קהילת הייקים

קורותיי בזמן הרדיפות / יהושע אוסקר לנגסם

ארגון יוצאי מרכז אירופה

אני לנגסם יהושע אוסקר נולדתי בעיר גדנסק ב-18 ינואר 1931. כאשר עיר הולדתי גדנסק DANZIG – נכבשה על ידי הגרמנים ב 01/09/1939 הייתי בן 8. הגרמנים החלו ברדיפת היהודים , עצרו גברים ושלחו אותם למחנה שטוטהוף

שטוטהוף הוא שמו של כפר קטן בצפון פולין על חוף הים הבלטי במחוז גדנסק, בגרמנית דאנציג. המחנה נמצא 36 ק"מ מזרחית לעיר דאנציג. על פי חוזה ורסאי נותקה גדנסק מגרמניה, למרות אופיה האתני גרמני, ובנובמבר 1920 היא הפכה להיות "העיר החופשית דנציג" בחסות חבר הלאומים. בשנות ה-30 חיו במחוז דנציג כ-10,000 יהודים. ערב מלחמה העולם השנייה נותרו בו כ-1666 נפש.

עם עלייתו של היטלר לשלטון זכתה המפלגה הנציונאל סוציאליסטית ברוב מוחלט גם במועצת העיר של דאנציג וכוחה עלה משנה לשנה. באוגוסט 1939, עוד לפני פרוץ המלחמה, החלו להכין את התשתית להקמת המחנה בכפר שטוטהוף. גדנסק נכבשה על ידי הגרמנים באחד בספטמבר 1939 ובו ביום סופחה לרייך השלישי. לעיר וסביבתה צורפו מחוזות של פרוסיה המזרחית שהיו בעבר פולנים והיא הפכה ל"מחוז דנציג" עליו חלו חוקי גרמניה כולל החוקים האנטישמיים.

עם כיבוש האזור הואץ קצב גירוש היהודים והפולנים ואת מקומם תפסו גרמנים. עם כניסת הוורמאכט החלו מעצרים המוניים; נעצרו בעיקר נציגי האינטליגנציה הפולנית, ראשי איגודים מפלגתיים, פוליטיקאים, אנשי דת והיהודים שעדיין לא עזבו את האזור. חלק מהעצורים נורו במקום לכידתם וחלק נלקחו ליערות בסביבה ונורו שם. מ-1939 ועד 1940 נרצחו במקומות שונים באזור גדנסק כ-12,000-10,000 בני אדם.

על מנת לברוח ממעצר על ידי הגרמנים אבי אהרון היה בקבוצה של 50 גברים שצורפו על ידי ועד הקהילה בגדנסק לטרנספורט בלתי לגאלי לארץ ישראל. הוא לא הצליח להגיע ארצה ונרצח על ידי הנאצים ב10/1941 במחנה סבץ ביוגוסלביה שהייתה כבושה על ידי הגרמנים. הפרשה ידועה כפרשת קלדובו שבץ.

באוגוסט 1940 יצאנו, אמי אסתר ואחי הקטן הרמן בן 3 מגדנסק בטרנספורט בלתי לגאלי לארץ ישראל. מגדנסק ברכבת לברטיסלבה ומכאן על אניית דנובה – הליאוס- תחת דגל צלב הקרס לנמל טולצאה – רומניה ליד הים השחור. פה עלינו על אניית משא קטנה בשם אטלנטיק. והתחיל מסע קשה לכיוון ארץ ישראל. היינו על האנייה 3 חודשים בגלל עליה על שרטון בטולצאה כבר בהתחלת המסע ובגלל חוסר דלק למכונות וחוסר מזון.

כאשר התקרבנו סוף סוף למימי קפריסין גילו אותנו אניות צי בריטי והובילו את אניתנו תחת פיקודם לנמל חיפה. בחיפה היו באותו זמן 3 אניות מעפילים. האטלנטיק, הפסיפיק והמילוס. הבריטים הספיקו להעביר את מעפילי פסיפיק ומילוס לאניית הגרוש פטרייה, וכאשר עמדתי בתור עם אמי ואחי למעבורת שתעביר אותנו לאניית הגרוש פטרייה שמענו פיצוץ והפטרייה התהפכה על צידה והחלה לטבוע מול עיני. הפעולה בוצעה על ידי ההגנה כדי לנצל החוק שניצולי אנייה שטבעה בנמל יכולים להישאר בארץ הנמל. לא לקחו בחשבון שהאנייה הייתה ישנה ונפרץ חור גדול מדי . כ-400 מעפילים טבעו. הניצולים הועברו למחנה עתלית והורשו להישאר בארץ.

אנו ועוד כ-1400 מעפילים שטרם הועברו לפטרייה. הבריטים כלאו במחנה נפרד בעתלית בכוונה לגרשנו. פה בעתלית נפטר אחי הרמן ממחלת הטיפוס. לא הורשנו להיות נוכחים בהלווייתו. התחיל הגרוש והמיועדים לגרוש כולל אני ואמי פתחו בשביתה פאסיבית. כולם שכבו על המיטות ערומים מבלי לזוז. הבריטים הצליחו לשבור את התנגדות הגברים שהיו בצריפים נפרדים באכזריות רבה. הגברים התחילו ללכת לכיוון המשאיות להילקח לנמל חיפה ל 2 אניות גרוש אחרות הניו זילנד והיוהן דה וויט. הנשים שראו את הגברים מוכים והולכים עטופים בשמיכות למשאיות גם התנגדותן נשברה וגם התחילו לצעוד למשאיות. כולנו הועלנו על ידי הבריטים לאחת מ-2 האניות. אימי ואני הועלנו לאנייה יוהן דה וויט ולאחר כ- 10 ימים הגענו לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי והוכנסנו למחנה מעצר, גברים לחוד ונשים לחוד ילדים עד גיל 15 הורשו להישאר במחיצת אמם. החיים במחנה המעצר במאוריציוס היו קשים במחנות מוקפי חומה. חיינו בתנאי מעצר תחת שמירה של שוטרים בריטיים ומשטרת עזר של תושבי האי הקראולים.

לאחר כמעט 5 שנים של מעצר עם תום מלחמת העולם השנייה הבריטים החזירו אותנו לארץ ישראל באוגוסט 1945.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סיפורים נוספים:

Search
Generic filters
דילוג לתוכן