פרק ראשון 

הענקת פרס ישראל לריחה פריאר על מפעל חייה – הקמת ארגון "עליית הנוער" אותו הגתה כבר ב-1932 – מפעל שהציל רבבות בני נוער יהודי מהשמדה וחינך 180 אלף בני נוער לעבודה והתיישבות חלוצית, הייתה סוף פסוק לתקופה סוערת שבמהלכה נאלצה רחה להיאבק על מעמדה כמייסדת עליית הנוער. בתחילה נתקלה בהתנגדות לתוכניתה מצד אישים בהנהגה הציונית בגרמניה ובארץ ובהם גם, למרבה הפליאה, הנרייטה סאלד (סוֹלד). הם לא ראו כל צורך להביא ארצה נוער מגרמניה. עליית הנאצים לשלטון בגרמניה פקחה לבסוף את עיניהם של אותם מנהיגים. רק בנובמבר 1933, שנה לאחר שפריאר שלחה ארצה את הקבוצה הראשונה, הוקמה בארץ "הלשכה לעליית הנוער" שבראשה עמדה אותה הנרייטה סאלד. יוקרתה הרבה של סאלד כמייסדת ארגון "הדסה" בארה"ב, ופעילותה הנמרצת מאז הקמת הלשכה, הביאו להכרה בה כמקימת המפעל ולהכתרתה כ"אם עליית הנוער". בכורתה של פריאר ותרומותיה הודחקו שנים רבות, וזכו להכרה מלאה רק עם קבלת הפרס. בגיליון זה נתייחס רק לפרק השני בחייה,     (1932 עד 1941) הפרק שבו נאבקה והקדישה חייה למען בני הנוער היהודים מגרמניה ולא רק מגרמניה.

רחה מערימה על הבריטים

מניעים לאומיים ולא סוציאליים הם שדחפו את רחה פריאר לצאת לעזרת הנוער היהודי בגרמניה. שני מבצעים זיכו אותה בתואר מייסדת "עליית הנוער": שליחת קבוצת הנערים הראשונה מברלין לכפר הנוער בן-שמן ב-12.10.1932, והעברת ההחלטה על ייסוד האגודה לעליית הנוער בברלין ב-30.1.1933. האגודה נקראה בתחילה בשם "עזרה לנוער יהודי", להסוותה כארגון פילנתרופי ולהסתיר את מטרותיה הציוניות. רחה פריאר השכילה לשלב רעיונות ששאלה מגופים שונים שעסקו בהעלאת נוער. מהאיגודים הפילנתרופיים בגרמניה, "אהבה" ו"האיגוד היהודי לסיוע ליתומים", נטלה את הרעיון שאפשר להפריד ילדים ובני נוער מהוריהם ולהשרישם בארץ. מתנועות הנוער החלוציות, "הבונים" ו"השומר הצעיר" (שהשתייכו לארגון "החלוץ"), נטלה את רעיון ההכשרה כהכנה להתיישבות בקיבוצים. החידוש שהנהיגה היה העיקרון שיש לשלוח בהקדם את בני הנוער ארצה בטרם הגיעם לבגרות, כדי לחנכם ולהכשירם בקיבוצים, בניגוד לנוהג המקובל לפיו ההכשרה נעשתה בגרמניה. כך יכלה רחה להתגבר על מכשול שהערימו שלטונות המנדט הבריטי על עליית צעירים ארצה. היא גילתה שניתן להשיג לנערים בגילים 14 עד 17 רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) מיוחדים כתלמידים, בניגוד להגבלות החמורות שחלו על מבוגרים.

כך זה התחיל

האירוע המכונן, שהוביל להקמת עליית הנוער ושליחת הקבוצה הראשונה ארצה ב-12.10.1932, חל בתחילת 1932. הדבר קרה כאשר שישה נערים מברלין, שפוטרו מעבודתם בגלל יהדותם, באו לרחה לבקש את עזרתה. השישה היוו מעין חתך זעיר של הנוער החלוצי: נתן הקסטר ומאיר נורנברגר באו מ"ברית עולים"; ישעיהו לובלסקי וצבי שנל באו מ"השומר הצעיר"; משה הרלס ודוד שוורץ היו מהבלתי-תלויים. רחה פריאר ראתה בפניית הנערים אליה אות משמיים, סימן לתחילת שליחותה. עקרונותיה של פריאר אומצו למעשה על-ידי הארגונים שקמו בעקבותיה בגרמניה ובארץ לטיפול בעליית הנוער, אם כי פה ושם נאלצו לסטות מהם מסיבות פרקטיות. כמה מקבוצות הנוער עברו הכשרה חלקית במחנות בגרמניה לפני עלייתם ארצה. הוצאות מחייתם של מרבית הנערים שזכו לעלות, שולמו על-ידי הוריהם בשנתיים הראשונות לשהייתם בארץ. המוסדות הלאומיים בארץ נשאו בהוצאותיהם של ילדי משפחות חסרות אמצעים. בתום השנתיים הועמס הנטל על כתפי הקיבוצים הקולטים. ילדים בגילים צעירים יותר נקלטו במסגרתם של כפר הנוער בן שמן ושל מוסד "אהבה", שנדד מגרמניה לקריית ביאליק בארץ.

קיבוץ עין-חרוד, הראשון להסכים

בספרה "ישרש" תיארה פריאר כיצד מצאה פתרון לבעיית הנערים המפוטרים בהארה פתאומית:9 "לילה אחד האיר לי רעיון פשוט וברור פתרון לבעיה: על הנערים להגיע לארץ ישראל, למשקי ההתיישבות העובדת, שם יוכשרו לעבודה ולחיים… ידוע ידעתי כי רעיון זה בר ביצוע הוא, כי הוא רצוף אמת ושעתו הגיעה."

האיש הראשון, לו גילתה רחה את תוכניתה לשלוח את הנערים לקיבוצים, היה שליח תנועת "ברית עולים" מארץ-ישראל, אנצו סירני. אנצו, חבר קיבוץ גבעת ברנר, בא לברלין כדי למזג את תנועתו עם "קדימה" לתנועה אחת, בשם "הבונים". בעידודו החליטה רחה לצאת לפעולה. היא פנתה בעצתו להסתדרות העובדים בארץ וביקשה לדעת אלו קיבוצים מוכנים לקבל נערים ונערות בגילים 17-15 להכשרה של שנתיים-שלוש. קיבוץ עין חרוד הסכים לקלוט את הקבוצה הראשונה.

הנרייטה סאלד "שמה רגליים"

ניסיונותיה הממושכים של רחה פריאר להשיג סרטיפיקטים לנערים שפנו אליה בינואר, שמספרם עלה בינתיים ל-25, נתקלו בקשיים. אחד האישים אליהם פנתה הייתה הגב'הנרייטה סאלד, שעמדה בראש השרות לעבודה סוציאלית בוועד הלאומי בסוכנות היהודית בירושלים. בקשתה נתקלה בסירוב, בטענה כי הנערים העניים בארץ ישראל קודמים לבני הנוער הרוצים לעלות מברלין. הגב' סאלד שלחה מכתבים להסתדרות הציונית בברלין להודיעם שתכניתה של פריאר מועדת לכישלון ואין לתמוך ברעיון אבוד. פריאר נתקלה בלעג מצד המוסדות היהודיים בברלין. היו שדברו בזלזול על "מסע הצלב של ילדים" ועל "הזיות חסרות שחר של אישה אקסצנטרית". ההסתדרות הציונית בגרמניה והוועד הארצי של ויצ"ו שללו את מעשיה, כיוון שהיו בטוחים שתיכשל, וחששו שהכישלון ייזקף לרעתם. מנהיגות ויצ"ו הרחיקה לכת ודרשה מפריאר, שהייתה חברת הארגון, לפרוש ממנו.

העקשנות הולידה את קיבוץ אלומות

קרן האור היחידה באה מד"ר זיגפריד להמן, מייסד ומנהל כפר הנוער בן שמן. הוא בא לברלין, נפגש עם הנערים, והודיע לרחה כי הוא מעמיד לרשותה 12 סרטיפיקטים שנועדו לנערים שיתחנכו בבן שמן. פריארחששה שאם הנערים יגיעו לבן שמן ולא לעין חרוד, יהיה מי שיטען כי מצבם דומה לזה של היתומים שנקלטו בבן שמן בעבר, אך בלית ברירה מיהרה לפעול. היא צרפה לששת הנערים שפנו אליה בתחילה עוד נערה, ו-5 נערים מקניגסברג, ושלחה אותם ארצה באוקטובר 1932. הנערים, שנקראו בארץ בשם קבוצת "אלומות", התחנכו שנתיים בבן שמן. כשיצאו משם לשנת הכשרה בדגניה, הצטרפו אליהם רבים מחבריהם ללימודים. כך הפכה הקבוצה לגרעין גדול שמנה בשיאו 80 איש, אך הרכבו השתנה מדי פעם. בעוד הגרעין ממתין להקצאת קרקע להתיישבות, עסקו חבריו ב"כיבוש העבודה העברית" בזיכרון יעקב, וחיו שם בתנאים קשים כחמש שנים. רק בסוף 1940 עלו לקרקע ברמת פורייה והקימו את קיבוץ אלומות על אדמה פרטית. בעקבות 12 נערי "אלומות" עלו ארצה 5,000 נערים ונערות במסגרת עליית הנוער עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. אולם לא מספרם קבע את מעמדם בתולדות עליית הנוער, אלא עובדת היותם נחשונים. בכך דומה מעמדם לזה של 14 חברי קבוצת ביל"ו, שעלו ארצה חמישים שנה לפני כן, והיו למבשרי העליות הגדולות לארץ.

מכריחים את הנרייטה לעבוד עם רחה

האירוע המכונן השני שיזמה רחה פריאר, היה הקמת אגודה רשמית לעליית הנוער, שתפעל בתיאום עם מוסדות היישוב בארץ. ישיבת היסוד הראשונה, בה הוחלט על הקמת האגודה, התקיימה בברלין אצל הנוטריון ד"ר הוגו פִירְט ב-30.1.1933 (היום בו עלו הנאצים לשלטון). פירט הציע לשאר המשתתפים לקרוא לאגודה בשם "עזרה לנוער יהודי" (Jüdische Jugendhilfe), שמטרתה כביכול פילנתרופית, "לתת הכשרה מקצועית וסידור בארץ-ישראל לנערים יהודיים הנמצאים בגרמניה". כשבאו הנוכחים לחתום על הפרוטוקול, נתברר שרובם חברי תנועות נוער מתחת לגיל 21, הנדרש להקנות להם זכות חתימה. לפיכך נתכנסה ב-5.2.1933 ישיבה שנייה בה נחתם הפרוטוקול הרשמי. נקובים בו שמות נושאי התפקידים: "הגברת רחה פריאר – יו"ר, והאדונים [אדם] סימונסון – מזכיר, וסאלי היילברון – גזבר". 10 שאר החותמים היו הרב ד"ר פריאר, ד"ר הוגו פירט, הא' חנוך ריינהולד והגב' סולובייצ'יק. במאי 1933 הגיעה רחה פריאר לביקור ראשון בארץ, ונפגשה עם ראשי הסתדרות העובדים שהתלהבו מפעולותיה והבטיחו לתמוך בה בעתיד. הכתובת הבאה אליה פנתה בלוויית מניה שוחט, הייתההנרייטה סאלד, שכבר דחתה ב-1932 את בקשתה לסרטיפיקטים. כששמעה את תוכניתה של פריאר, טענה סאלד כי אינה יכולה "להתגבר על פקפוקה לגבי העברת נוער למשקי העובדים בארץ".11 פגישתה הבאה עם ארתור רופין הייתה מעודדת יותר, בשל הבטחתו שחלומה יתגשם בקרוב. חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נאות לתרגם מיד את רעיונה של רחה פריאר למסגרות מדיניות וארגוניות. ב-16.6.1933 יצא ארלוזורוב לבן-שמן, לבקר את קבוצת "אלומות". הוא נפגש שם עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווֹקוֹפּ, ודן עמו על הקצאת סרטיפיקטים לעליית הנוער. לרוע המזל, שינתה ירייה בודדת את מהלך ההיסטוריה. ארלוזורוב נרצח באותו לילה, לאחר שובו מהפגישה.

בקונגרס הציוני ה-18, שהתכנס בפראג באוגוסט 1933, הוחלט על הקמת "מחלקה להתיישבות יהודי גרמניה", שבראשה חיים וייצמן וארתור רופין. אחד מתפקידיה של המחלקה היה "העברת ילדים ונוער מגרמניה לארץ".רופין הטיל על הנרייטה סאלד את תפקיד ניהול הלשכה לעליית הנוער, שהוקמה למטרה זו. בתחילה חילקה סאלד את העבודה עם פריאר. סאלד דאגה לסדרי העלייה בארץ, שכללו השגת סרטיפיקטים ועריכת חוזים עם הקיבוצים. פריאר דאגה להכנת הנערים לעלייה ארצה, במסגרת אגודת "עזרה לנוער יהודי" בגרמניה (שהצטרפו אליה ארגונים אחרים). הקבוצה הראשונה, שמנתה 43 בני נוער, עלתה ארצה לפי הסדר זה. עיכוב שחל בהשגת הסרטיפיקטים בארץ, אילץ את הקבוצה לעבור הכשרה מוקדמת קצרה באחוזת "גוט וינקל" ליד ברלין, שהועמדה לרשות פריאר על-ידי המו"ל זלמן שוקן.12 הקבוצה הגיעה ב-19.2.1934 להכשרה בקיבוץ עין- חרוד, שהתה שם שנתיים ושנה בקרית-חרושת, ויצאה להגשמה בהקימה את קיבוץ אלונים ב-1937. יום בואה של הקבוצה לעין חרוד צוין לאחר שנים, בכתבי ההיסטוריה של המפעל, כ"יום הילד", היום בו החלה לפעול עליית הנוער. הדבר נעשה תוך התעלמות מקבוצת "אלומות" שקדמה לה, ומחלקה של רחה פריאר בארגון הקבוצה השנייה.

(המשך סיפור מאבקן של שתי המנהיגות המיתולוגיות, על דרכי הביצוע להעלאתם של בני נוער יהודים לארץ ועל הקרדיט, ופרקים נוספים מחייה של רחה פריאר, בהתבסס על מחקרה המעמיק של שרה בן-ראובן,  בגילונות הבאים)

הערת המחברת: תודתי נתונה לאורה מלמד, הממונה על ארכיון בית "יד רחה פריאר" בקיבוץ יקום, ולבעלה דוד מלמד, מנהל הבית, על עזרתם המסורה; למעין לנדוי-פריאר ולזרם פריאר, ילדיה של רחה, על המידע, ההערות הרבות, השיחות המאלפות והעידוד; ולכל האחרים שסייעו לי באיתור עדים, באיסוף מידע ובתרגומים מגרמנית.

 

מתוך ה- MB יקינתון – יולי  2009, תמוז-אב תשס"ט, גליון 233.

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר
לכתבה שפורסמה בעיתון מעריב על ספרה החדש של שרה בן-ראובן על פעילותה הענפה של רחה פראייר בעליית הנוער שקטעים ממנו פורסמו ב-MB "יקינתון" הקישו כאן.

תגובה אחת

  1. אימי, חיה ליבר בשם נעוריה, שם המשפחה של הסבים ביינהורן. היתה ממונקץ' הונגריה.
    היא סיפרה מעט, אבל סיפור מאוד זכור לנו, ילדיה, הוא על עלייתה. הנאצים מכרו ילדים יהודים תמורת כסף. הקבוצות, כל אחת של 100 ילדים, נשלחו ארצה. אמא היתה בקבוצה האחרונה שהנאצים הסכימו למכור.
    אמא תארה בצורה מרגשת איך הרכבת עזבה את הרציף, והחברים שרו להם את השיר "שלום חברים, שלום חברים, שלום, שלום. להתראות, להתראות, שלום, שלום". אמא דיברה בכאב על החברים שנשארו, מחתה דמעה ואמרה: לא ראינו אותם יותר"
    אינני יודעת כמה קבוצות היו, רק שאמא היתה באחרונה. זה היה נוער דתי. הביאו את הבנות לבית צעירות מזרחי בירושלים, לימדו אותן להיות גננות. אמא נשלחה עם תום הלימודים למטולה, שם פגשה את אבי.
    אחיה, מנחם ליבר, נשלח לפנימייה בכפר חסידים.
    לא שמעתי על המפעל הזה, אולי כי היה קטן יותר מעליית ילדי טהרן. אשמח אם תוכלו להפנות אותי לחומר כתוב בנושא.
    בתודה
    לאה גלעד-פיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Search
Generic filters
דילוג לתוכן