצה לנסוע. אמי סירבה לה בטענה, שאין מי שישמור עלי בזמן שהיא מנסה לשחרר את אבינו. אחותי השיבה לה: "שכל השנים אנחנו יודעים שפלשתינה היא מדינת היהודים ועכשיו ניתנת לי האפשרות לעלות לשם ואת לא מאשרת לי?". ההצעה לא נתנה מנוח לאמי ובוקר אחד אמרה לאחותי: "אינני יכולה להיוועץ יותר עם אבא. ארשה לך לנסוע ואולי זאת תהיה גם פתיחת אפשרות יציאה עבורנו". אמי ארזה לה מזוודה עם מעט בגדים ובשבוע הראשון של ינואר 1939 ליונו אותה לתחנת הרכבת. כיצד נוצרה הזדמנות פז שכזאת? 60 משפחות של מייסדי כפר ויתקין בעמק חפר החליטו להציל ילדים יהודיים מציפורני הנאצים. עם המסמכים הדרושים יצאה קבוצת הנוער בגילאי 16-17 ברכבת מוינה לנמל ההפלגה ובתום המסע הימי הגיעו לכפר ויתקין. אחותי התקבלה אצל משפחה בת שלוש בנות החולקות חדר אחד ועבורה הוסיפו עוד מיטה רביעית. היא הפכה להיות כבתם הרביעית. קבוצת הנוער למדה בתיכון כמו כולם. המצב בארץ לא היה קל, עבדו קשה בחקלאות כמובן גם אחותי. עם סיום לימודיה הוסיפה להשתלם בתחומי החקלאות.

בינתיים, חזרתי ללמוד בכיתה ד' בביה"ס היהודי שנפתח בחזרה ואמי קיבלה הצעה לשחרור בעלה במידה ותגיש אישור כניסה של מדינה אחרת עבור אבא. מיד שלחה אמי מברק לקרובי משפחה של אבא בקנדה, שישלחו את האישור המבוקש להצלתו. חיכינו בכיליון עיניים לתשובה חיובית. ב- 27 לינואר 1939 נכנסה לכיתתי השכנה שלנו ולחשה משהו לאזנה של המורה. נקראתי אליה והיא אמה לי שאבי בבית ואני משוחררת עכשיו עד למחרת בבוקר כרגיל.

בבית ישב כפוף על מיטתה של אחותי איש עם קרחת גדולה במקום שבו שפע שיער יפה. עיניו דמעו. התבוננתי בו, לא הייתי בטוחה שזה אבי, מעולם לא ראיתי אותו בוכה, המראה היה מחריד. לא מספיק שנודע לו לראשונה, שבתו עזבה את הבית הוא גם הודיע לנו שעליו כמו גם על אחרים אשר שוחררו לעזוב את וינה תוך 3 חודשים אחרת ייעצרו שוב. באנגליה התארגנה קבוצת אזרחים לקלוט את המשוחררים. הם ארגנו מחנה גדול לנקלטים ובלילה של ה-13 באפריל 1939 ליווינו את אבא לרכבת ושוב נשארנו אימא ואני לבד. קיבלנו מכתב מאחותי ומאוחר יותר גם מאבא. באותו מחנה עבדו הגברים בעבודות שונות. הוא התעניין כיצד יוכל להכניס את אימא ואותי לאנגליה? יעצו לו, ביומו החופשי ללכת ולהתדפק על דלתות הבתים ולשאול באם מעוניינים בעוזרת או מנהלת בית? ברגע ששמעו שיש גם ילדה בת תשע וחצי קיבל סירוב. אבל, נודע לו על אפשרות "טרנספורט הילדים", אשר באמצעותו ניתן להציל ילדים והעבירם לאנגליה. מיד מולאו הבקשות המתאימות וב- 22 לאוגוסט 1939 נאלצה אימא בפעם השלישית לחזור לתחנת הרכבת, הפעם כדי להיפרד ממני ולהישאר לבד מאחור.

היינו 600 ילדים בגילאי 3-17 זרים זה לזה ובליווי מבוגרים. נסענו מאוסטריה דרך גרמניה, הולנד ובהאג עלינו על אניה שב- 24 לאוגוסט הגיעה לדרום אנגליה ומשם הביאו אותנו ללונדון לסוג של אצטדיון מקורה. אני ישבתי עם מזוודתי האחת (אסור היה לקחת יותר מהבית) בשורה השנייה מלמעלה מול המון מבוגרים שאמורים היו לאסוף את הילדים אליהם. משפחות אנגליות התנדבו להציל ילדים מהתופת הנאצית, כל משפחה נאלצה להפקיד 50 פאונד שטרלינג כערבות לכך, שיוכלו לדאוג ולטפל בילד הפליט שיקבלו. שני פקידים עם רשימות ארוכות קראו את שמות הילדים ובמקביל את שמות המשפחה הזרה שבאה לאספם. לאורך אותו זמן ארוך, מרגש ומייגע חיפשתי בעיני בין המון האדם את אבי. אנחנו הילדים לא ידענו אנגלית והמבוגרים שבאו לאסוף אותנו לא ידעו גרמנית, הם לקחו את הילדים בידיהם, חלקם נישקו אותם והתרחקו. 598 ילדים נאספו, אני נשארתי יושבת למעלה בשורה השנייה ילדה כמעט בת 10 ולמטה בשורה השנייה נשאר עוד ילד קטן בלונדיני כבן 5 או 6. אחד הפקידים לקח את מזוודתי, השני את מזוודת הילד ואמרו שהם צריכים לקבל הוראות בטלפון לגבינו. נלקחתי ביד הפקיד וזה הודיע לי שעלי להגיע לניו-קאסל. כמובן שלא היה לי מושג במה דברים אמורים. בדרך לרכבת קנה לי בננה, רשם משהו על פתק תחב אותו לידי, הושיב אותי בקרון הרכבת וביי- ביי. אני ללא מילה אנגלית, אבי לא בא לאסוף אותי, מאמי נפרדתי לפני יומיים, בקושי בת 10 נוסעת לבד ברכבת, כמובן התחלתי לבכות. מולי ישב איש צעיר שהתחיל לדבר אלי באנגלית. בעזרת אצבעותיי ניסיתי לשאול אותו איך יורדים באנגליה מהרכבת אם היא לא עוצרת? מניסיוני בפולניה עצרה הרכבת בכל תחנה והפעם היא נוסעת זמן ארוך ללא כל עצירה…

האיש ניסה להבין את תנועותיי ולמזלי ראה שאני מחזיקה בידי מילון גרמני- אנגלי קטן ופתק. הוא הלך לחפש ברכבת מישהו המדבר גרמנית. ניגשו אלי שניים: אישה וכומר לבוש בשמלה שחורה וארוכה עם צווארון לבן זקוף. הם התיישבו לידי, קראו את הפתק והסבירו לי שבניו- קאסל תחכה לי מונית ויאספו אותי משם. הרכבת נסעה בקו לונדון- ניוקאסל- אדינבורג ושני האנשים שבאו להתיישב לידי היו מאדינבורג. בתחנת ניוקאסל הראו לי שתי נשים המחכות לי. הודיתי להם ונפרדתי לשלום.

היה כבר לילה, התיישבתי במונית עטופת פחד והים נשקף מהחלון. הייתי בטוחה שמובילים אותי לתוך המים, אבל אחת הנשים דיברה גרמנית והיא הסבירה לי שאנחנו בדרך לבית ילדים שכולם מארצות גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. בהתקרבנו לבית ראיתי בנות עומדות ומחכות, ממש הוקל לי.

בית הילדים נוסד ע'י יהודים בפרבר של ניו- קאסל בתחילת 1939, במטרה להקים הוסטל לילדות פליטות, שרצו להצילם מידי הנאצים. נבחרו שתי מנהלות דוברות גרמנית. האחת יוצאת וינה והשנייה במקור מצ'כוסלובקיה. אני מילאתי את המקום האחרון שנותר, לפני בכמה חודשים הגיעו 20 בנות. 8 בגילאי 3-8 אלה היו הקטנים. אני הייתי הצעירה בקבוצת הגיל שלי, אשר מנתה עוד 3 בנות. הקבוצה השלישית היתה של 8 ילדות בגילאי 12-13. יום הלימודים הראשון בבית הספר לא ישכח מזיכרוני לעולם. בבוקר למחרת הלכתי עם הבנות לביה'ס, הן הראו לי את כיתתי ואחרי שנכנסתי התיישבתי בספסל האחרון בטור שהיה פנוי. המורה התחילה בשיעור וכולם התחילו לכתוב במחברות שחולקו. אני לא הבנתי אף מילה אחת. המורה עברה בין השולחנות לבדוק את הנכתב, אצלי המחברת נותרה ריקה. היא צעקה עלי ואני נאלמתי דום, היא תפסה את אזני הימנית וגררה אותי אל הלוח, תוך שהיא צועקת: "Your hand", (היות והמילה Hand זהה באנגלית וגרמנית) הסתכלתי מה קרה ליד שלי? היא הרימה מקל בו חובטים על אצבעותיהם של ילדים לא ממושמעים, חצופים או שאינם מכינים את שיעוריהם. בעוד המקל באוויר קמה ילדה מהספסל הראשון שלי הדלת ואומרת לגברת מואיר: "ראיתי עם מי הילדה באה, היא רק עכשיו הגיעה מהקונטיננט (היות ואנגליה היא אי הכוונה היתה לאירופה), היא מבית הילדים". המורה הניחה את המקל ושאלה: "מה הכתובת שלך?". למזלי, המילה כתובת זהה בשתי השפות ואני למדתי אותה בע'פ, כך שיכולתי מיד לענות. היא ליטפה את ראשי וליוותה אותי למקום. לעיתים קרובות נשארה אותה גב. מואיר לעזור לי אחרי הלימודים.

ב-3 לספטמבר מוקדם בבוקר, בדיוק ביום הולדתי ה- 10 התחילו אזעקות בכל הכפרים, אניות ויאכטות גם הם צפרו. מנהלות הבית אספו את כולנו לחדר האוכל והודיעו לנו על פלישת הנאצים לפולניה וממשלת ברטניה הכריזה מלחמה על גרמניה ואוסטריה. היות ואיננו אזרחים בריטיים אסרו עלינו להשמיע אף מילה גרמנית  ברחוב, בבית הספר או בכל מקום אחר, היות והפכנו להיות "האוייבים". לרוב הבנות לא היתה בעיה, הן היו כבר כמה חודשים בבריטניה ויכלו לדבר אנגלית. המנהלות הוסיפו והזהירו: "על כל מילה גרמנית שתשמע ממישהי מחוץ לבית (והן תדענה על כך) יורידו לה פני מתוך דמי הכיס שקיבלו אחת לשבוע בסך 3 פני, אשר הספיקו בקושי לעיפרון, מחברת או מסטיק. אני למדתי מהר מאוד לדבר אנגלית.

כל הורי 19 הבנות לא חיו באנגליה, הייתי היחידה שהיה לי אבא בבריטניה אבל לא שמעתי ממנו כלום, גם לא מאמי. השלטונות הבריטיים הציעו לגברים במחנה בו אבי היה להתנדב לצבא. אלה שנמנעו מכך נאסרו בטענה שהם אזרחים גרמנים. אחרי כ-6 שבועות בהם שהיתי באנגליה הופיע אבי בפעם הראשונה לביקור במדים. התחילו לחלק מסיכות גז ולחפור תעלות בחזית הבתים. אזעקות נשמעו מזמן לזמן ואנחנו רצנו לחדר הביטחון… מלחמה. אבי קיבל פעם בשלושה חודשים חופשה למספר ימים והיות והוא נותר אב יחיד ל-20 בנות הוא דאג בכל ביקור להביא שי צנוע כמו: סיכת ראש, שוקולד וכיו'ב, עפ'י רשימה שמית לכל אלה שיום הולדתן חל בשלושת החודשים שלא היה.

ביוני 1940 נאלצנו לעזוב את הבית, משום שהיה חשש שהגרמנים ינחתו באניותיהם על החוף לידינו ויישבו אותנו. המועצה מצאה למזלנו בית גדול בהשכרה ושם המשכנו לנהל את שגרת חיינו כולל הליכה לביה'ס. היינו קבוצת היהודים היחידה בכל הסביבה. השכנים היו נחמדים ואבא המשיך לבוא לביקורים.

מזמן לזמן הביאו לנו אנשי המועצה בגדים שאספו מיד שנייה, רק נעליים חדשות קנו לנו רוב הבגדים הועברו מהגדולות לקטנות. בהגיענו ארבעת הבנות לגיל 15 נתבקשנו להחליט על המקצוע אותו נרכוש כדי שנוכל לפרנס את עצמנו בתום שנת הלימודים. אני ביקשתי ללמוד תפירה וכך נשלחתי פעמיים בשבוע אחרי בית ספר כעוזרת לתופרת בכפר. אף אחת מהבנות לא שמעה מהוריהן וגם אבא ואני לא שמענו מאום מאימא.

אבי שירת רק באנגליה, הוא כבר היה בן 42 ונתבקש למסור כתובת פרטית למסירת מכתבים. בית הילדים שלי נעשתה לכתובתו הפרטית. אחר צהריים אחד בהיותי בדרך לתופרת ראיתי את חברתי רות מחכה לי בכניסה לביתה של התופרת. היא הודיעה לי שעלי לחזור הביתה משום שהתקבל עבורי מברק, התופרת כבר יודעת שלא אבוא באותו יום. שתי המנהלות חיכו לי עם המברק בידן וכוס מים עם כדור להרגעה. המברק נשלח משוודיה והתקבל מהצלב האדום שבוע לפני סיום המלחמה. כתוב באנגלית עבור אבי, "אשתך הגיע הנה בשלום". שמחתי כמובן מאוד לקבל את ההודעה שאמי בחיים, פעם ראשונה מ-24 לאוגוסט 1939. אבל, איך אני יוצאת עכשיו מהחדר? כיצד יגיבו כל הבנות שעדיין לא שמעו מהוריהן? קיוויתי שהודעה זאת תהיה עבורן פתח לתקווה. טלגרפתי מיד לאבי לצבא ולאחותי בפלשתינה ולאמי התיישבתי לכתוב מכתב.

ב- 8 למאי 1945 נסתיימה המלחמה. רק אז נודעו חלק מאירועי המלחמה שהתנהלה מ1939- 1945 ועד כמה סבלו אנשים ומתו בתקופה הנוראית הזאת.

אבי השתחרר מהצבא בתום המלחמה וקיבל עבודה בגלזגו, היינו בקשר עם אמי בשוודיה. בתחילת הקשר שלנו היתה בבית החלמה של הצלב האדום ואחרי שהחלימה לאט עברה לגור עם אישה קשישה. אמי עזרה לה בקניות ומעט במשק הבית. אבי רצה כבר להביאה לאנגליה, אבל מלחמת אמריקה- יפן עוד לא הסתיימה ונמנעו מטיסות ושייט אניות בים. נאלצנו לחכות עד שיתאפשר לנו  להביאה. אחותי נישאה בינתיים וחיו חיים מאושרים עם בנם. אני המשכתי עדיין לחיות בבית הילדים, בנות שהיו בוגרות ממני עזבו והלכו לעבוד, אף אחת מהן לא מצאה אחרי המלחמה הורים חיים.

בנובמבר 1945 קיבל אבי אישור להביא את אמי לגלזגו. חודש לאחר מכן עזבתי את בית הילדים ועברתי להתגורר אל אבי. הוא שכר 2 חדרים אצל משפחה והתכוננו לקבל את אמי.

בתחילת ינואר 1946 נסע אבי לדרום המפטון שם אמורה היתה לעגון האניה שתביא את אמי. אני נשארתי בבית. אחרי שנים רבות היינו שוב עם אימא, אבל עדיין לא ידענו מה עבר עליה כל השנים הללו. אבי לקח כמה ימי חופשה מהעבודה כדי להיות איתנו, אבל מהר מאוד נאלץ לחזור כדי לפרנס עכשיו משפחה. ישבתי עם אמי 3 חודשים בבית, היא לא יכלה לערוך קניות משום שלא ידעה אנגלית. כך יכולתי לאורך התקופה הזאת לשמוע את קורותיה מאז שנפרדנו. היא נשארה בבית בוינה, מצרכי מזון חולקו במשורה וסבל היהודים היה קשה מנשוא. השכנה, שלא אהבה יהודים התחרטה על יחסה המפלה לאור המצוקה, שלא האמינה שיכולה לקרות. מדי פעם הביאה לאימא מצרכים מעבר לרשימת החלוקה והיחסים ביניהן השתפרו. באותו זמן נצטוו היהודים באמצעות כריזה להגיע למקומות איסוף עם תיק אחד. אימא לא מיהרה לצאת מהבית, היא חיכתה אולי ישתנו פני הדברים, אבל בהמשך גבר פחדה, שמא לא נשארו יותר יהודים ועליה להתייצב. אמי נשלחה עם כל הנאספים ברכבת לפולניה והגיעה לגטו לודז'. שם הוכנסו 6 גברים ונשים בחדר אחד, מעט אוכל, מועסקים בעבודות שונות וחיים מלאי סבל. מתוך השישה מתו אחד אחרי השני ואמי נשארה אחרונה. הנאצים נכנסו לגטו עם כלי רכב כבדים ושחורים כדי לעצור אנשים ואמי דאגה להסתתר במקומות שונים מפניהם כדי לזכות בעוד קצת חיים. שוב נצטוו היהודים גם שם להיאסף למקום איסוף ואז היא ועוד רבים אחרים נשלחו ברכבת לאושויץ. אחרי מיון בעירום של גברים ונשים קבע דר. מנגלה מי לעבודה ומי למשרפות. אימא נשלחה לנויקלן לעבודה במפעלי קרופ ואחרי תקופה של עבודה קשה ליד המכונות ועל הרגליים נשלחה למחנה הריכוז ברוונסבורג. שם היתה קבוצה גדולה של גרמנים אנטי- נאצים שנאסרו וניצלו הודות להצעתו של גרף ברנדוט משוודיה לבצע חילופי אזרחים גרמנים, בין אסירי המחנה לבין אזרחים גרמנים המתגוררים בשוודיה.

ב- 28 לאפריל הועברו באמבולנסים של הצלב האדום קבוצת גרמנים מהמחנה ואמי ביניהם לשוודיה. מזל? או גורל? מי יודע? אמי היתה עם הגיעה לשוודיה בת 48 ושקלה 42 ק'ג. היא הועברה עם אחרים למחנה הבראה. ביקשו לקבל את פרטיה האישיים ופרטים על בני משפחתה. מעבר לפרידתה מבני המשפחה ב- 1939 לא זכרה כלום. זמן מה אחרי שהסבירו לה את חשיבות קבלת המידע על מנת להודיע שהיא בחיים, נזכרה על ידידות שנרקמה בצעירותו של אבא בוינה עם בחור שוודי שלמד איתו באותו קורס וגם נזכרה בשמו. אותו איש נמצא בשוודיה והוא סיפק את כתובת אבי באנגליה, עקב איגרות "שנה טובה" שקיבל מאבי בתחילת כל שנה. כך, הגיע אלי המברק מהצלב האדום.

אמי התחילה להסתגל לחייה בגלזגו, אני עבדתי כשוליה אצל תופרת ובכוונתנו היה לעלות לארץ, אבל רק עם הקמת המדינה נסתייע העניין. אחותי גידלה כבר שני בנים ובאוקטובר 1949 הפלגנו ארצה. בתחילה גרנו אצל אחותי, אבי עבד כמנהל חשבונות ולאחר תקופה קצרה עברנו למקום אחר. בערב למדנו בקורס עברית וביני לבין המורה שלנו נוצרה חברות יפה שהובילה לנישואינו.

יש לי שתי בנות, שישה נכדים ונין אחד. אני מודה לאלוהים על המזל הגדול שהיה לנו. עם 19 הבנות שהיו אתי בבית הילדים נותרנו כמו משפחה, משום שלדאבוני לאף אחת מהן לא נשארה שום משפחה. שמונה מהבנות כבר אינן בחיים ועם אחרות אני בקשר עד היום. צאצאיהן גם ביקרו אותי בארץ.

בעלי נפטר ב- 1967 והתחליתי לעבוד בספריה. המקצוע מצא חן בעיני והשתלמתי בו. עבדתי כספרנית בבית הספר התיכון האזורי שלנו 27 שנים ומתוכם 14 שנים כמנהלת הספרייה. ב- 1994 יצאתי לגמלאות ומתנדבת בארגונים שונים בעמק חפר.

המוטו שלי בחיים הוא להקשיב לזולת, להבין אותו ולעזור היכן שרק ניתן. תודה לאל, עזרו לי בחיים, ניצלתי ומשפחתי התרחבה עד לדור הרביעי. השואה שקרתה אסור שתקרה שוב לעולמים.          

פספורט מיוחד לאנגליה של ליזל.עליזה (ילדים ללימודים ללא עבודה – אוגוסט 1939)

עליזה ובנותיה בתערוכה – בית הילד במוזיאון לוחמי הגיטאות

עליזה והוריה ואחותה

הורי  ליזל-עליזה ודברי הפרידה של אמה

החברות מאותה שכבת גיל בהוסטל- עליזה ראשונה מימין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *