ראיון עם ריטה בר-און/כתיבה ועריכה- נעמי לימור

ראיון עם ריטה בר-און/כתיבה ועריכה- נעמי לימור

נולדתי בשנת 1926 בעיר פרידריכשטאט במדינת שלזויג-הולשטיין בצפון גרמניה, אשר מנתה אז כ- 2500 תושבים. עיר הממוקמת בין נהר האיידֶר לנהר טְרֶנֶה כ-12 ק'מ מדרום לעיר הוּסוּם. פרידריכשטאט נוסדה בשנת 1621 על-ידי הדוכס פרידריך ה-3 כעיר מסחר בעזרת קהילת פרוטסטנטים אזרחי הולנד, במטרה להקים עיר המושתתת על חופש דת וסובלנות. להבנתי סובלנוּת דתית זו החזיקה מעמד במשך השנים אפילו בתקופתו של היטלר, בזמן שרוב מדינות גרמניה האחרות שיתפו פעולה עם משטרו.

נולדתי לאמי תרזה(רֶזי) לבית לוין ילידת הנובר אשר גדלה בהמבורג ולאבי ליאופולד מאייר יליד פרידריכשטאט. אחי רולף(רולי) היה מבוגר ממני בחמש שנים. אבי ירש בית מסחר לחומרי גלם מאביו שהתנהל משטחי אחסון שהיו מאחורי הבית.

בילדותי אני זוכרת בית יהודי חילוני, למרות שאבי נהג לבקר בבית הכנסת. בית מלא חום עם הורים אוהבים. גורלי שפר עלי לגדול במקום שכזה.

ביום לימודי הראשון בבית הספר נוצר קשר חברי חם ביני לבין הָנֶלורֶה ויכמן-בויארד אשר נמשך בעצם כל חיינו פרט לשנים בהם התרחשה מלחמת העולם השנייה. הנלורה גדלה בבית נוצרי חם ופתוח בו חשתי רצויה כפי שחברתי חשה בביתנו. זכינו לכינוי "התאומות", משום שרוב הזמן היינו ביחד אחת בביתה של השנייה. יחד עם הנלורה הייתי שווה בין שוות בקרב בנות גילי ולא חשתי שונוּת כלשהי. לדוגמא, אפילו נבחרתי להיות נשיאת מועדון הרולר- סקייט שלנו. אני הייתי בהירת השיער והנלורה היתה הכהה, לכן כאשר הלכנו עם אבי ברחוב וכולם כינו אותו שלא לגנאי בשם

"היהודי מאייר", הוא נהג להתלוצץ עם מכריו ולשאול, "נו? תגידו, מי היא היהודייה?".

לצערי, נפטרה חברתי הנלורה לפני שנה בגרמניה ובתי הספיקה עוד להכירה. בשיחותינו בשנים

האחרונות סיפרה לי כיצד הציעו לה תפקיד של מדריכה בתנועת הנוער  B.D.M( Bund Deutsche Mädchen) בתנאי שתנתק את הקשר עם ה"יהודיה". תגובתה היתה "אז תשמרו את התפקיד לעצמכם!", תגובה בהחלט אמיצה ובוגרת לגילה.

החינוך בפרידריכשטאט היה סובלני. אני זוכרת את הורי חברים במועדון הכדורת שעם חבריו נמנו יהודים וגם נוצרים. אירוע משמעותי אחר קשור למורה חדש אשר הגיע לבית ספרנו מחוץ לפרידריכשטאט בשם האדון היינריך קרפט שהיה אנטישמי מוצהר. מבטיו והתבטאויותיו כלפי בעניין יהדותי הניעו את הורי להוציא אותי מבית הספר ולשלוח אותי ללמוד אצל הרב שלנו ד'ר כהן למספר שבועות. אני זוכרת את בתו מרים(מוּשי), שהיתה יותר מבוגרת ממני ולמדה בעיר הוסום. היתה עוד ילדה יהודיה בגילי בשם מרגוט וולף, אבל לא שיחקתי איתה.

בעקבות עליית היטלר לשלטון ב- 1933 אני סבורה שהורי חברו רק למשפחות היהודיות. אמי, שרוב שנות צעירותה גדלה בהמבורג התגעגעה לדופק החיים העירוני. אני זוכרת אחרי שאדון קרפט האנטישמי הרעיל את האווירה בעירנו באומרו: "       Keine

juden beene(beine) in der schönen Treene" ,היא כבר נמנעה מללכת לשחייה שאהבה. בכל הזדמנות חיפשה להתנתק מהמקום לזמן-מה ולנסוע להוסום לקניות או לשתות קפה. אמי אהבה שאתלווה אליה לבושה על-פי מיטב בגדי אופנת המבורג. עשיתי זאת לפעמים, למרות שאהבתי יותר לשחק עם החברים בבגדי האימון שלי.

ה-9 לנובמבר 1938 היתה נקודת המפנה בחיי. בהיותי בת שתיים-עשרה פרצו הנאצים לביתנו הגדול הרסו כל מה שנקרה לידם ולא ניתן היה לשוב ולחיות בו. עוד באותו לילה ביקר בביתנו המורה אדון קרפט ועם זאת הבנתי שחיי ילדותי, כפי שהכרתים עד אז הגיעו לסיומם האכזרי. למחרת בבוקר הוריתי להנלורה חברתי שבאה לאספני לבית הספר ללכת לבדה. היא כמובן לא ידעה מה קרה, אבל גם ילדותה הסתיימה למרות שלא היתה יהודייה. הוזמנו להתגורר לזמן קצר אצל קרובים, ריקכ'ן ואדולף היימן, שחנותם נהרסה אך דירתם נשארה שלימה. אבי נשלח למחנה הריכוז אורניינבורג ושוחרר אחרי מספר ימים משום ששירת במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה. אחי בעל ידי הזהב שהיה צעיר מעשי בא הביתה לעזור ולנסות לשקם ולתקן. עברנו לגור בהמבורג. אחרי ה- 9.11.1938 לא נשאר אף יהודי בפרידריכשטאט.

ב-4 לינואר 1939 שלחו אותי הורי עם קבוצת ילדים(קינדר טרנספורט) להולנד בתקווה שיצטרפו מאוחר יותר. באמסטרדם סידרו אותי אצל משפחה יהודית חמה עם ילדים בוגרים ושם הלכתי לבית-ספר. ביקשתי מהוועד היהודי לחיות יחד עם ילדים בעלי רקע כשלי ונעניתי בחיוב. הועברתי לבית יתומים הולנדי שמבנהו הוקם באמצע הרחוב הראשי של אמסטרדם באחת משנות 1600. קבוצות ילדים מהטרנספורט שוכנו שם במקום יתומים הולנדים.

סמוך לכניסת הגרמנים להולנד במאי 1940 הצילה אותנו אישה הולנדית נוצריה אשר טיפלה בנו בשם גברת וייסמילר. היא הורתה לנו, "מיד כמו שאתם לעלות מהר לאוטובוסים שמחכים בחוץ" וכך הצילה אותנו מהגרמנים. הייתי בת 14 מאוד ילדותית, אבל הבנתי בחושי את חשיבות הבריחה לצורך הקיום. חשבנו שייקחו אותנו לכפר, אבל בהגיענו לנמל ציוו עלינו במהירות לעלות על האניה והחוצה מהולנד ומהר.

האניה שטה כשבוע לעיר הנמל וויגן באנגליה הנמצאת בקרבת ליברפול ומנצ'סטר. בדרך ניסו מטוסי חיל האוויר הגרמני להפציץ אותנו.

ועד הקהילה היהודית במנצ'סטר שיכן אותנו בשני בתים, אחד לבנים ואחד לבנות, כל בית הכיל כעשרה ילדים. בבית המיועד לבנות טיפלו שתי נשים. המשכתי להתכתב עם הורי אשר היו בהמבורג עד 1942/1941. הרבה יותר מאוחר נודע לי כי נלקחו מהמבורג יחד עם אחי להשמדה במינסק.

בגיל ארבע-עשרה חויבנו לצאת לעבוד ואני צורפתי לעבודה במפעל שיצר מעילים עבור הצבא. במפעל הופקדה עלי כאחראית פועלת המחלקה הגברת מרי קנליף, אשר הבינה אותי כילדה והרשתה לי לשחק  במקום לעבוד. בהתקרבי לגיל 15 הוצע לי ללכת להכשרה בסקוטלנד באחוזת משפחתו של הלורד בלפור. שם יכולנו לעבוד חצי יום בחקלאות, במחצית השנייה של היום ללמוד ולהכשיר עצמנו לחיים בפלשתינה. עניין הלימודים פיתה אותי מאוד והסכמתי. הצטרפתי שם לקבוצה שהוכשרה לעלייה ארצה. אחרי עלותם ארצה עברנו למקום קטן יותר גם הוא בסקוטלנד ושם נקלטו צעירים שהגיעו מאירופה עם סיום מלחמת העולם השנייה. חברתי ואני נתבקשנו לעזור בטיפול באותם צעירים שלעיתים היו בגילנו ולפעמים מבוגרים יותר אשר זייפו את גילם. פגשנו שם נוער מהונגריה, רומניה, צ'כיה ובגלל בעיות שפה והתנהגות התקשינו להבינם. לא יכולנו להבין למשל, מדוע לקחו לחם למיטותיהם? אט-אט התפזרו הצעירים, חלקם עזבו לארה'ב, חלקם עלו לישראל וכשהאחרון עזב נסגר המקום. שם למדתי על ישראל והציונות, נושאים שלא עלו כלל על השולחן בבית הורי.

יחד עם עבודתי הטיפולית התחלתי ללמוד בברמינגהם עבודה סוציאלית בצורה מסודרת והייתי חברה בתנועת ה"שומר הצעיר", בה התרחב מאוד הידע הציוני שלי. בלונדון קיבלתי להדרכה בתנועה קבוצת ילדים ושם גם הכרתי את בן-זוגי תיאודור-נפתלי(תולי) בראון, יליד 1924 בדבלין אירלנד. נישאנו ב- 1950 ושנה לאחר מכן עלינו ארצה להגשים את ערכי התנועה. הגענו לקיבוץ יסעור אחרי שנת הכשרה בקיבוץ שער העמקים. בעלי היה מהנדס מים ובקיבוץ עבד בפלחה, בשונה ממה שהובטח לו. אני הדרכתי ילדים ונאלצתי להתמודד עם לחצים רבים שהופעלו עלי. לאחר שלוש שנים בהם בעלי לא יכל לעבוד במקצועו וגם כנפי המקצועיים קוצצו החלטנו לעזוב את הקיבוץ. בעלי התקבל מיד לעבודה בתה"ל(תכנון המים לישראל) כמהנדס מים בירושליים ואחרי תקופה מסויימת עברנו לגור בשכונת אפרידר באשקלון. בשנת 1955 נולדה בתנו הבכורה אורנה וזאת היתה גם שנת סיום לימודי בבית הספר לעבודה סוציאלית. ארבע שנים מאוחר יותר נולד בננו רונן(רוני).

במשך השנים נשלחה המשפחה בעקבות בעלי לשלוש מדינות באפריקה לעזור בהקמת תשתיות המים שם, כשנה וחצי בכל מדינה. לאחר שחזרנו לאשקלון החלטנו לבנות לנו בית ברמת השרון. אני המשכתי לעבוד כעובדת סוציאלית, רוב שנותי בבית חולים לוינשטיין. בשנת 1974 נפטר בעלי באמצע חייו בגיל חמישים.

כיום אני גמלאית החיה עם בן-זוג. בתי אורנה בר-און-אפל פרופסורית בתחום קידום הבריאות באוניברסיטת חיפה. בני רונן בראון מהנדס גשרים ומנהרות וילדי זיכו אותי בארבעה נכדים לשמחת כולנו.

תמיר, אחד מנכדי נסע לפולניה לטיול בעקבות השואה וביקש ממני מספר שורות כתובות על עברי. בין השאר ציינתי את חשיבות נוכחותו שם כנציג העם היהודי ששרד את אירועי שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. אירועים שדמו לשריפת יער איומה שהכחידה הכל. אבל כל שריפת יער המכלה את עצמה מצליחה איך שהוא לחזור להנביט ולהצמיח שתילים חדשים המשקמים שוב את היער מחדש. חיות וציפורים שנמלטו קודם מן האש חזרו למקומם ביער.

בקיצור, החיים ממשיכים ואני הייתי אחת מאותם זרעים בעלי המזל אשר שרדו את אש היערות הנוראית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *