קמיל / זאב רון

קמיל / זאב רון

פורסם בתאריך: 01-12-2016

 

כאשר חשבתי על איזה אדם אכתוב בהקשר למושג אמפטיה, לא התלבטתי הרבה – הדבר היה לי ברור וידעתי מיד באיזו דמות אבחר. סיפור חייו של אדם מיוחד, שהמושג אמפטי הולם אותו מאוד. זה גם סיפור של תקופה, שנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה העשרים. קמיל נולד בשנת 1921 בפראג למשפחה מהמעמד הבינוני הגבוה. לו אחות גדולה מרים ואחות קטנה דשה. אביו, עורך דין בהשכלתו ובעל בית חרושת למראות, היה ציוני נלהב ופעיל מאוד בקהילה היהודית, גם כעורך של עיתון הקהילה היהודית בשפה הצ'כית.

קמיל הצעיר, אשר נוטה ללימודים הומניסטיים, נשלח ב-1939 לפלסטינה כסטודנט באוניברסיטה בירושלים. פורצת מלחמת העולם ולקמיל הצעיר אין סבלנות ללימודים, כאשר באירופה משתוללת המלחמה והוא חרד מאוד מה קורה להוריו ולאחותו הגדולה שנשארו בפראג.

הוא מתגייס לצבא הצ'כי, כך הוא הרגיש שיוכל לתרום למאמץ המלחמתי נגד הנאצים. הוא עבר קורס קצינים של הצבא הצ'כי בארץ ובתור קצין נשלח עם יחידתו להילחם. צבא צ'כי זה היה מסונף לפיקוד הצבא האנגלי. הוא נלחם באיטליה, ולאחר מכן בבלגיה.

כאן קרה דבר שהשפיע עמוקות על המשך חייו. אווירונים אנגליים הפציצו בשוגג עיירה בלגית והיו אבידות בין התושבים. חיפשו בין היחידות האנגליות והצ'כיות אדם דובר צרפתית, כדי שזה ילך וינחם את תושבי העיירה הבלגית – מצאו את קמיל, דובר הצרפתית. הוא מילא את התפקיד כראוי, בדבריו לפני תושבי העיירה, כמובן בצרפתית. בין הקהל הייתה אישה צעירה, שהבחור הצ'כי הנאה מצא חן בעינייה והם החליפו כמה משפטים וכתובות.

הוא נלחם בדנקרק ובנורמנדי. בתום המלחמה, במאי 1945, יחידתו של קמיל צעדה בפראג המשוחררת. גם קמיל צעד, תוך כדי בכי – נודע לו אז שהוריו ואחותו האהובה ניספו באושוויץ בזמן שהוא לחם באירופה. הוא היה מדוכא מאוד ואת מכתביו העצובים שלח לדשה אחותו, שחייתה אז כבר בארץ ישראל. לאחר זמן מה הוא הצטרף למוסד אונר"א, שדאג לפליטי המלחמה ובין היתר נשלח לבלגיה. הוא זכר שבזמן המלחמה נשא בעיירה בלגית דברי תנחומים, והחליף אז מספר משפטים עם אישה בלגית צעירה. הם נפגשו שוב והתאהבו. ננט – כך היה שמה, הסכימה לבוא עם קמיל לפראג והם נישאו ועברו לגור בצ'כיה. ננט לא למדה צ'כית וגם לא עבדה, כך שקמיל היה המפרנס היחידי של המשפחה.

עם השתלטות הקומוניסטים על צ'כיה בשנת 1948, היה עליו להסתיר את עברו הקפיטליסטי של אביו. הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה, אך גורש משם בתואנה שלחם במלחמה בנאצים בצבא הצ'כי שהיה מסונף לצבא האנגלי, ולא בצבא הרוסי – איזו אכזריות. הוא המשיך במשך כל התקופה של המשטר הקומוניסטי לחיות בפראג. הוא הגיש בקשה למשטרה שברצונו להתכתב עם אחותו בישראל, עם דשה, לעתיד אשתי, ואף קיבל אישור על כך. בתחילה כל מכתביו נפתחו וצונזרו, אך כשהמשטרה הבינה שמדובר רק בנושאים משפחתיים הפסיקו לצנזר את המכתבים. קמיל התפרנס מתרגום מסמכים מאנגלית ובייחוד מצרפתית לשפה הצ'כית. לקמיל ולאשתו הייתה חיבה לאומנות הציור והם רכשו בהזדמנות תמונות פורטרטים שהתגלו בארמונות הקיסרות ההבסבורגית. תמונות אלה מילאו את קירות דירתם הקטנה בפראג. בשנת 1988, עוד בזמן השלטון הקומוניסטי, הצלחנו – דשה ואני, בדרך כלשהי לקבל ויזה לצ'כיה הקומוניסטית. המפגש בין קמיל לאחותו דשה – אחרי פירוד של עשרות שנים, היה מרגש במיוחד. טיילנו יחד בפראג. בפראג היה עדיין הכל אפור ומוזנח, אחרי 40 שנה של הזנחה של המשטר הקומוניסטי. הבתים נראו מוזנחים ואפורים, התחבורה צלעה, המסעדות היו ריקות, אך על כל שולחן היה שלט "Reserved". אף אחד לא רצה לעבוד או להגיש שירות. עם נפילת המשטר בארצות הגוש הקומוניסטי, חל גם שינוי גדול בצ'כיה. הצענו אז לקמיל לעלות לישראל ולהתחיל חיים חדשים כאן, אך הוא לא קיבל את הצעתנו. הוא היה כל כך מושרש בצ'כיה ובתרבותה, בה הוא גדל ובשורות צבאה לחם. הוא היה ספוג בהווי של הארץ הזאת והשפה הצ'כית, שהייתה תבועה בו. מאז השחרור מהקומוניסטים הוא ביקר פעמים אחדות בישראל, הכיר ואהב את ילדינו ונכדינו. טיילנו איתו ברחבי הארץ, אך הוא חזר לביתו בפראג להמשיך את חייו. קמיל נפטר מוקדם מדי, בגיל 74. לא היה אדם שהכירו, שלא הרגיש אמפטיה כלפיו. 

רון זאב עם גיסו קמיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *